חבל יוסף (חדרי דעה) נד

בחמץ. וס"ל דליכא אפילו משהו. ע"כ לי"ל כסברת הפלתי הנ"ל וא"כ יש להתיר בכל האיסורין לכתחילה. וכן משמע לכאורה ברסס"ט דהאיר לשרות בשר בכלי איסור לכתחילה ע"ש. וצ"ע:

ס"ד ואפילו בשר צונן שנפל לתוך חלב רותח הכל אסור לשון הרב בסצ"ב ס"ז בהגה גבי עירוי אם היד סולדת בקילוח כו' ע"ש. מבואר דהא דקיי"ל דעירוי מבשל היינו כשהוא רותח שהיד סולדת בו. ונראה דהאי דינא נמי דהכל אסור. ומשערין גם במה שאינו תחוב בתוך החלב. היינו כשהי' היד סולדת בכולה. ומ"מ הוא דווקא לפ"מ דקי"ל דתתאי גבר דאי ל"ה אין עליו אלא דין כ"ש ופשוט דפלוגתי' דרב ושמואל בתתאי גבר היינו אי הוא כ"ר או כ"ש. אבל בלא נרתח כולו והוא צונן. נראה דאין בליעה ופליטה בצונן כלל ודווקא בכדי קליפה אמרינן אדמיקר לי' בלע ע"ש. ובזה נראה לפרש דברי התו' דצ"ח גבי ל"נ אלא לטכ"ע שהאריכו לסתור פירש"י וכ' לפרש דהכא בטעם גמור דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ע"ש ולכאו' קשה להבין זה דהרי שי' התו' דמקצתה בתוך הרוטב מצטרפת כולה לבטל כמבואר בסצ"ב ע"ש ובע"ז כ' להיפוך כגון שכל האיל חוץ לרוטב והזרוע עם מקצת האיל בתוך הרוטב. וזה ודאי קשה דהא מבואר בהדיא ברסק"ה דבישול ודאי מפעפע למעלה ובודאי דהכל מצטרף לבטל יעו"ש. עכ"נ בכוונתם כמש"כ דהיוצא לחוץ כ"ז ושלא נרתח ודאי דהוא צונן וא"כ כשניתן לתוך רוטב רותח דרך להיות רותח תחילה מה שבתוך הרוטב וכשנותן על האש במים צונן דרך להיות מה שיוצא לחוץ שהוא אצל האש רותח תחילה וכמש"כ הט"ז בסוסצ"ב סקכ"ח ובשניהם אין הצונן מצטרף ונאסר ודאי אותו מקצת שבלע הטעם ושוב קיי"ל דאפשר לסוחטו אפי' בשאר איסורים אסור מדאורייתא. ואינו ניתר עוד אח"כ אף כשנעשה הכל רותח. ולענ"ד דפירוש זה מוכרח בדברי התו' ע"ש היטב [ומיהו לענין מה שבתוך הרוטב נראה דאין שיעור לדבר וכ"ה לשון הר"ן בסוגיא דט"ח בבשר שמן דנפל לקדירה דעינינו רואות דהשומן נראה בו מיד ע"ש. וכן משמעות התו' שם. והא דמהני ניער וכיסה מיד בסצ"ב. נראה דהתם בדבר גוש דאינו בולע תיכף. אבל ברוטב אין מקום להקל בזה] וכן הי' נראה לי מלשון הגמי"י פ"ט בשם הסמ"ג גבי תוחב כף דכ' דאפי' של מתכת דחם מקצתו חם כולו מ"מ אינו מוליך בליעה בכולו ע"ש משמע דבצונן פשיטא לי' דלא שייך בליעה אבל מדברי גדולי האחרונים סוס"י צ"ב נראה דאפי' צונן בולע כיון דתתאה גבר יעו"ש ואיני ראוי לחלוק עליהם וצע"ג:

שם משום דתתאה גבר ע' תו' פסחים שהקשו למ"ד עילאה גבר יאסר הפסח מחמת השפוד דהפסח מרתיח השפוד ונרתח ממנו והקשה הרש"א שם דהא הפסח עליו מכל צד וא"כ הוה הפסח גם תתאה יעו"ש והנראה דהתו' בשי' ר"י במרדכי פרק כל הבשר דהטעם דתתאה לפי שהכובד עליו מוציא חמימות יעו"ש. א"כ לא שייך תתאה אלא במה שיש כובד עליו וא"כ ידוע דהפסח בכל מקום נסמך על השפוד ולא השפוד על הפסח ולעולם הפסח עלאה וצ"ע לדינא:

שם והחלב מותר כו' ועש"ך שהאריך בזה ומסקנתו קשה להבין דהיקיל בתערובות הגוף מתערובות הטעם ולולי ד"ק יש לפרשו דהכא דווקא בצלול לא שייך קליפה כמש"כ התו' בשבת דמ"ב דביצלל מתערבין יחד. וה"נ לענין הקליפה אפילו כשנופל הוא יבש שיך סברא זו דאין הקליפה עומדת בפ"ע עד שתקבל הטעם. וקודם נ"ט מתערבת. והוא סברא נכונה וצ"ע לדינא:

ס"ה בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה כו' ואם השני תפל המליח מותר כו' עש"ך לעיל ס"ע שכ' דסתם המחבר כאן דלא כהר"ן דבנוגעים זה בזה אפי' התפל אוסר ונלענ"ד דהר"ן לא אמר זה אלא כשהתפל שהה אצל המליח כל שיעור מליחה וס"ל דכשמונח אצלו ממש גם התפל ה"ה כמליח אבל בנגיעה בעלמא ודאי דגם להר"ן אינו אוסר דהא שי' הר"ן דגם מליח אינו רותח אלא כששהה זמן שיעור מליחה וא"כ הכא בנגיעה בעלמא גם הר"ן מודה:

שם בהגה טהור מליח וטמא תפל דבר צלול נאסר הטהור. עי' ש"ך ולענ"ד נראה דהיינו דבצלול כו"ע מודו לשי' הר"ן דגם התפל נעשה מליח תיכף בנגיעתו ואין שיעור לדבר וכמש"כ בספ"ז. וזה ודאי דלא איירי כאן בנשפך הרבה שזה ודאי מעביר תיכף כח המלח לגמרי ועש"ך ובאחרונים. ומש"כ הש"ך לענין טהור צלול מליח וטמא יבש תפל. לכאורה איסור שנפל בצלול מליח הוה האיסור ככבוש בציר דהציר מפליט תיכף מכל מה שניתן לתוכו בכדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח וכמו שכ' הרא"ש גבי מלוא בכשא"מ וצ"ע:

ש"ך סקי"ז אם הוא יבש אפי' מלוח הכל מותר. בפמ"ג הבין דכוונתו הכל מלוח. והקשה עליו. ויותר יש לתמוה דהרי בס"ק הקודם אוסר בצלול מליח אפי' נפל לתוכו חתיכה תפילה. וכ"ש מליח יבש. אבל הכוונה שהיבש לבדו מלוח מותר הכל וע' חכ"א:

שם בהגה ב' כל ציר הנוטף ממליח הוה אינו נאכל מחמת מלחו בפלתי הקשה דא"כ נדחו כל ראיות ר"ת דמליחת קדירה הוה אינו נאכל מ"מ מהא דקערה שמלח בה בשר והנהו אטמהתא דאימלחא בגה"נ ובשר כשירה דאימלחא עם טריפה די"ל דכל הנהו נאסרו משום ציר. והי' לו להקשות על גוף הדין שכ' הרב להקל במליחה דלצלי דניחוש לציר וע"כ שהוא משום דהכא בבב"ח דמליחה הוא מדרבנן לא החמירו מספק. וא"כ התם קערה שמלח בה בשר הוה דם שמלחו דרבנן ואטמהתא וטריפה הוה מב"מ דרבנן עוי"ל בההיא דאטמהתא דרבינא דאסר שם כולה. והנה נראה דאפילו למ"ד דמליח מבליע בכל החתיכה זה מסתבר ודאי דלא שייך אלא כשכל גוף החתיכה של האיסור הוא רותח בכולו. ובזה הנפלט ממנה שמחובר בה גובר תמיד להרתיח ולהבליע בכל ההיתר. וכמו דקיי"ל במחובר אצל האש דלא שייך תתאה גבר עסצ"ב, וה"נ הוא מרתיח כל החתיכה התפילה ג"כ. אבל משום ציר בעלמא ודאי דאין בכחו לילך בכולה ואינה הולכת אלא כ"ק ושוב ודאי נתבטל חריפותה ורתיחתה וע"כ מוכח שם דכל גוף החתיכה הוא רותח במליחה דקדירה ודוק:

ש"ך סקכ"א וכן משמע באמת דעת רש"י בפ' כ"צ ע"ש. כוונתו על דברי רש"י שם ובר גוזלא צונן הוה כדמפרש ע"ש. אבל צ"ע דהרי בתיובתא דסכו בשמן של תרומה כ' גם רש"י דצלי אפילו צונן גמור צריך קליפה. וכמש"כ התו' במשנה שדקדק מהם הש"ך בסמוך. דס"ל כשי' דאפילו צונן וצ"ע. וע' שם בתו' דכ' הוכחה דהוא אפילו בצונן דדומיא דחי והר"ן דחה דבריהם דזה הוא גופי' כוונת המשנה דצלי היינו רותח ולכאורה דבריו מבוררין וכמש"א כבוש ה"ה כמבושל דכוונתם רתיחת בישול. אבל דברי התו' נכונים דבכ"ד לא נקט סתם רותח דצריך להזכיר איזה רתיחה דצלי או דבישול. אבל הכא גבי פסח דאינו נאכל אלא צלי לא הי' לו להזכיר אלא עיקר הדבר שהוא רותח וע"כ דהכוונה אפילו צונן ודוק:

ש''ך סקכ"ג הביא דברי הרשב"א דאע"ג דהבשר הוא שוקע בתוך החלב והחלב צף עליו לא חשוב הבשר תתאה ובזה יתיישב לענ"ד קושי' התו' שם שהקשו דלמ"ל לאתויי תו בריי' דבשר שנפל לתוך החלב דכבר שמעינן מבריי' דאיסור שנפל לתוך היתר ע"ש. די"ל דמהך בריי' שמעינן דין זה דאפילו בצלול ששקוע לתוכו ל"ח תתאה. אבל התו' לשי' דמוכח מדברי' בחולין צ"ז ד"ה קולף כו' דס"ל באמת דזה חשיב תתאה מדהקשו מהא דבר יונה דנפל לכדא דכמכא לדין צלי ע"ש. וע"כ דס"ל דהתם דהבר יונה דשוקע למטה יש עליו דין תתאה דגבר והוה כדין צלי וכ"כ האחרונים בכוונתם וצ"ל ע"כ לשי' דלא איירי הכא כלל בנפל למטה מדחשיב לי' ברייתא עלאה. וא"כ שפיר הקשו דהוא פשיטא ודוק:

ס"ח בב"ח בכבוש כו' שי' האחרונים דכשיבשלו אח"כ הוה מ"ה יעו"ש ולענ"ד צ"ע בזה כיון דמצינו דלענין נ"ט בר נ"ט בב"ח קיל מדין איסורין דבאיסור לעולם אסור. והנראה בטעמו של דבר דבכל האיסורין כיון דילפינן דטכ"ע אין לחלק בין ט"א להרבה טעמים אבל בב"ח כשהי' טעם ראשון בהיתר ליכא למילף בהיתר טכ"ע מאיסורין ותדע דהא אפי' באיסור נזיר הקשו התו' בפסחים מ"ד דאיך נילף משאר איסורין דהא יש היתר לאיסורו ע"ש. כ"ש דבהיתר גמור א"א למילף מדאורייתא כיון דבשעת בליעה לא הי' איסור אין טעמו כעיקר חלב מ"ה ולא הוה אלא מדרבנן. אבל צ"ע דהרי בזבחים ע"ז מבואר דאפי' היתר בהיתר כההיא דעושה עיסה