חבל יוסף (חדרי דעה) נג

סימן פח ס"א אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלות על שולחן שאוכל עליו גבינה לכאורה הי' נראה דכ"ש בשר בהמה על שולחן שאוכל עליו חלב שחוטה דהא בספ"ז מבואר דחלב שחוטה אסור בבישול מדרבנן מיהו. ועוף מותר בבישול מדינא אם לא משום מראית עין. ומ"מ לפי דברי הט"ז בסצ"ח סק"ה מוכרח על כרחך דבחלב שחוטה שרי דהרי כ' בטעם הרב בת"ח דבספק נשפך מחמיר בבשר עוף בחלב לפי דבשר עוף בחלב מחמרינן כדאורייתא וראי' דאסרוהו להעלות עם הגבינה על שולחן ע"ש. והרי מבואר שם דבחלב שחוטה מקילין בספק נשפך דהרי כ' דבדבר שהוא לפנינו ואין יכולים לעמוד על שיעורו מחמירין אפילו בדרבנן. ולמדו זה מדהחמירו בכחל לשער בכולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' אף דחלב שחוטה דרבנן ע"ש. ואי דבחלב שחוטה מחמירין אפילו בנשפך כדאורייתא אין ראי'. וע"כ דבחלב שחוטה לא חמיר משאר דרבנן. וא"כ ע"כ דלא אסור להעלותו עם הגבינה דהא מזה הוכיח דמחמרינן כשל תורה. ומיהו י"ל דכחל שלא נפרש עדיין החלב ממנו קיל טפי ואע"ג דבקדירה הוא נפרש כבר הוא בטל ראשון ראשון כשיצא וצ"ע:

ועש"ך בשם הר"ן דבכל איסורין לא אסרו להעלות על השולחן ודווקא בב"ח דכ"א לחודי' היתרא הוא. ונראה לענ"ד ראי' נכונה ממתניתין דע"ז ס"ט דמשמע בהדיא דשרי לשתות עם העו"ג יין אע"ג דביד העו"ג נעשה איסור ואיירי שם בהדיא במזמינו הישראל, דהוה מכירין ואפ"ה לא אסרו בזה ש"מ דבכל האיסורין ל"ח. ומה שהקשה מהא דחלה דדווקא חלת חו"ל נאכל עם הזר על השולחן ע"ש. ל"י מה קשה לי' בזה הא כ' כבר בנודר הנאה דחשיב ג"כ היתרא כיון דבעצמו היתר הוא אי לאו הנדר. וא"כ הא בחלה נמי פשוט דאינו אלא כנדר. דהרי יכול לשאול עלי' ופשוט:

וע"ש עוד דהביא בשם הרא"ש דמ"מ לא מיתסר במודר הנאה . לאכול זה עם זה על השולחן דמסתמא שונאים זה א"ז והוה כאכסנאים ופשוט דאע"ג דמסיק הש"ס דמכירין אסור אפי' במקפידין מ"מ הא אינו אלא משום יאמרו כל הסריקין כו' והכא במודר הנאה דעיקרו משום הקפדה. א"כ הוה כחלוק אחד במועד דמותר לכבס דאיזורו מוכיח עליו וה"נ הא כל מי שיודע שהוא אסור לו משום הנדר הרי יודע שהוא מקפיד עליו ולפי"ז לא הותר במודרים אלא איסור זה דנדר. אבל שיאכלו זה בשר וזה גבינה לענין גזירה דבב"ח לא עדיפי המודרים ממקפידין דעלמא דאסור ודלא כהפמ"ג ע"ש ודוק:

סימן פט ס"א בהגה וי"א דאין לברך בהמ"ז ע"מ לאכול גבינה והיינו דס"ל כמש"כ התו' סלק וברך דווקא סלק ובפלתי כ' דכיון דאינו אלא משום היכר א"כ כשמברך ע"מ לאכול גבינה אדרבה איכא היכר טפי ולענ"ד דברי הי"א נכונים דודאי אי אפשר לומר שהוא רק משום היכר דא"כ מאי נ"מ בין בשר ואח"כ גבינה לגבינה ואח"כ בשר [ובשלמא לשי' הרמב"ם והפו' דששה שעות. בארו הטעם כמש"כ הט"ז ע"ש]. ואולי דכוונתו על ההיכר של קינוח והדחה כשי' ר"ת דלאחר גבינה אי"צ אבל הוא דחוק ועוד דהא בנטילה גם לר"ת אין לחלק אף בגבינה קודם ולמה אי"צ היכר גם לנטילה ע"כ נראה דבאמת הסילוק גופה עושה ההיתר ודווקא סלק. וביאור זה הוא כדמשמע בברכות דהיו רגילין בפרפראות לאחר הסעודה למתוק פיו יעו"ש. ובזה הוא מעביר הטעם ממה שאכל תחילה. וגם לדידן רגילין לאכול פת וש"ד שמעביר טעם מה שאכל תחילה ושפיר י"ל ג"כ דלא הוצרך אלא בבשר תחילה, משום שמושך הטעם הרבה [וכמש"כ בשי' הראשונה] ולא הותר אלא בסילוק אבל בגבינה לא הוצרך לזה וא"כ סילק דווקא ודוק:

ס"ג בהגה מיהו יש ליטול ידים אפי' לתבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה. עש"ך שכ' דהוא מדינא אפילו ביום דיותר נדבק בתבשיל מבגבינה עצמה כ"כ הת"ח בשם י"מ בהתו' והרא"ש. וע' תו' דשי' ר"ש דהא דאמרינן בש"ס דבין תבשיל לגבינה חובה היינו גבינה שלפני':

דלאחר תבשיל אסור כלל לאכול גבינה דס"ל דתבשיל דינו כממש ע"ש. ושי' ר"ת דאפילו גבינה אחר תבשיל שרי דתבשיל לחוד הקילו טפי ע"ש. והנה סברת האוסרים אפילו ביום משמע דדקדקו דמדהזכירו כאן בש"ס נטילה סתם. ש"מ דהוא אפילו ביום מדלא חילקו בכאן ע"ש. אבל לענ"ד א"א זה לשני השי' דלשי' ר"ש הא לא איירי הכא אלא אחר גבינה בעין ואין כאן שום מקום לזה שבתבשיל מתדבק יותר. ולשי' ר"ת הא מפרש דלאחר תבשיל בשר מותר לאכול תבשיל גבינה בלא נטילה כלל. ולגבינה עצמה הוא שהצריכו נטילה. וא"כ אין נראה כלל להחמיר שבתבשיל מתדבק יותר דהרי לענין תבשיל אחר תבשיל שרי לגמרי. ואמנם מצאתי סברא זו בהג"א בשם או"ז ובודאי דטעמו כמש"כ. ומ"מ לדברי הר"ש ור"ת אי"נ כן. וכ"ש שלא נזכר בזה כלל בתו'. וכיון שהרב השמיט זה בשו"ע אפשר שאין להחמיר שם המשמש ונוגע באוכלין אי"צ ליטול ידיו בש"ך תמה ע"ז דרש"י לא כתב כן אלא לנט"י לסעודה אבל נטילה שהוא להעביר הנדבק מאי נ"מ. ובפלתי כ' דלא מצינו זה בש"ס אלא באוכל ולא הביא מרש"י אלא דלא נימא דגם משמש כאוכל. אבל עדיין צריך ליישב דלמה לא יהי' צריך להעביר הנדבק דמי גרע ממפה בסעיף הסמוך וכן בכ"ד ואולי י"ל כמש"כ התו' לעיל ד"ח ד"ה והלכתא גבי סכין ש"ש דלמ"ד לא בעי הדחה היינו דסגי בקנוח ע"ש. וה"נ היינו דסגי בקנוח יפה ונכון:

ס"ד בהגה אבל כבר נהגו כל ישראל שיהי' להם שני סכינין כו' בת"ח הטעם כמש"א הטבח צריך שיהי' לו שני סכינין דלא ליתי לחלופי ע"ש וה"נ ודאי חששו שישכח לנועצו וכה"ג כ' המג"א בסתק"ט סקי"א דנהגו מטעם זה שלא להגעיל מבשר לחלב ע"ש. ט"ז סק"ו בא"ח בשם ר"ש הטעם דהוה נ"ט בר נ"ט ואי"צ דדווקא בדבר חריף בולע משום דוחקא דסכינא ועב"י דאיירי בהוחמה אצל האש. וא"כ רותח ודוחקא ודאי בולע כדאיתא בהדיא בד"ח גבי סכין טריפה ופשוט סימן צ ס"ב בהגה ואם נצלה עם בשר ולא נקרע פו' העליון מותר ועש"ך דהי' בשוה שניהם מותרין ונראה דאע"ג דכשהם נוגעין ע"כ א"א שלא יבלע זה מזה מ"מ אינו דומה לבישל עם בשר בקדירה דהכא עיקר הטעם חלב יוצא לאור ונשרף והרי אפי' בנצלה בלא קריעה שרי בדיעבד עם בשר כמבואר ס"ג וה"נ לא גרע כיון שעיקרו יוצא לאור ופשוט ס"ג בהגה והוה"ד לצלות זה בשפוד שצלו בו זה כו' עי' ביאורי הגר"א סק"כ בשם הסמ"ק דנראה דקדירה שבישל בה כחל אפילו קרעוהו שו"ע וט"ב דמותר בדיעבד גם לדידן מ"מ אסור לבשל בה בשר וצ"ע ט"ז סקי"ב ותמהני לאסור בכבוש בחלב שחוטה כו' דהוה גזירה לגזירה. והקשו עליו מבר יונה דנפל לכדא דכמכא והנה כבר כתבתי בספ"ח דהט"ז בסי' צ"ח ע"כ ס"ל דבשר עוף בחלב חמור יותר מחלב שחוטה ובבשר עוף החמירו כשל תורה. וא"כ משום הא דבר יונה שהוא עוף דרבנן לק"מ. אלא דכותחא הוא מי חלב דרבנן. אבל לענ"ד דברי הט"ז בחלב שחוטה ג"כ אין אמורין אלא כששמרוהו מתחילה שלא יתערב בו חלב גמור. וכמו שהוא בכחל דודאי הוא נשמר מחלב. אבל בל"ה כיון דהוא אסור מיהו מדרבנן בבשר ולא רמיא אדעתי' לשמור מחלב. א"כ דנין עליו דין חלב גמור. וכדקיי"ל באו"ח סי' תמ"ז דשומן שלא נזהרו בו מכלי חמץ אסורה לפסח ואפילו אומר שיודע שהי' בכשרות דכיון דלא רמיא עליו לא אדעתי' יעו"ש. וה"נ מי חלב ודאי דנין עליו דין חלב גמור ולק"מ. ומדברי הנה"כ סוף סי' קי"ב מבואר דבימי הש"ס היו רגילין לעשות כותח גם מחלב, גמור ע"ש היטיב וכן לשון הרמב"ם בפ"ט שנפל לכותח שיש בו חלב וא"כ א"ש בפשיטות. ומיהו לכתחילה ודאי הוא אסור כמבואר ס"ד בהגה דאין לחלוח כחל עם בשר. אף דגם מליחה אינה בבב"ח אלא מדרבנן ודוק:

סימן צא ש"ך סק"ג האריך דבכלי איסור מקונחת היטיב שרי להניח בו היתר ואי"צ להדיחו כלל. והנה לפמש"כ הפלתי ברסק"ה גבי כבוש מעל"ע. דאין הבליעה ברגע המעל"ע ממש אלא הולכת מעט מעט כל המעל"ע יעו"ש. א"כ בצלול יש לאסור ודאי לכתחילה אפי' בצונן כיון דמשהו איכא אין מבטלין איסור לכתחילה. אבל באמת זה תלוי במחלוקת הפו' באו"ח סתמ"ו לענין צונן בחמץ בפסח דיש פו' דמשהו מיהו איכא ואסור בחמץ וא"כ לכתחילה מיהו אסור בכל האיסורין. אבל להמתירים שם