חבל יוסף (חדרי דעה) נב

כמוסיף ולחול גם על הנבילה. וזהו שכ' הר"מ דיש לחלק וכוונתו דבאמת זה הי' שייך אם הי' שייך איסור על החלב לבדו. אבל באמת איסור בב"ח אינו אלא איסור אחד. דהתערובות הוא דנעשה איסור. ואין חלות על חלב בפ"ע. אם לא בתערובות הבשר. וא"כ לא שייך כאן כולל. דלא שייך כולל אלא היכי דדבר היתר אחד נאסר תחילה בעצמותו לבדו מחמת האיסור הזק בעצמו שוב חל בכולל ג"כ אף על האיסור כבר. אבל כאן דאין מציאת שום חלות איסור על החלב. אם לא בהצטרפות הבשר האסור מכבר עמו. אין כאן כולל. ע"ש היטיב כי זה נכון. ועכ"פ משמעות דברי הרמב"ם דלא חל כלל איסור בב"ח על נבילה ולא מיתסר כלל בהנאה וא"כ אין שום ראי' מכאן וצ"ע:

ס"ב בשר טמאה בחלב טהורה מותר בבישול כו'. האחרונים החזיקו דעת הב"י דבשר טמאה. דבל"ה הוא אסור באכילה מדאו' לא שייך לגזור איסור דרבנן משום בב"ח ויש ראי' לדבריו מדברי התו' מנחות נ"ב ד"ה גזרו שכ' לפרש ההיא דסוף תמורה ואי מדרבנן אמאי יש בו שתי מעילות דודאי מצינו מעילה מדרבנן אלא דהתם דכבר יש בו מעילה דאוריי' לא הוצרכו לתקן מעילה מדרבנן ע"ש. אבל לכאורה המרדכי שהבאנו לעיל ס"ל בפירוש דאפילו באיסור נבילה דאו' איכא בי' גם איסור בב"ח בכבוש דרבנן אבל באמת לק"מ דהם לא כ' אלא בטמאה דליכא בי' איסור בב"ח דאו' ואיסור דרבנן לי"ל לעשות עליו כיון דבל"ה הוא אסור אבל המרדכי גבי נבילה דס"ל כמ"ד דמבשל חלב בחלב חייב והוה"ד נבילה ואיכא עליו איסור בב"ח דאו' ה"נ כל גזירות דרבנן שבב"ח שגזרו בכל ב"ח ואע"ג דהכא בל"ה איכא איסור נבילה דאו' לא פקע מיני' גזירה דרבנן וראי' לזה בפסחים י"ד גבי לא נמנעו להדליק שמן שנטמא בטבו"י בנר שנטמא בט"מ דפריך אפילו בשני פסול מדרבנן משמע בהדיא דאפילו יש כאן כבר טומאת טבו"י דאוריי' אפ"ה גזרו בי' גם טומאה דרבנן ובחי' ב"י ס"מ כ' קצת בזה ע"ש ולקמן סי' שמ"ב הוכחתי כן מכ"ד ע"ש:

ש"ך סק"ז העלה דלענין איסור בישול ל"ח למראית העין דאיכא למיתלי לרפואה. ואינו מובן דודאי לא הותר איסור בישול בב"ח דאו' משום חולי שאין בו סכנה דהבישול גופי' הוא איסור דאורייתא ככל האיסורין דאורייתא ומשום יש בו סכנה לא שייך ודאי דיתלו בו דא"כ בטלת כל איסור מ"ע ומ"ש איסור בישול מאיסור שבת וכה"ג וצ"ע:

ס"ו המעושן כו' לכאו' הי' נרא' דדוקא כשאין היד סולדת בהעשן והבישול הוא משום חריפותו דהוה ככבוש דהוא דרבנן. אבל כשהיד סולדת בו הוה כרתיחות אש גמור דאוריי'. והנה הר"ן סו"פ כה"ב כ' דגם צלי אינו דרך בישול וכדאמרינן בריש סנהדרין דבחלב טיגון הוא. ובפלתי הקשה, עליו מהא דאמרו בחולין קי"ב דכחלא עלוי בישרא שרי חלב שחוטה מדרבנן ולא אמר צלי דרבנן משמע דס"ל דצלי דאורייתא ע"ש. ולכאו' לפמש"כ התו' שם גבי כבדא עלוי בשרא דאסר שם דדם דאוריי' וכ' התו' ואע"ג דדם שבשלו דרבנן מ"מ עיקרו דאורייתא ע"ש א"כ י"ל דה"נ בכחלא ל"מ אלא משום חלב שחוטה דעיקרו דרבנן. אבל משום צלי אע"ג דהוה דרבנן הוה כעיקרו דאורייתא וא"כ לכאורה אין שום ראי' משם וי"ל בסברת הפלתי דס"ל דלא שייך חילוק זה אלא בדם דהי' איסור מתחילתו בעצמו. ואין להקל במקום שיש כבר איסור תורה. אבל בבב"ח דכ"ז שלא נעשה בב"ח אין כאן איסור וא"כ אי צלי ה"ה דרבנן הרי לא הי' כאן מעולם איסור דאורייתא כלל ול"ג כלל מחלב שחוטה דרבנן. וראייתו נכונה וכן מסתימת הפו' משמע להחמיר:

שם בהגה י"א דאסור לחתות תחת קדירת עו"ג. דהוא בלוע בב"ח. הגרע"א הקשה בזה דהא קיי"ל סתם כליהם אב"י. וכ' דלשי' הטור דהספק השני דפוגם בתבשיל זה. א"כ בעצמו איסור הוא א"ש. [ולענ"ד דגם להרשב"א דהספק השני הוא שמא נשתמש בו מים מ"מ ספק הראשון שמא לא נשתמש בו כלל פשוט דאינו ממש דלא נשתמש בו כלל מעולם דזה ודאי לאו ספק הוא אלא היינו דלא נשתמש בו בתוך מעל"ע וא"כ כבר כ' הר"ן בסוף ע"ז. דמאי דקיי"ל דקדירה שאב"י לפגם. היינו דפוגמת במה שמבלעת בו. אבל בעצמו הרי אינו פגום וכן הסכימו הפו' בסי' ק"ג וא"כ ה"נ הבלוע בעצמה ודאי יש עלי' חשש איסור בב"ח] אבל צ"ע לאסור משום הבלוע שבפנים דא"כ יש לאסור גם הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש וכמש"כ בסמוך:

שם ע"כ לאסור כלי שעושין בו מים עם אפר לחפיפת הראש האחרו' הקשו דהא קיי"ל דנתן בו אפר הוה לפגם והנראה בדקדוק לשון הרב שכ' שעושין בו כו' דהיינו דעושין בו תמיד. דהנה הקשה הש"ך דא"כ ליתסר לחוף בו ראשו דנהנה מבב"ח. וע' מג"א סוס"י ת"נ דהביא בשם היש"ש דדווקא לחפיפת הראש הותר דהיינו באמת היתר זה דאינו ראוי לאכילה דהוא פגום. והא דאסרו הכלי משום בליעת בב"ח. נראה ברור דהיינו דבעושין בו תמיד ודאי דברוב השימוש יש לחוש שלא ימנע פ"א דנשפך בו שומן הרבה ולא הספיק האפר להפגימו דודאי אין כל הדברים שוין וכ"כ הפמ"ג בסוס"י צ"ב ע"ש. אבל בכל פעם לשעתו אנו הולכין בו אחר הרוב דהוא פגום. אלא דהכלי שהוא מבשל בו תמיד יש לחוש עליו שנבלע בו איסור פ"א ומ"מ אינו אוסר מי החפיפה דאנו סומכין בכל פעם דהוא נפגם בהם. וא"כ בעשו בו מי אפר פעם אחד ודאי אינו נאסר. וכן לעיל רס"י ס"ט בכלי ששורין בו בשר אסור להשתמש בו דבר כשר ודאי אינו אלא במשתמש בו תמיד לשרי' כמש"כ שם דשמא נדבק בו פ"א ע"ש. גם צ"ל דלהבלוע בפנים ל"ח לאסור משום בישול בב"ח וכמש"כ בסמוך וצ"ע:

ש"ך סקכ"ז נמלחה בקיבתה כו' וא"כ צריך שישהא כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח בפמ"ג כ' דכ"ק צריך מקמא הכי דזה לכו"ע אוסר. ולענ"ד כוונת הש"ך לשי' לקמן סצ"א דבדבר שאינו משום פליטת דם שי' המחבר דצריך דווקא שישהא שיעור מליחה ומקמא הכי אינו רותח כלל. וא"כ ה"נ חלב הקיבה וגם הקיבה עצמה דקיי"ל אין מחזיקין דם בב"מ ואין לו פליטת דם מדין מליחה לא הוה רותח כלל עד שיעור מליחה. אלא דהכא דהחלב הוא צלול בזה בודאי נעשה רותח בכדי שיתן על האור וראי' ברורה מסוגיא דמנחות כ"א דפריך גבי דם דאי ס"ד צריך מליחה מכי מלחו נפיק לי' מתורת דם. ואי צריך לשהות שיעור מליחה ודאי דאפשר:

לזרוק קודם שיעור זה. וע"כ דבצלול נעשה רותח תיכף בכדי שיתן על האור דאין שהות לזרוק. וא"כ בשיעור זה כבר הוה כבוש בציר ומקמא הכי ליכא איסורא מידי דאכתי לא חשיב מליח ומה שהקשה הט"ז דהא לשי' הרא"ש והמחבר אין מליחה אוסר אלא כ"ק פשוט כמש"כ דהכא דהוא צלול ודאי ה"ה ככבוש בציר דהוה כמבושל ודו"ק:

סוהס"י בהגה ואם יש גם מעמיד היתר הוה זוז"ג כו' בט"ז הביא דברי התו' בע"ז דדווקא כשבאיסור לבד אין בו כדי להעמיד. והפלתי הביא דברי הרשב"א שכ' דהתו' בפסחים ס"ל דאפי' יש באיסור לבד כדי להעמיד אם בהיתר לבד יש בו ג"כ כדי להעמיד הוה זוז"ג [ומיהו מש"כ הרש"א שם דגם מדברי התו' גבי ישן יוצן נמי מוכח דאפי' יש באיסור לחוד כדי לעשות אמרינן זוז"ג לענ"ד ע"כ אינו מוכרח דבל"ה הרי כ' שם הר"ן שהתנור ל"ח גורם היתר ע"ש אלא י"ל דכוונתם דלשון יוצן משמע לגמרי והלא סגי שיצון מעט שלא יהי' ראוי חמומו לבד לאפות אם לא בהוספת עצים דהיתר וע"כ דלכתחילה זוז"ג אסור. ובזה יתיישב גם בר"ן דלא יסתור א"ע בדבריו כמו שתמה שם בגליון ע"ש] ונדחק להשוות דבריהם דכוונתם בפסחים הוא משום נטל"פ ע"ש. ולא ירדתי לסוף ד"ק דבסוגי' דע"ז שם איתא שם בהדיא דכשהשביחו שניהם השביחו ע"ש. ומיהו לדינא נראה פשוט דאפי' לפי דבריהם בפסחים דרבנן דהתם כר"ש בע"ז דגם בכה"ג שרי. מ"מ לדינא כיון דבע"ז פריך בפשיטות ולצטרף או"ה וליתסר ומשני ר"ש לטעמי' משמע בהדיא דלא קיי"ל כר"ש בהא ואסור. וכן נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרשב"א בסצ"ח גבי איסור שנתערב במינו ושא"מ דלא מקלינן אלא כשנודע שההיתר שבמינו הי' רוב כנגד האיסור הא ל"ה הוה איסורא דאוריי' ואמאי הא על טעם זה שבא"מ הוה זוז"ג האיסור וההיתר. וע"כ כיון דיש באיסור לבד כדי נ"ט לא מיקרי זוז"ג ודוק:

עיין פלתי סק"י מה שהקשה שם. ואולי אישתמיט ליה דברי התו' חולין ס"ד ד"ה שאם שהקשו זה ותי' שם, היטב ע"ש: