חבל יוסף (חדרי דעה) נ

הקישות כו' ע"ש [והש"ך סקי"ט שכ' דל"י היכן נראה כן דעת רש"י הוא תימה שלא הרגיש בדברי התו' הנ"ל]. והנה הר"ן הקשה ע"ז דמאי סברא הוא דליבעי ריחשה דווקא והרי בכל שרצים דעלמא ל"ב ריחש כלל ע"ש והיינו כדאמרינן בהעוה"ר דקכ"ו גבי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה דמטמא לכו"ע וכ"ש לענין איסור אבל מ"מ נראה ליישב שי' רש"י דתלוי בשני תי' התו' שם גבי ביצת השרץ שריקם דיליף מריבויא דהטמאים והקשו שם דלענין איסור משמע לעיל דפשיטא לי' דריקם הוה שרץ ותי' דאף דהוה שרץ מ"מ לא הוה עדיין מין המטמא המיוחד ע"ש עוד תי' דהתם נמי סמיך אריבויא דהכא. והנה לתי' הראשון דריקם תיכף הוה שרץ גמור מסברא פשיטא דלא שייך כלל להצריך ריחש גם בהתליע במחובר דכיון דרביא קרא להתליע במחובר לאיסורא וכבר הוא שרץ גמור פשיטא דאסור אבל לפי תי' השני דכ' דריקה לא נפיק אלא מריבוי א"כ י"ל בפשיטות דכ"ז שלא ריחש דעדיין לא הוה שרץ אלא מריבויא דקרא. דמשמעות שרץ דהוא ריחש כ"כ התו' בכ"ד דריבויא לא מוקמינן אלא אגופא דקרא. אבל לא אאידך ריבויא וא"כ לענין התליע במחובר דלא נ"ל אלא מריבויא דכל השרץ ע"ש. א"כ י"ל דלא רבי אלא שרץ גמור כפשטי' דקרא, אבל מה דמרבינן בריקום לחוד לא קאי ריבויא אריבויא ולא מיתסר ונכון. וא"כ רש"י ס"ל כתי' הב' שבתו' ולק"מ קושי' הר"ן כנ"ל. ובזה מיושב גם מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם הביאו הב"י סו"ס פ"ו ע"ש. וקרוב לזה הם דברי הלח"מ שם בזה וע' היטב והחולקין ס"ל כתי' הראשון דלענין איסורא הוא מסברא בעלמא וליכא לפלוגי בהכי כלל וז"ב. והנה הא דפירשו בתלוש דאסורים נ"ל נמי התם מריבויא דכל השרץ ע"ש וא"כ לרש"י לשי' י"ל דג"ז אינו אלא כשראוי לרחוש. אבל פי' מתה דלא הי' בו חיות בודאי לא מיתסר [דמה שריחש בגוף הפירי דהי' דהיתרא לא שייך למחשב ריחש והשתא דהוה באיסור שוב אינו מרחש וכ"כ רש"י בדר"ה גבי לא לשפי אינש שיכרא דמהלכת היא ע"ג הקשין ע"ש. וכן דקדק מזה הר"ן שם. ופשוט דמהלכת ל"ד אלא ראוי לילך ובזה יתיישב מה שהקשה עליו הר"ן שם. וכמו שדקדקו התו' מלשונו גבי התליע במחובר כנ"ל] וע"כ גרסינן לדידי' פי' ומתה. דבשעת פרישתה היתה ראוי' לרחוש. ואהא הוא דמיבעיא לי' והסוברים כתי' הראשון שבתו' ואוסרים במחובר אפילו לא ריחש. גם כאן בפירש חי' לא שייך למיבעי מידי דודאי אסורה ואפילו לא ריחשה. וע"כ לא מיבעי אלא בשפי' מתה וז"ב לענ"ד וכן משמעות הר"ן שם ברש"י בזה לשי' שם גבי קשית שהתליע באיבי' ע"ש. וכן הרשב"א שם דאוסר אפילו לא ריחש אוסר כאן אפילו פי' מתה. וזהו כוונת הש"ך בסקל"א שכ' שם דכבר כ' להחמיר בתולעת שפי' מתה והפמ"ג כ' דלא מצא זה בדבריו וכוונתו על מש"כ בסקי"ט לאסור התולעת בלא ריחש. וה"נ יש לאסור פי' מתה דהא בהא תלי כמש"כ וע"ש עוד:

ס"ה תולעים הנמצאים בקמח כו' ושרצו על הארץ עש"ך דל"ד על הארץ. ומ"מ משמע דהא מה שרוחשים בקמח עצמו לא חשיב כלל פירשו ואף שרוחש מקורט קמח אחד ע"ג חבירו ל"ח כמו מפרי לחברתה וצ"ע:

ש"ך סקל"א נתקשה בפמ"ג על דבריו הרבה ויש ליישב לענ"ד דמש"כ דלשי' הר"ן הוה נמי ס"ס דילמא לא פירשו לענ"ד כיון דהנך ג' פירשו גם זה הוה חזקה שכולן ג"כ יפרושו [וכן לדידן אפשר דדווקא שנמצאים עכשיו מתים ג"כ. אבל בנמצאו ג' חיים צ"ע]. ועוד י"ל דבל"ה ספק שלא יפרושו לא חשיב ספיקא דרגיל לפרוש. וא"כ אפשר דלהר"ן יש לאסור אפילו בנמצא ג' בתוך הפירי. ומש"כ דבתולע עצמו יש להחמיר כבר בארנו כוונתו בסמוך ומה שהקשה דא"כ הא אוכל התולעים בתוך התבשיל י"ל דבתבשיל דאיכא נמי ספק נימוח ונתבטל סמך אדעת המתירין בפירשה מתה. וכעין שכ' הש"ך בסס"ו גבי דם ביצים דבמקום שיש ספק שני סמך הרב להקל דדם ביצה לאו דאוריי' ע"ש. וצ"ע בט"ז סק"י. ומש"כ בנמצאים ביניהם לאסור נראה פשוט דכוונתו ג"כ דהיינו נמי ביצאו לחוץ מתוך הפרי וכדברי המחבר בס"ח שכ' ומ"מ צריך לבדוק ולהשליך הנמצאים ביניהם בחוץ ע"ש וקרוב להפוך הלשון בש"ך שדרכן להתליע ורגיל להיות כו' דאו נאסרו מיד אפילו התליע בתלוש כו' וכיון דרגיל להיות בחוץ ולאסור לא חשיב ספק ודוק סט"ז מיני עופות התלוין באילן בחרטומיהן כו' והמרדכי מתיר ונראה דאזיל בשי' רש"י הנ"ל דאליבא דשמואל דאסר גם בפירי במחובר לא מיתסר כ"ז שלא ריחש. וס"ל כשי' ר"ח וריב"א דלא פסקינן כשמואל אלא קרא אתי לאילנא גופי'. וא"כ גם באילנא גופי' לא אתי אלא מריבויא וא"כ גם בזה כ"ז שלא ריחש לא מיתסר. וע' מש"כ בסמוך. ויש סעד לזה מהתוספתא הביאו אותה התו' בפסחים קט"ו ד"ה קפא תולעת שבעיקרי אילנות כו' מותרים וע"כ בכה"ג ואע"ג דאין אוכלין אותו אלא כשפי' ס"ל כשי' רש"י שם דפירש מתה מותר דתלוי אהדדי כנ"ל ודוק:

סט"ז תולעים שבבהמה אסורים. עפמ"ג דכ' דכיון דאיסורן משום אבמה"ח אסורין גם לב"נ ול"נ לענ"ד דהא לא אסירי לישראל אלא בבהמה דבשחיטה תליא מילתא. אבל בדגים דבאסיפה תלי שרי וא"כ בב"נ דגם בבהמה תלי מילתא במתה ודאי שריא להו. ובל"ה נראה דלא שייך איסור זה בב"נ וכעין שכ' הפלתי בסוס"י פ"א לענין חלב ע"ש ודוק עיין הגהות הגרש"א דלחולי ירקון דיש רפואה מכינים שבראש דלא התיר אלא במקום סכנה דווקא ולכאורה לפי הסכמת הרב בהגה בסט"ז דהנך דלאו גידולי קרקע שרי אפי' פי' ולא מיתסר אלא בדרני דבהמה משום דטעון שחיטה. וא"כ באדם דלשי' הרא"ש ותו' בבשר אדם ליכא איסור כלל. ואפילו לשי' הרמב"ם אינו אלא עשה וביוצא ממנו ליכא איסורא כלל כמש"כ בספ"א א"כ תולעים היוצאים ממנו לכאורה יש להתיר ג"כ ואפילו פירשו ואולי משום דאמרינן בפרק שילוח הקן קל"ט דאע"ג דקן ע"ג עוף הפורח באויר לא מחייב בשלוח. קן בראשו של אדם חייב דכ' אדמה על ראשו דלא בטיל מיניה שם אדמה ופירש"י דה"נ קן. שבראשו חשיב על הארץ ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דמיקרי שורץ על הארץ ואע"ג דמדברי הרמב"ם שם משמע דהוא הדין בכל בע"ח כ"כ בסי' רצ"ב דמדברי רש"י מבואר בהדיא דע"ג עוף פטור ודווקא אדם ע"ש. ובאמת צ"ע שסתמו שם הפו' ועי' פלתי סי' ק':

סימן פו ט"ז סק"ה משמע כאן דבעי ט"ע דווקא. וכן משמע באו"ה בשם הר"י כו'. ובאמת ז''א דהא אפילו בנילוש בפת כו'. לענ"ד מהא לא איריא דהתם ודאי שאני דמסתמא בטל מדאורייתא בששים. אלא דביצים עבידי לחזותא ולטעמא. עט"ז לקמן סצ"ח וכיון דאיסורא דרבנן הוא שפיר סמכינן אהא דל"ש. אבל על גוף הביצה שהוא מדאוריי' לא סמכינן ע"ז. וכה"ג בספ"ג לענין ציר דהוא מדרבנן סמכינן אכילכית אחת. אבל אגופן לא. אבל נראה דהר"י לשי' דגריס לפי שאין לוקחין ביצים טרופות מעו"ג. עב"י משמע סתמא דאין לוקחין בכ"ג [לפי שאינו יכול להכיר בסימנים] ואפילו בלא ריעותא כלל. אבל לגי' דידן לפיכך אין לוקחין וכבר הקשה הר"ן דבל"ה א"א ליקח טרופות מעו"ג כיון דליכא סימנים ותי' דאפי' בל"ש טמאים אין לוקחין משום ריעותא דטרופות. א"כ משמע בהדיא דהא בל"ה היכי דליכא ריעותא הוה סמכינן אהא דל"ש אפילו בגוף הביצה. ומ"מ נראה דהכל לפי המקום וגם ר"י מודה דבמקום דכשירות הם רוב גמור שרי. אלא שאין להתיר עד שנדע שהוא רוב גמור ודוק:

ש"ך סק"ח ואפילו נטרפה סמוך לשחיטה אסור מן התורה דל"פ (פי' דהחמירו גם בזה כשל תורה דודאי דלא שייך מן התורה ממש משום ל"פ) וכ"כ עפ"י דברי התו' בחולין נ"ח ובב"ק דאין האיסור מה"ת אלא כ"ז שהוא מעורה בגידין. וראייתם מדאמרינן לענין נזקין דפירשא בעלמא הוא ול"ח גופה וע"כ דהכא דווקא במעורה ע"ש. ולא הביאם הב"י. ולולי ד"ק יש מקום לומר דכיון דמסקינן בריש ביצה דעם יציאתה נגמרת לגדל אפרוחים. וכן לענין אכילה אמרינן שם דצריבן טפי. זה שפיר אוסרה אע"ג דלענין נזיקין פירשא בעלמא הוא ואולי שלזה כיונו הר"ן ורי"ו שהביאם בב"י שכתבו דאפי' כמוה נמכרת בשוק אסור וגדל באיסור הא מפרישינן שנגמרה באיסור ע"ש והיינו כמש"כ דגם זה הוא גמר ואסור מדאורייתא אבל לענין ולד דאית לי' חיותא באפי נפשי' לא שייך לאסור בשביל זה וצ"ע:

שם סק"י א"נ דהטור אזיל לטעמי' דס"ל כהתו' והרא"ש דלא