חבל יוסף (חדרי דעה) ה

סימן ג ס"א ואפי' הפיל סכין שלא בכוונה. נראה דהיינו דא"צ אפילו כוונה לחתיכה או לנעיצה שהזכיר מקודם. אבל מ"מ ודאי בעי שיפול מיהו בכוונת הפלה וכמו שהובאנו בסי' א' בשם הרא"ש דלא נתכוין למעשה כלל ודאי פסול כיון דלא נתכוין למעשה כלל לא מיקרי עשי' כלל ע"ש. ובזה א"ש מה שהקשו התו' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף חמה דלמאי דקיי"ל דאשו משום חציו ואפילו לענין ד"נ חייב כמעשיו ממש והא בהניח אבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברו"מ חייב משום אש וא"כ ה"נ בשחיטה נפלה סכין להוי ככח גברא ע"ש ומה שתי' בזה כבר תמהתי על ד"ק בחיבורי על חו"מ סי' תי"ח ולדברי הרא"ש הנ"ל א"ש דהכא שאני דהא בעי מיהו כוונה לעשי' ואפילו הפילה דכחו בלא כוונה פסול וז"ב וע' תבו"ש שהביא דברי הרש"ל שכתב דלשם חניקה פסול והבין דבזה שכיוון בפירוש שלא לשם שחיטה פוסלת אפילו בחולין. ובספר עונג יו"ט הקשה ע"ז מהא דהשוחט וצריך לדם כיצד הוא עושה נוחרו כו' וליכוין שלא לשם שחיטה וזה יש לדחות בפשי' דמ"מ חייב בזה מדרבנן מפני מראית העין כמש"כ הרמב"ם גבי עז שילדה כמין צבי (והע"ז אמלב) אבל הוא מוקשה קושי' נצחת דא"כ היכי מתכשר שחיטת כותי בעומד ע"ג דמ"מ דילמא כיוון שלא לשם שחיטה דהא חשידו אל"ע אבל המעיין ברש"ל יראה שלא כתב זה אלא לביאור דברי הרא"ש דכיוון לחניקה היינו שלא לעשות שחי' אלא חניקה ונעשה הולכה בלא כוונתו והוא לא כיוון למעשה זה כלל ובלא:

כוונת עשי' פסול וכ"ה ברה"ש דכ"ח דקא מנבח נבוחי דאפי' למ"ד מצוות א"צ כוונה מ"מ בלא נתכוין לתקיעה ועלתה בידו תקיעה ודאי ל"מ וכן בזבחים (ד"ס) גבי כוס היה ממלא מדם הנשפך דמסיק שם דהפסול דבעינן שפיכה מכח אדם ובדל"ה אמרינן דכהנים זריזים ועבדין הייא ומשתפך. הרי דכל שלא כיוון לשפיכה אע"ג דנשפך על ידו זה לא חשיב כחו וכל זה ברור:

סימן ד ש"ך סק"ג אפילו שמע שחושב העכו"ם לעכו"ם וראי' מהני טעיי כו' הנה התם אמרי דמא ותרבא לדידן וא"כ אפילו אם נאמר דהשמיעה היא כמחשבה ופוסלת. מ"מ הא התם אין זה אלא מחשב שיזרוק העו"ג וכבר הסכים בסק"ד דכשר וא"כ אין ראי' משם. ונראה דבאמת דלשי' גופא דמחשבה שיזרוק העו"ג כשר בל"ה יש ראי' ברורה דאפילו מחשב ממש שחושב העו"ג בשחיטה ע"כ ג"כ כשר וכ"ש בשמיעה בעלמא. דאיל"ה לוקי שם ברייתא דאין מחשבה מועלת בחולין מעבודה לעבודה בכה"ג ולא נסתפק לי' להש"ך אלא לשי' המחבר דמחשבה שיזרוק העו"ג אסור וה"נ כ"ש במחשב שחושב לעכו"ם בשחיטה דפסול. ולשי' שפיר אייתי ראי' דמ"מ שמיעה בעלמא ע"כ אינה מחשבה דהא לשי' זריקה פוסל כשחיטה ודו"ק:

ס"ב שחט ואח"כ חשב ה"ז ספק כתב הרש"ל דשי' הרא"ש דבעיקר הדין קיי"ל כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ויש להקל ולענ"ד ראי' נכונה דבמחשבת פיגול מבואר במנחות ט"ז ובזבחים מ"א דקיי"ל כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש וכ"ש מחשבת ע"ז דחמיר איסורא והחזקה אלימתא טפי ותדע דהא לענין כשרות משמע בריש זבחים דאמרינן הוכיח סופו ע"ת וע"כ דלפסול משום דמעיקרא לא קיימא בהך חזקה לא אמרינן וכ"ש מחשבת ע"ז וע' חיבורי על חו"מ סרמ"ה:

ס"ד ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם בט"ז סק"ד הביא דעת הרא"ה והר"ן דאע"ג דאין אדם אוסר דש"ש מ"מ אין שחיטתו מתירתו באכילה דלא אסר לה אלא דלא שרי לה והאחרו' דקדקו מדברי התו' פסחי' שכתבו להוכיח דת"ע מטמא מדאו' מדלא משני בשוחט חטאת בחוץ לעכו"ם דתיקן להוציא מידי נבילה ע"ש הרי דס"ל דהוה שחיטה ואינה כמתה מאלי' ולענ"ד דלטהר מידי נבילה ודאי יודה גם הרא"ה דהוה שחיטה דהרי מפו' בש"ס דלר"מ דשחיטה שא"ר ש"ש מחייב שוחט אותו וא"ב לעכו"ם כדתנן בהדיא בדפ"ה ולא אמרינן דאינה שחיטה כלל והכי אמרינן בהדיא בזבחים ס"ט גבי ש"ח אם הועילה שחיטתו לחייבו כרת לא תועיל לטהר מידי נבילה וה"נ בתקרובות עכו"ם ודאי דשחיטה היא לזה ואין סברתו אלא להיתר אכילה ודו"ק ומה שכתב בנה"ך לדחות יישוב הט"ז ליתא לפמ"מ שבאר הט"ז דבריו בס"ה סק"ו ע"ש:

שם ואם יש לו שותפות י"א שאיסר כו' עש"ך דבחו"מ לא הביא אלא דיעה זו וסתר תי' הסמ"ע ובחי' שם ישבתי דברי הסמ"ע בסברא נכונה דקושי' הש"ס אינו אלא דכיון דמן הסתם אנו אומרין דלצעורא וא"כ אין על המעשה שם היזק אלא דהכא בשביל שיש לו שותפות ואין זה נודע. והוה כעושה מלאכה בפרת חטאת דאין חיוב בד"א משום דהוה מחשבה בעלמא ע"ש. ומ"מ עדיין יש לפקפק דכמו שאינו נודע דיש לו שותפות י"ל דה"נ אינו נודע דהיא של חבירו. ועוד דהא באמת אינו אוסר אלא שלו ושל חבירו נאסר בשביל התערובות ואין זה אלא כמערב וכ"כ שם התו' ע"ש. ושפיר הוה היזק שאינו ניכר מיהא ואף שי"ל דכיון דגם שלו אינו נאסר אלא בשביל המחשבה הוא קיל מ"מ הוא צ"ע:

ומש"כ הש"ף דאע"ג דלענין האיסור הוא ספק מ"מ יכול לומר איני רוצה לכנוס בספק הוא תמוה דבהדיא קיי"ל בחו"מ סי' ש"ו דטבח שעשה ספק טריפות פטור וע' חו"מ סי' קכ"ו ש"ך סקע"ח ויש ליישב עפ"י דבריו שם וצ"ע סימן ה ס"א לשם עולה כו' ע' ש"ס לענין עולת יולדת וגי' רש"י דאפי' יש לו אשה אינו נאסר דאי באין לו אשה פשיטא והתו' כתבו דווקא באין לו אשה ומ"מ אינו פשיטא דקמ"ל דלא חיישינן שמא יש לו בצנעא ונראה כשי' רש"י דבאשה לא חיישינן לצנעא דהא בכתובות כ"ג הוה ס"ד דאפי' להכחיש עדים הוה גבי אשה. לא ראינו ראי' ע"ש וכן בקדושין ע"ט אמרינן דא"צ לה"ר שבניו מאשה זו כיון דלא ראינו שיש לו אשה אחרת וע"כ לא איצטריך אלא ליש לו אשה וכן פסק הרמב"ם ומיהו לפי"ז צ"ל דל"ח דלמא אפלה דקלא אית לה וצ"ע קצת בסו"פ הבע"י דאמרינן היא אמרה לא אפלית איהי מהימנא דלא הוה מחזקה נפשה בעקרה והול"ל דאי הפילה קלא אית לה ויש ליישב:

שם לשם פסח כו' לכאורה דהוה"ד כל קרבנות ציבור דהא אפי' לרבנן בשילהי ב"מ דס"ל דאין יחיד מתנדב לשם ציבור אינו אלא חששה דרבנן ועוד דהתו' כתבו ביומא ל"ה ד"ה ניחוש דבכהן שריוח הקרבנות שלו ל"ח שמא לא ימסרם יפה. ומ"מ מדנקטו פסח משמע דווקא פסח דהוא לכל יחיד וצ"ע. שם ואם נודע שעבר עבירה שחייבין עליו חטאת פסולה הרש"ל החמיר בזה לאסור גם בהנאה כשחוטי חוץ ממש והנה בש"ח גופא נראה לכאו' מדברי התו' קידושין נ"ז דמדאו' נפקעו מקדושתן כקדשים שמתו דאין אסורים אלא מדרבנן. אמנם כבר תמהתי בחי' ב"י דמבואר בכ"ד דש"ח הם שחיטה שא"ר ומוכרח בכ"ד דהוא מדאו' ע"ש שהארכתי בזה וכעת נ"ל דהתו' לשי' בחולין קט"ו דס"ל דלענין שחיטת אותו ואת בנו לא שייך למילף ממעשי שבת שלא לאסור מכל שתיעבתי. דהכא השחיטה ניכרת יותר והוה שייך בזה כל שתיעבתי. אלא דגמר שם מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה ע"ש. וא"כ בש"ח ודאי דשייך נמי כל שתיעבתי ואף דיליף שם להתיר באוא"ב מ"מ בש"ח ודאי ליכא למילף מיניה דהא קדשים וכרת חמירי. וא"כ ש"ח אף דנפקעו מקדושתן כקדשים שמתו מ"מ ודאי אסורין מדאו' מכל שתיעבתי. [ולענין ההיקש לחולין שנשחטו בעזרה בדברי' בקידושין שם] ודאי לא שייך לכל שתיעבתי דאיסורא אחרינא הוא ודו"ק]. ואף דהבאתי שם דברי התו' ב"ק ע"ו דנדחקו למה לי"ל פדי' משמע דס"ל דאין הקדושה נפקע וגם ליכא איסור כל שתיעבתי דאי ל"ה לא שייך פדי'. לענ"ד הא בהא תלי דאי הוה שייך פדי' והוה ליה להקדש זכות בו לא היה נפקע ההקדש. וגם לא הוה שייך כל שתיעבתי כיון דפודין אותו. ונפקע ההקדש הא תו ליכא התועבה ודו"ק. אבל כיון דמסקי דלא שייך פדי' ואינה ראוי' להקדש כלל. נפקע המעילה. ומ"מ כיון שאינה נפדית עדיין. הוא בכל שתיעבתי וה"ה בב"ת וא"כ כ"ז לאיסור אכילה. אבל ההנאה כתב הרא"ש בפ"ז דחולין סי"ז דלא קיי"ל כר"א דלא תאכל איסור הנאה במשמע וא"כ בש"ח גופיה אין ההנאה אלא מדרבנן כקדשים שמתו ועוד דהרי כתבו התו' בזבחים נ"ט באריכות דבזה"ז ליכא לאו דשחוטי חוץ ע"ש וא"כ פשיטא דאין כאן אלא איסור קדשים שמתו מדרבנן וא"כ אין להחמיר באיסור דרבנן בספיקא דהקדש וכן נראה קצת גבי עולת נזיר דמרבה ליה בזה הכלל דנידר ונידב דאימר נדר בצנעא ע"ש ומשמע ודאי דלא חמיר