חבל יוסף (חדרי דעה) ד

העולם דאם לא היה מומחה לא היה נזקק לשחוט ואינו כלל מתורת עדות ונאמנות וא"כ כ"ש דקטן זה דיודע לאמין ידיו ויודע ה"ש ודאי דזה גופא רוב דשוחט שפיר. ועוד דכיון דהוא בידו הרי כתב הש"ך בסקכ"ז סקל"א דסמכינן אקטן בדבר שבידו ע"ש ואע"ג דלא מהני כ"ז לענין בדיקת סימנים דקיי"ל דכ"א צריך לבדוק לאחר שחיטה וחיישינן שמא נתקלקלה שחיטה והרי בזה ודאי צרי עדות וגם כבר אינו בידו [וגבי מומר כבר יישב שם הרשב"א הן מ"מ כבר בארנו דזה אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר סמכינן בהא אבדיקת הקטן. אבל לדידן דקיי"ל דלא אמרינן במומר רו"מ הרי דלא שייך חזקה זו אלא בנאמן וכשר להעיד א"כ ה"נ בקטן ל"מ דדילמא יקלקלה כיון דאינו כשר להעיד ופלתי כתב ראי' מהא דאבדו לו גדי' וכ"כ דהתם סמכינן אהא דלא אסרה לנו וא"כ זה נמי הוה כעדות ופשוט:

סי"א אם הטילו הקהל חרם כו' ע' מש"כ בזה בחי' שם:

סי"ב השוחט לפני עדים ואח"כ אמר לא שחטתי א"נ עש"ך סקל"ט דדווקא כשעומד בדיבורו שלא שחט כלל אבל בל"ה מתרצינן דיבורו דלא שחט כהוגן קאמר ומשמע דאנן בעצמינו מתרצינן דבריו. אבל מדברי הט"ז מבואר דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו ע"ש וכ"כ בזה הפ"מ. ונראה לענ"ד ראי' מפורשת דהתו' סברי כשי' הט"ז דבשבועות (דמ"א) ד"ה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הקשו בההיא דכתובות אמר לנו אבא לא לויתי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דנתרץ דבריו כההיא דכריתות דמפרשינן לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ה"נ נתרץ לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי ותי' דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו אבל אנן לא טענינן ליתמא מילתא דל"ש ע"ש ומשמע מדבריהם דגם בההיא דכריתות דהוה לענין איסורא לא מתרצינן ליה אנן אלא כשהוא עצמו מתרץ דבריו וע' לשון התו' ריש האשה רבה (דפ"ח) ד"ה ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי ודו"ק. סימן ב ס"ב בהגה מי ששחט והוציא טריפה פ"א מתח"י אם לא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו עש"ך שהאריך להשיג ולענ"ד דברי הרב הם עפ"י דברי הר"ן רי"פ גה"נ גבי טבח שנמצא אחריו חלב דכתב דהכל לפי פשיעותם ואונסם והיינו שכתב הרב דהכל לפי ראות עיני הדיין וע' עוד בש"ך שהביא דסברת העט"ז לחלק בין עבר לפני עדים או לא וכתב דל"נ. ולענ"ד דסברא זו נכונה ומוכרחת בש"ס ביומא ס"ו דאמר התם גבי עגל עדים והתראה סייף עדים ולא התראה מיתה בידי שמים לא עדים ולא התראה בהדרוקן. ואידך מפרשי זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק מיתה בידי שמים שמח בלבו בהדרוקן ע"ש. ומשמע ודאי דגיפף ונישק חמיר משמח בלבו וא"כ ע"כ צ"ל דמיתה בידי שמים חמיר מהדרוקן וע"כ צ"ל דהדרוקן דהתם לא אתי לידי מיתה דאי ל"ה נראה דזה חמיר כדמשמע בסו"פ ב"מ דהוא מיתה חמורה וכן בסוף מו"ק ע"ש] וכן משמע מסדר העונשין דחשיב מעיקרא חרב דקשה ממות כדאמרינן בב"ב ד"ז וא"כ מסתמא הדרוקן דחשיב לסוף קיל טפי וא"כ חזינן דלל"ק עבירה אחת כשהוא בעדים עונשה חמיר וכשהוא בלא עדים עונשה קיל ולכאורה התם בעונש בידי שמים מאי נ"מ אי יש עדים או לאו וע"כ דכשהעיז לעבור לפני עדים חציף טפי וא"כ פשוט דה"נ יש להחזיקו בחשוד יותר כשהעיז לעבור לפני עדים ונכון:

ס"ג אפילו נשבע וכו' ע' אחרונים ויש להקשות ע"ז מהא דמשביעין את כה"ג בריש יומא ולולי שאיני כדאי הי' נראה כמש"כ התו' בר"פ הא"מ גבי עדות עד שצריך שבועה פסול דאם לא יגיד כתיב שצריך להיות נאמן בהגדה. ה"נ בעדות איסורין צריך שיהי' נאמן באמירה וכן מוכח באוקימתא דכותי ובכ"ד גבי כותי דשבועה ל"מ ודו"ק. ש"ך סקי"ז הסכים לשי' הפוסקי' דבפ"א נעשה מומר. והנה התו' בדי"ד ד"ה השוחט בשבת הוכיחו מסוגיא בסופ"ב דמוקי הא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם א' מכל אלו פסולה דמוקי לה בישראל מומר ות"ל דבל"ה אסור משום שחיטת מומר וש"מ דבפ"א אינו נעשה מומר ע"ש ונראה דתלי בשני גירסות דהנה הוכחתם יש לדחות בפשי' עפמש"כ הט"ז בסי' ה' סק"ו בישוב דברי הר"ן דשנים אוחזין היינו כשאפילו הכשר לבדו יכול לשחוט בעצמו ואי"צ להשני אפ"ה כיון דהשני חשב לשם דבר פסול אוסר השחיטה יעו"ש ועש"ך בסי' זה סק"ל וא"כ בכה"ג א"ש בפשי' דבלא המחשבה היה כשירה בשחי' הכשר כיון דאי"צ כלל לכח המומר ולק"מ אלא דתלוי בהא דאמרינן בד"ל גבי שנים אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן כשירה דרישא דגרסינן שם למדתני רבינו מתני' בשני סכינין כו' [וצ"ל לפי"ז דאע"ג דבסכין אחד ודאי כשר מ"מ הכי א"ש טפי משום דברייתא מפרשא שמא יטרופו זה ע"ז ע"ש] ולפי"ז דאיירי רישא בשני סכינין מסתמא סיפא איירי נמי בשני סכינין ובכה"ג ודאי אוסר שחיטת מומר לכו"ע אפי' בלא המחשבה כמבואר בסוס"ז בהדיא ומוכרח ע"כ כשי' התו' דבפ"א אינו נעשה מומר. אבל כבר הביאו שם בתו' גי' בה"ג למדתני רבינו בסכין אחד והוא בדרך קושי' ואע"ג דלפי האמת ודאי דהדר מהא דדוקא ס"א מ"מ אין לנו ראי' לזה דא"ש טפי בשני סכינין ואיכא לאוקי כולהו גם לפי האמת בסכין אחד וא"כ לק"מ דא"ש כדברי הט"ז ואין שום ראיה דאינו נעשה מומר בפ"א ודו"ק:

ט"ז סק"ט כתב ליישב שי' הרמב"ם דס"ל דאפילו מומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין מההוא דגנבו לו גדי' דמותרין אף דתלינן דהגנב שחטן דהתם איכא ס"ס דילמא נתן למומחה לשחוט וצ"ע דהא ע"כ לא שרינן בשחיטה בס"ס דהא לרבינא דלי"ל רו"מ א"ש מ"ה אסור בלא ידעינן דלא גמר אף דהוה ס"ס דדילמא גמר ודילמא אע"ג דלא גמר מ"מ שחיט שפיר ועש"ך בכללי ס"ס דכנגד חזקת איסור ממש ל"מ ס"ס ע"ש מיהו הט"ז לשי' לקמן סט"ז דא"י ה"ש שחיטתו הוא ודאי נבילה ואי לא גמר ליכא ספק כלל דילמא שחט שפיר אבל כ"כ שם האחרונים דשי' הרמב"ם דאינו אלא ספיקא עמשכ"ש וצ"ע:

ס"ט צ"ו כו' וגם בדקו להם סכין עש"ך דמדברי הרשב"א נראה דהוי ככותי דמרתת ולענ"ד כשי' המחבר דלא שייך מרתת בצ"ו דהא ברי"פ בנות כותים ס"ל לר"י דבסתמא סמכינן עלייהו ואפילו לת"ק בהוחזק בדרכי ישראל סומכין עליהם ע"ש [ואף דנסתפק בש"ך סקכ"ב אי מהני החזיקו במי שהוחזק כישראל בכל דבר שאני] וא"כ ודאי י"ל דלא שייך מרתת וצ"ע:

ט"ז סוהס"י הקשה בדברי הרשב"א דכתב גבי התחיל פסול דהיינו כגון מין דבזה הא אפי' במעשה כ"ד אוסרה ואפי' בהנאה ותי' דמעשה כ"ד נמי דווקא ס"א וכבר הקשה בנה"ך דהא מוכח בהדיא דאפילו משהו גמור דהא מוקי לה לברייתא דהשוחט חטאת העוף בחצי קנה פגום הא בל"ה היה אוסרה גם בהחצי קנה ומש"כ בח"ד ליישב דהכא משום מוקצה צ"ע לענ"ד דלכאורה דווקא נעבד אוסר דבר שאינו שלו במעשה ולא במוקצה דזה ודאי אינו יכול להקצות של חבירו להבא כלל. וכן נראה בהדיא ברי"פ פרת חטאת דפריך מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובודאי דל"ד פריך מנעבד דהא קיי"ל עשה בה מעשה אוסרה ובודאי לא אזיל סוגיא דלא כהלכתא אלא דודאי סמיך אמוקצה דזה ודאי לכו"ע אינו יכול לאסור אפי' במעשה (ומה שהקשה בסוגיא דע"ז נ"ד כגון שניסך לה יין בין קרניה כ"כ התו' דנ"ב שם דההיא דהתם אינו אלא מדרבנן ע"ש] ועוד עדיין אינו מיושב לפי דברי הט"ז דעכ"פ במעשה נבילה הרי הוא אוסרה גם בהנאה וא"כ הא אין האיסור בזה כלל משום שחיטה פסולה ולענ"ד ליישב דברי הרשב"א עפ"י דברי התו' ע"ז נ"א ד"ה חייב שהוכיחו לחלק דבעכו"ם שעבודתו בכך אפי' שבר מקל לפני' הוה כעין שחיטה ונאסר בהנאה אבל באין עבודתה בכך אינו נעשה התקרובות אלא בשחיטה שהיא כשירה גם לגבוה ע"ש. והנה קיי"ל דאין מפגלין בחצי מתיר כמבואר ברמב"ם פט"ז מפה"מ ע"ש וא"כ ה"נ בעכו"ם שאין עבודתה בכך ודאי אינו אוסר אלא שחיטה גמורה כמחשבה דגבוה וכן משמע מסנהדרין (דס"ב) דס"א לא אתי אלא מריבויא כמו שבר מקל ומשמע דבתרווייהו דווקא עבודתה בכך ע"ש וא"כ בזה"ז דאין עובדים לעכו"ם בשחיטה יפה כתב הרשב"א דאין כאן אלא שחיטה פסולה [ואף דהמחבר סתם לקמן דבמעשה כ"ד אוסר משמע אפי' בזה"ז המחבר לי"ל באמת דברי התו' הנ"ל כמבואר בסקל"ט ס"ד ע"ש אבל כ"כ שם הש"ך דדעת רו"פ כהתו' ע"ש והש"ס אוקי בריי' בסתמא דהוה בעבודתה בכך דבזה אוסרה ודאי בכ"ד ודו"ק: