חבל יוסף (חדרי דעה) מח

אי בטהורה אסור כ"ש דיש איסור בטמאה וע"כ דפשיטא לי' להש"ס דבטהורה ודאי שרי מ"ר כחלב ולא מיבעי"ל אלא בטמאה דחלב אסור אי גם מ"ר אסורין אמנם לפמש"כ הרא"ש לענין היתר מי חלב דהר"א אסר כל מי חלב משום אבמה"ח. דאינו בכלל חלב. והרא"ש כ' דלענין זה הוה בכלל חלב. א"כ לכאורה זה א"ש לענין מי חלב אבל לענין מ"ר דודאי אינו בכלל חלב משמע דלכו"ע יש לאסור וצ"ע. ועי' פמ"ג. ומיהו לענין מ"ר של אדם בס"א א"ש טפי להתיר דכבר כ' הה"מ דלענין איסור עשה לא אמרו כלל כל היוצא מטמא טמא ועוד דהתם איכא נמי קרא להתיר את דמו ודו"ק:

ועיין מה שכתבתי בחי' ב"י סכ"ו בהגה דרוק טמאים נראה ודאי לאסור. וא"כ בנשכה חולדה דבר והוא לח מרוקה ודאי צריך להדיח אותו מקום. וע' ח"ד סי' ס"ט שכ' בכוונת הש"ך שם גבי חתך בשר בתוך שיעור מליחה בסכין שצריך לחזור להדיחה. דדווקא שחתך בסכין שהדם נמשך אחר הסכין אבל נשכה חולדה אי"צ להדיח ע"ש. ויעוין בחידושינו שם. ולפי"ז בל"ה ודאי צריך להדיח משום רוק החולדה שהוא איסור. ובאמת א"י גם בדיעבד אם הרוק הוא חשוב פגום ואפשר לאסור בתערובות עד ס'. וכן בשתתה מכלי מלא משקים כשירים אם אין שם הרבה צ"ע דהא מבואר בריש חולין גבי מ"ח דחולדה מקיאה ע"ש וצ"ע:

סימן פב ס"ד מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד כו' יכול לאכול במקום שהלך ואפילו דעתו לחזור עט"ז דדעתו אפילו ידוע דמנהג המקום בשביל ששכיח עו"ט הדומים להם מ"מ מותר לו לאכול במקום שהלך והביא הפמ"ג הטעם בשם הדרישה דכיון דבמקום זה ל"ש ולא שייך הטעם ליכא משום חומרי מקום שיצא משם. ולענ"ד צ"ע בזה מרי"פ מקום שנהגו גבי פירות שביעית דפריך לר"י דאמר שם צא והבא לך אף אתה. ולי"ל לר"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אף דכאן לא שייך הטעם דהרי הכא לא כלו ע"ש. ומיהו מדברי התו' שם נראה קצת דשם האיסור שייך על הפירות וא"כ יש לחלק אלא דלפי"ז צ"ע דא"כ לא תלי בחומרי מקום שיצא משם ואכמ"ל ולהיפוך בהלך למקום שאין אוכלים כ' שם דלשעה קטנה ל"ח לאיחלופי [והנה לפ"ז ע"כ דאיירי דאין בדעתו להתעכב שם דאי ל"ה אי"נ כלל להתיר אפילו פ"א דמ"ש בפעם זה, משאר פעמים. ופשוט בכוונתו. דאע"ג דבדעתו לחזור בל"ה ליכא דין חומרי מקום שהלך לשם הוצרך לטעם דאין לחוש לשעה קלה. משום דכיון דכאן במקום זה יש בזה חשש. גם בלא חומרי מקום שהלך לשם הי' לנו לאסור במקום זה לכל העולם דהא דנוהגים היתר בשאר מקומות הוא לפי שאינו שכיח שם] ומ"מ נראה לדקדק מזה דכ"ש דגם דין דחומרא מקום שהלך לשם ליכא בדבר שיש טעם לחלק. וכנ"ל בחומרי מקום שיצא משם. ולא משמע כן ממה שהקשו התו' שם בהא דאי אתה רשאי להתיר בפניהם דת"ל משום חומרי מקום שהלך לשם. וע"ש שנדחקו בזה. והרשב"א כ' אליבא דר"א בדעתו לחזור ולמה לא ניחא להו בפשיטות בכה"ג דיש טעם לחלק דלכו"ע ליכא הך דינא. ואפ"ה בפניהם אסור [וכמש"כ הפמ"ג בהדיא דגם בכאן בפניהם אסור] וע"כ דלא ס"ל הך סברא ואפשר דגם חילוק זה דשרינן ביש טעם היינו דווקא לדידן דקיי"ל כר"א ודו"ק:

עיין פמ"ג לענין עוף פאוי"ן דלכאורה נראה להתירו דרש"י פי' על טווס פאו"ץ. וקיי"ל דטווס עוף טהור הוא וכדאמרינן בחולין קריבו לי' רישא דטווסא. ושוב כ' דמ"מ יש לחוש לאסור דעל דוכיפת פירש"י ג"כ פאוי"ן שאליב"א וא"כ יש שני מינים ואחד טמא ע"ש. ולכאורה בל"ה כ"כ התו' דאין לסמוך על השמות ע"ש. אלא דבזה י"ל דיש לסמוך בכאן משום שהתו' בסוכה ל"א הביאו תוספתא דנגעים ירוק ככנף טווס וא"כ אי חזינן דהוא ירוק לכאורה שפיר יש לסמוך ע"ז. אבל לפי"ז ודאי דזהו הטווס שבש"ס הכשר ואולי דכוונתו דגם טווס הירוק גופי' הם ג"כ השני מינים ומשו"ה שניהם נקראין פאוי"ן. וגם שניהם נקראין טווס ול"נ ומ"מ בודאי דלדידן דאין סומכין אלא על המסורת. לא נוכל לסמוך ע"ז להתיר וע' רי"פ אוא"ב סימנים לאו דאוריי' וצ"ע:

עיין תו' נדה ד"נ גבי תרנגולא דאגמא דכ' דאין אוסרין הנקיבה אף שהזכר אסור דבעוף לא שייך כל היוצא מן הטמא טמא. דהביצה הוא גבלא בעלמא ע"ש. והיינו כדאמרינן גבי אפרוח ביצת טריפה דשרי דכי גבלא כבר מסרחא ועפרא בעלמא הוא. וא"כ אין העו"ט נאסר משום שנעשה מביצה של טמאה אלא דכשהוא נברא ונולד בו סימני טומאה אז הוא נאסר לעצמו. ולפי"ז נראה דעוף טהור שנוצר מביצה טמאה יש להתיר וצ"ע:

סימן פ"נ ס"ד ואם נמצא דג שיש לו ראש רחב ושדרה כו' עב"י בשם תו' והרא"ש. והנה מה שהקשה הרא"ש ממה שנסתפקו הראשונים בברבוט"ה ולא סמכו אראש ושדרה. הנה מצינו בשבת קמ"ה גבי קולייס האיספנין דאמרו דלא חזר לא"י משום דלא שריר שדרה דידי' לא מציא סליק. והנה סימן השדרה הוא דיהי' שריר וכדאמרינן בע"ז ל"ט דדג טמא דלי"ל שדרה במקום דרדיפי מיא לא מצי קאי ע"ש. וא"כ כיון דאפילו בדג טהור מצינו דלא שריר כ"ש די"ל דנסתפקו בברבוט"ה אי שדרה דידי' הוה שריר כראוי לדג טהור וכה"ג כ' בס"פ בשם התו' והה"מ גבי כוי דנסתפקו אי מיקרי מיבלע חירקיי' ע"ש. והנה כ' הב"י בשם הרמב"ם דפירוש רו"ש היינו שיהי' ניכר בט"ע כשל דג טהור. וגם רש"י שכ' ראש רחב נראה פשוט דהיינו נמי ודאי מעין פירוש הרמב"ם הנ"ל דכיון דלא מפרש בש"ס אמאי קאמר רו"ש מסתמא דהיינו כשהוא כשל טהור וחזינן דד"ט הוא ראש רחב וכעין זה ודאי נפרש ע"כ בשדרה וכל הסימן הוא שהוא ניכר בט"ע שהוא כשל טהור. וקושי' הש"ס דפריך סנפיר וקשקשת תנן. נראה לפרש לפי"ז דה"פ דכיון דמצינו שיש לסמוך אסימני ראש ושדרה כשהן ניכרים כשל טהורים. א"כ הי' להם לחז"ל למסור לנו מפורש הסימני טהרה האלו כדי שנכיר בסימן זה וע' בר"ן ודוק:

ובזה יתיישב מה שנתקשה הרמב"ן דלא הזכירו הגאונים סימנים דרו"ש די"ל דלא רצו לפרסם זה כיון דאינו מפורש בש"ס במה יהי' הט"ע ואפשר דצריך לזה מסורת כמו בעו"ט בספ"ב. גם מש"כ התו' דאסימני שדרה לק"מ דסימני דגואי לא חשיב הוא מוכרח ע"כ לענ"ד גבי סימני בהמה דחשיב מתני' סימני דאוריי' מעלה גרה ומפריס פרסה. והנה אמרו שם דלי"ל ניבים כשר ובלבד שיכיר בן גמל. ובשרה מהלך שו"ע כשר ובלבד שיכיר ערוד וא"כ היכי דהוה תרויי' אין לו ניבים ומהלך שו"ע ודאי כשר וא"כ ליתני הא וע"כ משום דהך דמהלך שו"ע היינו בפנים לאח"ש. וכמבו' שם בש"ך. וא"כ הוה סימני דגואי ולא חשיב וזה נכון. וא"כ מה שנדחק הרא"ש לפרש דהש"ס דמשני דאיכא ארא ופלמורא דדמיא ראשייהו לטמאים קיצר. וי"ל דאיכא נמי בטמאים דדמי לטהורים [וכוונתו כעין דברי הירו' שהביאו שם דאמר דכיון דטעה בשל טהור ה"נ יש לטעות בשל טמא ע"ש] אינו מוכרח כלל ולכאורה הוא דחוק מאוד דחסרו עיקר התי' ע"כ מירווח לכאורה כפמש"כ דבאמת הוא סימן גמור אלא דאנן אין יכולין לסמוך ע"ז דלא נודע לנו ברור הסימנים ודוק. ס"ה אע"פ שמונחים עם הטמאים שמא לא נמלחו יחד כו' עש"ך בשם הרא"ש דהיינו דלא נמלחו בתחילה ועתה אע"פ שהם מלוחים יחד לפנינו כבר פלטו כל צירם דדגים אין להם ציר אחר שיעור מליחה וקשה לענ"ד מהא דכ' הרא"ש בסי' ע' גבי עופות ודגים שנמלחו יחד ליישב שי' הרשב"ם דגם העופות אסורים לפי דמעט דם העופות שפולטים הדגים אחר שיעור מליחתם מתערב ברוב פליטת ציר גוף הדג ונבלע בעופות ואינו יוצא מהם לפי שהוא מעורב עם פליטת השמנונית של הדגים עצמן ע"ש וא"כ היכי אמרינן הכא דאפילו השמנונית דהדג טמא בעצמו אינו אוסר לאחר שיעור מליחה. והא התם אוסרין אפילו בשביל תערובות דם פליטה דשריק. וצריך לדחוק דמ"מ י"ל דהכא שהו הרבה לבדן בהכשר עד שנפלט כל עיקר צירן לגמרי וקרוב לומר שזהו טעם הב"ח דלא הקילו אלא כשעתה אינן מלוחים ממש ביחד אלא מונחים ויש ספק שמא לא נמלחו כלל. והוה ס"ס. ואף שלא משמע קצת כן לשון הרא"ש והפו' אפשר לפרש כן:

שם בהגה ואם יש שמנונית אסור וספיקא לחומרא צ"ל דהא דהוצרך להחמיר בזה מספק דנמלחו תחילה ביחד והא בלא"ה