חבל יוסף (חדרי דעה) מז

ע"כ סוגיא דהש"ס שם כר"ד ע"ש. ומשו"ה פסקינן כותי' ועי' היטב:

שם והוא דמיבלע חירקיי' עב"י דהרשב"א כ' כיון דאמרינן עלה היינו ספיקא דעיזי כרכוז ומסקינן שם דעיזי כרכוז שרי ל"ב כלל מיבלע. והה"מ כ' ליישב דה"ק דעיזי כרכוז נמי מיבלע חירקיי' אבל מיבלע ודאי בעי. ותמהני שלא הביא שכ"כ התו' בהדיא ברי"פ יה"כ גבי כוי דמספקא להו במיבלע חירקיי' ואפילו למאן דשרי עיזי כרכוז היינו דס"ל דהוה מיבלע אבל בכוי מספקא לן אי מיבלע הרי דשי' בהדיא כמש"כ המגיד דמיבלע ודאי בעי אפיל לפי המסקנא ע"ש היטיב:

ס"ו כלאים הבא מבהמה וחי' כו' עפמ"ג דכ' דלפ"מ דכ' התו' לענין כסוי הדם דחצי חשיב חיוב וחצי פטור ה"נ י"ל לענין חלב דאינו אסור אלא חצי וא"כ לענין ביטול סגי בשלשים דהוא ס' כנגד החצי ע"ש. ולענ"ד אינו מוכרח דהרי כ' הרמב"ם דאין לוקין עליו ולכאורה קשה באמו בהמה דודאי יש בו מקצת בהמה לילקי כדקיי"ל לענין אוא"ב דלוקין בכה"ג דשה אפילו מקצת שה וה"נ לילקי לפחות כשאכל כל החלב. ומצאתי שכבר הקשה כן בלח"מ והנראה ברור עפ"י דברי התו' שם דאפילו לר"א דס"ל דל"א מקצת שה מודה לענין חלב דכ' קרא כל חלב לרבות את הכוי [ולפ"ד הומ"ל ברי"פ יו"כ דקרא אתי למ"ד מן הבהמה וחי' ודו"ק] ולפי"ז נראה ברור דלכו"ע ס"ל הך דרשא וא"כ הוא איסורא באפי נפשי' מדאוריי' ולא שייכי כלל לפלוגתא דמקצת שה. והנה כבר כ' הרמב"ם לענין יוצא מן האיסור וכה"ג דנפיק מריבויא דלא רביא קרא אלא לאיסורא וה"נ י"ל בכוי כיון דהוא מריבויא כנ"ל אין כאן אלא איסור ואין לוקין לכו"ע ודו"ק. וא"כ ה"נ בהך דהפמ"ג פשוט דלא שייך דחצי היתר אלא כולו בשלימות איסורא דריבויא הוא כנ"ל ודו"ק:

עיין פלתי מש"כ בפירוש דברי התו' זבחים דעיקר קושי' מאריא דבי עילאי אינו אלא דא"כ הי' ארבע ממין טמא ע"ש. וכבר הרגיש בעצמו דאין זה במשמעות דברי'. וגם עיקר. פירושו בכוונת דבריהם דא"כ הי' ד' ממין טמא וע"כ דזה חשיב כשני מינים לענ"ד אין זה מוכרח. כ"כ מזה דגדולים וקטנים הוו כשני מינים שם גבי מבול דהי' לקיום העולם. לענין דינא דחלב וכה"ג. אבל לענ"ד נראה לפרש בפשוט דודאי מאי דמקשה שם מרבב"ח ידוע דודאי אין פירוש רבב"ח כפשוטו אלא דכוונת הש"ס כעין דאמרינן ביבמות גבי אשה טובה דאי בתורה מישתעי קרא. כמה יפה אשה טובה דתורה נמשלה בה. ה"ל כיון דאימשיל בי' כהר תבור ודאי הוא גדול הרבה שלא היו יכולין להכניסו לתיבה וז"ב בפשט הסוגיא וא"כ דברי התו' ברורין דס"ל דזה ודאי דאריא דבי עילאי דהוא גדול הרבה דבין אוני לאוני דידי' הוא ט' אמתא. ודאי דהוא יותר גדול טובא מערך ראם וא"כ ודאי דבדידי' יותר פשוט דלא היו יכולים להכניס אפילו גורותי' ע"ש היטב כי ז"ב:

סימן פא ס"א חלב טמאה או טריפה וצירה כו'. ע' תו' חולין צ"ט ד"ה שאני. הקשו דהא חזינן דבשרצים וב"ט צריך קרא לכל חדא ולא ילפינן מהדדי א"כ לענין טריפה מנלן למילף מטמאה ע"ש. ולענ"ד לפמש"כ בדס"ד גבי ביצת טריפה דאסירא מדאוריי'. ובביצת השרץ אמרינן שם דדווקא רקמה וכ' התו' דעוף טריפה שפיר ילפינן מעוף טמא אבל שרץ לא ילפינן מעו"ט ואדרבה ילפינן מטומאת שרצים דקיי"ל שם דווקא רקמה ע"ש. וא"כ פשוט ה''נ לענין ציר אי לא הוה קרא בשרצים ודאי הוה מדמינן לי' לביצה דבטמאה וטריפה אסור ובשרץ שרי. ומשו"ה איצטריך קרא לשרץ אבל בטריפה שפיר ילפינן מטמאה כמו בביצה ובזה מיושב נמי הא דבדג טמא שרי באמת ציר מדאורייתא דכיון דהוא מינא אחרינא לא ילפינן מהני וכקושי' התו' הנ"ל ובל"ה י"ל בזה עפ"מ שנראה מדברי הפו' בספ"ה גבי חגבים דצירן אינו אוסר כלל. דהטעם דלא חשיב לחלוחית דידהו. וה"נ י"ל לענין דגים וכ"ע לכאורה בסי' ע' דאין להם פליטה מרובה ע"ש ודו"ק:

שם ומי הגליו. משמע כל"ב דכל מי רגלים אפילו דסוסים וגמלים דצילו ומיא עול ומיא נפיקו אפ"ה אסור ועי' רא"ש דר"ת פוסק כל"ק דמסייע לי' מתני' וכ"נ לשי' רש"י בחולין קט"ז לענין חלב הקבה דשי' דטריפה שינקה מכשירה שרי דמכונס בה ואינו מגופה ע"ש בארוכה ולל"ב ודאי דיש לאסור גם בזה דמ"ש ממ"ר. ואפילו בדג טמא שבלע דג טהור הקשו התו' שם דליתסר לל"ב ותי' דגם לל"ב האיסור בשביל שמתערב בו מהלחלוחית של גוף ע"ש וזה מהני ודאי להתיר בדג דהוא דבר גוש שאינו מתערב אבל חלב הקיבה ודאי דמתערב בה לחלוחית הגוף כמ"ר ולל"ב דשם ודאי דיש לאסור וע"כ דסוגיא דשם אזלא כל"ק דס"ל דאינו נאסר בזה ע"ש היטב:

ס"ב נתערבו הגבינות אינן בטילות. פשוט דהיינו בגוונא דכל זמן שהי' חלב הי' ניכר איזה כד חלב הוא מהטריפה:

אבל אם כשהי' החלב בכד כבר לא הי' ניכר מאיזה בהמה כבר נתבטל תיכף ואי"צ אפילו ביטול בס' אלא כדין יבש במינו דחד:

בתרי בטל ושוב אינו נאסר אף שנעשו גבינות וע' לקמן סצ"ט ס"ה בהגה וצ"ע אם יש לאסור גם בכאן אם לא נודע התערובות עד שנעשו גבינות וצ"ע:

שם במחבר ואם נטרפה ע"י סרכה אין אוסרים חלבה דהוה ס"ס. בט"ז סצ"ח הקשה דזה הוה ספק חסרון ידיעה דלא הוה ס"ס ובאמת גם בל"ה הוה ספק הראשון בגופו דמבואר לקמן סק"י דלא הוה בכה"ג ס"ס ועש"ך שם כללי ס"ס או"ג ודוק. ולכאורה הי' נראה דעיקר הדבר דבאמת הא דלא סמכו בזה. לאוקמי אחזקה דמעיקרא ע"כ כמש"כ הש"ך. משום דיצאה ג"י מחזקתה דאין סירכא פחותה מג"י ע"ש. ואין זה ריעותא גמורה ובצירוף ס"ס כ"ד סמכינן להתיר. אמנם גם התו' דס"ל דליכא כלל חזקה לבהמה שאינה טריפה משום דהוה חזקה שלא נתבררה בשום פעם ע"ש. כ' ג"כ להתיר החלב בנטרף ע"י סירכא ולדידהו חזקה שלא נתבררה ע"כ אינה חזקה כלל דהא כ' שם ליישב. הא דילפינן דאזלינן בתר רובא מפ"א דלא חשיב שם חזקה משום שלא נתבררה והרי ילפינן משם לסמוך על רוב אפילו ליכא חזקה כלל ש"מ דהא נמי לא חשבינן חזקה כלל. ואפ"ה כ' ס"ס זה. ויש ליישב ואכמ"ל וע' ד"מ סו"ס נ"ז ודוק:

שם בהגה וכן יש לנהוג אם לא בהפ"מ בש"ך הקשה ע"ז דאפילו בהפ"מ אין להתיר בתוך ג"י דודאי ס"ל להמחבר ג"כ דאין סירכא פחותה מג"י והביא ראי' מדברי הטור בחו"מ סי' רל"ב. וראיתי מי שדחה זה עפ"י דברי הרשב"ם גבי החמיץ בתוך ג' דאע"ג דקיי"ל דריחא חלא וטעמו חמרא חמרא. לענין מכירה הוה מקח טעות דכבר התחיל הקלקול ע"ש וה"נ י"ל דאע"ג דלענין טריפה לא הי' תחילה בהג"י הקודמים סירכא המטרפת. מ"מ לענין מכירה כבר התחיל הקלקול והוה מ"ט. וכוונתו לשי' הפו' דסירכא אינה משום שכבר הי' נקב אלא סופה לנקוב ודוק. ובאמת לכאורה צ"ע בעיקר שי' זו היכי שייך להטריף בסירכא, משום דסופה לנקוב הא כלל גדול בטריפות דכל שיש לה רפואה אינה טריפה וא"כ אם היו יודעין מן הסירכא הי' יכול להכניס ידו ממקום שאינו עושה אותה טריפה ולפסוק הסירכא ולא תינקוב כלל וע"כ צ"ל דכך קים להו לחז"ל דאפילו נפסוק אותה. סוף אותו מקום להעלות סירכא שנית ולנקוב הריאה ול"מ לה שום רפואה וצ"ע. ולפי"ז כיון דע"כ אינו כלל משום חוזק כח הסירכא. אלא דכך קים להו דזה סוף לנקוב. ודאי נראה דלא שייך כאן כלל התחיל הקלקול דודאי תיכף כשנתהוית היא תיכף טריפה ואע"ג דמבואר בפו' דאיכא סירכא ב"י. פשוט דזה אינו אלא דבכה"ג לאו סירכא היא וסופה להתרפא אבל סירכא דמטרפינן אותה ודאי דאנו. מחזיקין אותה לטריפה מתחילת ביאתה ואמרינן דמעיקרא הי' סופה להיות סירכא גמורה וסופה לנקוב והיא טריפה תיכף מתחילתה ואין חילוק כלל בין מכירה לטריפה וראיית הש"ך נכונה:

ס"ה מ"ר בהמה טהורה כו' הוציאו כן מדלא מיבעיא לי' בש"ס בזה אלא בטמאים ש"מ דבכשירים ודאי שרי והב"י הקשה די"ל להיפוך דאדרבה משום איסור אבמה"ח פשיטא לי' דאסור ואפילו בטהורה וקמיבעיא לי' אי אית בי' נמי איסור טומאה [הנה מה שמשמע מדבריו דגם בטמאה איכא אבמה"ח. זה ודאי תמוה דמבואר בסי' ס"ב דליכא איסור אבמה"ח בטמאה. וא"כ גם עיקר הסברא] הוא תמוה לענ"ד לאסור בטהורה יותר מטמאה דהא לענין חלב קיי"ל דטהורה שרי ובטמאה אסור. וא"כ כ"ש מיי רגלים