חבל יוסף (חדרי דעה) מו

התיר אלא בנבלע בככר והרשב"א מתיר אפי' בעין אלא דמוקי ביותר מחצי צלייתו אלא שהוא ראוי לאכילה לרוב ב"א ועיין היטב בחידושיו ובת"ה שכן הוא בהדיא. אלא דמש"כ הב"ח דבבישול יתבטל אינו מדוקדק דזה ודאי ל"מ דהא אין מבטלין איסור לכתחילה אלא דבאמת כבר נתבטל בחתיכה גופה דכבר נתמעט הדם והוא פחות מששים ואין כאן שום איסור. אבל מ"מ ציר הנוטף ע"י הצלי ודאי אסור דאז האיסור נפרש בעין בפ"ע. ומצינו כן בהדיא לענין כחל דע"י קריעה שו"ע הרי הוא מותר לבשל אפילו עם בשר מדינא ואפ"ה אסור לצלותו עלוי בשרא וכ' התו' דהוא משום דע"י צלי נוטף חלב בעין ע"ש. ואף דמתערבים כאן בציר היתר אין בציר ההיתר כדי לבטלו. והנה באמת מלשון המחבר נראה כהב"ח דהוא מצריך עד שיהי' ראוי לאכילה לרוב ב"א וכ' בב"י בהדיא דהוא יותר מחצי צלייתו ע"ש אלא שצ"ע על הרב בסעיף הקודם דמתיר אפי' את המוהל לבדו ואפי' בלא ככר ואפי' בחצי צלייתו וזה נגד דברי הרשב"א והר"ן עב"י ובד"מ ז':

ולולי שאיני כדאי נראה להגי' דהגהת הרב שייך קודם תיבות לרוב ב"א. ומה שמתיר המוהל היינו בשראוי לרוב ב"א:

והביא שני השיטות. והוא כדברי הב"ח ודלא כהש"ך שנמשך אחרי נוסחא המוטעת וצע"ג:

סימן עז ס"א בהגה וכ"ש אם נמלח, הפנימי ולא החיצון בש"ך חולק דבפנימי לא אמרינן אלא איידי דטריד למפלט לא בלע. אבל לא כבולעו כך פולטו. כיון דאינו אצל האש. ולכאו' יש סעד לדבריו מחילוק הרשב"א לעיל סי' ס"ה גבי חוטין של דם דכשפניהם מגולין אצל האש אי"צ חתיכה לצלי. אבל כשהן מובלעין בבשר צריכין חתיכה הרי שהקלנו יותר במה שהוא מגולה אצל האש והפ"ח כ' ראי' להקל מהא דקיי"ל בסע"ו דאין השפוד נאסר אף שהוא בפנים ואין לו שום פליטת דם דלי"ל טריד אלא כבכ"פ ולענ"ד יש לדחות דהרי אף במליחה קיי"ל בסי' ס"ט דאין הכלי נאסר במנוקבת לכו"ע אף דחתיכה שנמלחה והודחה ודאי נאסרת כשהונחה אצל חתיכה בשיעור מליחתו וע"כ דלענין כלי אמרינן טפי דשריק כ"ש די"ל כן בצלי וז"ב. אבל מ"מ נראה דעדיין יש ללמוד משם דלענין כבולעו כך פולטו אי"צ דוקא חמימות אש ממש ממה דמבואר שם דקיי"ל לדידן דאין השפוד אוסר את הבשר אפילו שהה על השפוד לאחר שניטל כבר מהאש. וע"כ דגם לאחר שאינו על האש אמרינן כבכ"פ ואף דכבר פלט הבשר כל דמו [וע' בזה בביאור יותר בדברי הש"ך בסי' כ"ב דכ' בעצמו דכללא הוא דכל שהוא חם להבליע הוא חם גם להפליט. ואיירי שם בהדיא לאחר פליטת ד"ע] ונראה ברור דחום הפנימי דהכא אף שאינו מגולה אל האש ודאי לא גרע מניטל מן האש ודוק:

סימן עח ס"א בהגה מותר למשוח בשמן כו' מבואר בהדיא דדווקא דבר צלול גמור אבל שום דבר גוש ודאי אסור ומשמעות דבריו דגם בדיעבד אסור ויש לתמוה על הט"ז בסי' ס"ה דמתיר לצלות הכבד בנייר וראייתו ממלח הראש בתוך הקרום דשרי. ופשוט דהתם דהוא מגופו שאני וכמש"כ בסע"ה ע"ש. אבל כרך דבר אחר ודאי דמתכנס הפליטה בתוכו ואוסר הכל וז"ב:

ועש"ך דאנן הלא בקיאין גם בבלילתו רכה הוה כבישול לגמרי אפילו לקולא. ולכאורה אינו מובן דכי מי שאינו בקי יקיל. אבל באמת אין כוונתו אלא כמש"כ הרב גבי פשטיד"א בין לקולא כו' ולא אתי אלא לאפוקי מדעת ר"ב עד"מ. וא"כ באמת לדידן כבר הסכימו כל האחרונים בסק"ה דגם בצלי מצטרף לס' כל החתיכות הנוגעות זה בזה. ע' פ"מ שם שפתי סקל"ח. ובודאי דלא גרע כאן מנוגעות. וזה ודאי דהחתיכה עצמה שלא נמלחה היא אסורה דגם בבישול קיי"ל לדידן דאסורה אף ביש ס'. ואף דהכא חמיר קצת מבישול דחתיכה שנוגעת בה ע"כ צריכה נטילה. מיהו גם בפשטיד"א שכ' הרב ודאי כן הוא וכ"כ הפמ"ג ע"ש:

סימן עט ס"א אם אין לה שינים למעלה טהורה והוא שיכיר בן גמל כו' לכאו' באתרא דל"ש גמלים הי' לנו להתיר כמו בעוף הבא. בסימן אחד דשרי מדינא באתרא דל"ש פרס ועזני' כדלקמן ספ"ב אבל לענ"ד משמעות הש"ס והפו' לא נראה כן ואפשר לחלק וצ"ע:

שם וא"י לבדוק יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ כו' ע' תו' סו"פ גבי שבעה מאות מיני דגים כו' דכ' דע"כ דהוא הלמ"מ דלי"ל שאדם הראשון מסר להם דהרי לא קרא שמות לדגים ע"ש והנה כאן דאינו אלא לא"ש כמש"כ הש"ך והרי אדם לא הותר לו להמית בע"ח ע"כ דהוא מהלמ"מ וכן מוכרח לפי דברי רש"י בדס"ד גבי סימני ביצים שכ' דלא סמכינן עליי' דלא הוה הלמ"מ משמע דבלא הלכה אין לסמוך להתיר. ונראה דאזיל לשי' ברי"פ אוא"ב שמבואר מדבריו שם גבי פרידות דסימן שאינו אלא ע"פ ההרגל לא עדיפי מסימנים דאבידה דלא סמכינן עלייהו בדאורייתא ע"ש ודו"ק. וא"כ הני דהכא דמהני בפשיטות להתיר ע"כ דהוא הלמ"מ וכסימנים דכתוב באורייתא. וכן צ"ל גבי סימני קרנים דחי' דמתירין חלבה וכ"ה לשון הרמב"ם שם מפי השמועה אמרו דכוונתו על הלמ"מ כידוע דרכו. ובזה נראה לי ליישב קו' הפלתי בסי' פ' בספק שמא בהמה או חי' למה לא ניזול בתר רובא דחיות הוה רובא. דהתם נמי כיון דקבלו חז"ל סימנים מהלמ"מ בקרנים א"כ ע"כ אין הולכין אחר הרוב אלא צריך ברור בסימנים דווקא ודו"ק:

שם בהגה בשר אדם אסור מן התורה זה שי' הרמב"ם והרא"ש והתו' כ' דהוא מותר מה"ת כמו החלב וע' הה"מ דלא קשה להרמב"ם מהא דשרי חלב אף דכללא הוא דכל היוצא מן הטמא טמא כדתנן בהדיא בבכורות. דהיינו דווקא באיסור לאו. ובזה י"ל דהתו' לשי' דהתו' בחולין ק"כ גבי משקין היוצאין מהן כמותן הקשו שם דבשביעית דאינו אלא איסור עשה ליכא למילף מכל הני דהתם ומנלי' בבריי' שם דגם בשביעית אסור ותי' דילפינן מטומאת שרצים שם דלא שייך לאו. והנה בשרצים שם יליף הטמאים לאסור צירן ורוטבן כ' הרי דלשי' גם איסור ציר אסרינן ע"כ אפילו באיסור עשה וע' סוגיא דבכורות שם גבי חלב דפריך עלה מציר וש"מ דציר הוה כחלב וא"כ מדשרי חלב אדם ע"כ דגם הבשר שרי מה"ת דאי ל"ה תיקשי האי דכל היוצא מן הטמא טמא והך חילוקא ע"כ לי"ל כנ"ל. והנה ליישב קושי' התו' לשי' הרמב"ם נראה דבאמת הקשו שם התו' בע"ב דמאי פריך אכל הני דבריי' הא לא אמר שם מעיקרא דצריך ריבויא אלא לפי דאכילה כתיב בהו והא בהני לא כתיבא בהו אכילה ותי' דמ"מ מסתברא דלא אסר אלא כשהוא בעין. והנה נראה בשביעית דאפילו להפסיד אסור א"כ לא שייך סברא זו דל"ג כ"ז ממפסיד וא"כ י"ל דבשביעית לא צריך כלל לריבויא על משקין היוצאין ולק"מ. ומיהו כ"ז במשקין היוצאין דל"צ קרא אלא משום לשון אכילה או שאינו בעין אבל ציר כ"כ התו' דבל"ה צריך קרא דלא נימא זיעא בעלמא. וא"כ לשי' הרמב"ם בשביעית דאיסור עשה ליכא למילף וי"ל דציר שרי בשביעית וכמו חלב בבשר אדם. והנה אמרינן בחולין צ"ט דהיקיל ר"י בציר דג טמא שכבשו עם דג טהור לבטלו במאתים. אע"ג דבעלמא ס"ל מב"מ ל"ב. ציר הוה זיעה בעלמא. וש"מ דמכבוש ליכא אלא זיעא. ולפ"ד הרמב"ם הנ"ל גם בשביעית ליכא בכבוש דלא הוה אלא ציר כנ"ל אלא איסור דרבנן. ובזה יש ליישב קו' הר"ש סופ"י דתרומות גבי מתניתי' דהכובש ג' כבשין דשי' הר"נ גאון דמקילין דאין הראשון נותן טעם באחרון. והקשה דהא כבוש כמבושל ולא מצינו חילוק בבישול. וכן יש להקשות בהא דורד חדש שכבשו בשמן ישן בספ"ז דשביעית לשי' הרמב"ם שם דאין החדש נותן טעם בישן. דמ"ש הא כבוש כמבושל. ובזה א"ש דהא ע"כ באמת דכבוש אינו לגמרי כבישול דגבי דגים טמאים מקילין בכבוש דשאני ציר דזיעא בעלמא. ובבישול לא הקילו שם כמבואר בש"ך סי' ק"ז ע"ש. וע"כ דבזה בישול חמיר טפי [דבכבוש אינו אלא כציר] וא"כ י"ל דה"נ בשביעית דליכא איסור בציר מדאורייתא. ליכא איסור דאורייתא בכבוש. וא"כ שפיר י"ל דהקילו בכבוש אע"פ שלא הקילו בבישול ודוק:

סימן פ ס"א חי' חלבה מותר ונתנו סימנים בקרנותי' ע' ב"י דהרי"ו כ' עוד סימן בטלפים והוא ע"פ פי' ר"ת בו א"ש. והטור חש להחמיר כריב"ם. ואין דברי' מדוקדקין דהרא"ש לא הביא כלל שי' זו דר"ת לעשות טלפים לחודי' סימנים אלא דבעי תרתי ע"ש. אלא דהתו' הוא שהביאו שי' זו. והנה לרא"ש דתופס כפירוש ר"ת דבעי תרתי לת"ק אין להקשות להיפוך. דמנלן להקל כר"ד ולדידי' מתני' דפרק בא סימן לא איירי כלל לענין היכר חו'. או בהמה ואתי ככו"ע. דכבר כ' התו' שם. דלשי' זו