חבל יוסף (חדרי דעה) מה

של הב"י הוא קשה לענ"ד חדא דהרי הביא בעצמו בסי' ע"ז בשם הרשב"א דגם בבשר איכא חליטת רותחין ע"ש וא"כ אין שום חילוק בין כבד לבשר וגם בעיקר סברתו לכאורה איפכא מסתברא. דלכאו' בחומץ דבשהה יותר עד שנתאדם אוסר ובודאי דההיתר החליטה נמי אינו נעשה תיכף כשתחבה בלא שום שהיי' וכמו שכ' הרא"ש גבי כבישה בדבר חריף [דצריך בכדי שיתן על האש וירתיח] דלא מסתבר דמבליע תיכף. וה"נ ודאי דעכ"פ יש שיעור שהיי' בזה ואם ישהה הרבה הרי ג"כ יאסר כנ"ל וא"כ צריך זהירות שלא יקדים ולא יאחר ובודאי דקרוב לטעות. אבל ברותחין דלא מצינו קפידא בשהיי' יותר א"כ מה בקיאות צריך. ומש"כ דלמא לא יהי' רותח כ"כ לכאו' אינו מובן כלל. דהרי אפילו בהגעלה דודאי קפדינן טפי ארתיחה לא אמר אדם מעולם שאין אנו בקיאין. ואולי דסברת הרב ז"ל דהתם דאין לנו קפידא על אותה רגע דמכניסה דווקא. דאם בתחילה לא הי' רותח כ"כ סגי גם כשיעשה רותח אח"כ אין בזה בקיאות. אבל כאן דע"כ בתחילת רגע הכנסתו צריך הרתיחות דאי ל"ה יאסר תיכף הכל. ובזה יש לטעות מ"מ עכ"פ נראה דבחומץ ודאי צריך בקיאות יותר ויפה הקשה הש"ך ודו"ק:

ועיין מה שתי' דהרב אוקי לה בחזקתה דמעיקרא ולפי דבריו גם כאן עדיין לא נאסר לצלי כדמעיקרא. אמנם מדברי הש"ך סוס"י ס"ז במש"כ שם לדינא נראה דמצריך אפילו בדיעבד חתיכה דווקא כמו ודאי נתאדם. וא"כ גם בכאן ה"ה נאסר לגמרי כמו נפל ברותחין ולא שרי אף בצלי וצ"ע:

שם סקי"ב האריך להשיג על העט"ז דמשמעות התו' דאינו משום כבכ"פ אלא משום שריק ועפמ"ג דכ' דנ"מ דצריך להשהות משום כבכ"פ ולא משום שריק. ואני תמה דלפ"ז דבכבולעו כ"פ צריך לשהות פשיטא דלא שייך להקל יותר משום שריק דהא מבואר בש"ס דכבד שיש בו ריבוי דם גרע טפי מבשר דלא הוה אמרינן בי' כלל כבכ"פ אפילו בדיעבד. אלא משום דדם שריק הקילו גם בו ע"ש. וא"כ היינו ודאי דלא שיהי' עדיף טפי משאר בשר אלא דכיון דשריק סמכו גם בו לומר כבכ"פ. אבל ודאי אי בעלמא צריך שהיי':

כ"ש דצריך שהיי' בכבד דיש בו ריבוי דם. ויפה פי' העט"ז דהא דמהני שריק היינו דבשביל זה מהני גם כאן כבכ"פ אע"ג דלא הוה אמרינן לי' בל"ה אבל באמת אין ההיתר אלא בשביל כבכ"פ וכן משמעות דברי הפו' בכ"מ. גם מש"כ העט"ז דחששא דכבדא ע"ג בשרא בשביל שהתחתון ממהר לצלות והתו' דחו זה מבשרא ע"ג בשרא. פשוט דכוונתו ג"כ בדרך זה. דהתו' לא דחו זה אלא בתחילת דברי' דלא חילקו כלל בין כבד לבשר. אבל לפי תי' שחילקו דכבד שאני שיש בו ריבוי דם פשוט דמסתבר ודאי דעיקר החשש היינו כשהתחתון כבר נצלה. והשתא ודאי לא קשה דא"כ בשרא ע"ג בשרא נמי. דל"ח לה אלא בכבד דפולט דם הרבה. אבל בשרא ע"ג בשרא ל"ח לזה ופשוט. אמנם עיקר ההנחה דבשביל כבכ"פ צריך להשהות התחתון עד שיגמור העליון אף דכ"כ התו' גבי מליחה מ"מ בצלי' כ' הב"י בהדיא בסי' ע"ו דלא חששו לזה. ואי"צ להשהות כלל כמשמעות הפו' דמפליט תיכף ע"ש. וכמש"כ הרא"ש בפגה"נ סי"ג שאין אומרים כבולעו כו' אלא כשפולט תיכף [וצ"ל לפ"ז דדווקא לבליעת צלי מצרכי דווקא שיפלוט תיכף. כיון דהבליעה ע"י האור אבל למליחה אי"צ. וכדקיי"ל באמת בסי' ע' דאמרינן אפילו כשכבר בלע איידי דיפלוט דם דידי' יפלוט מה שבלע ודוק היטב בכ"ז] ובאמת גם במליחה צריך ביאור רחב על השהיי' זו דמתי זמנה. וע' מש"כ בס"ע בט"ז סקט"ז כוונה אחרת בדברי התו' וצ"ע כעת:

שם סקי"ד מה שהאריך דאף דלר"ת דע"י מליחה שרי כבד כבשר אפ"ה הוא מותר אם לא נמלחה כמש"כ התו' גבי פסח ע"ש. לענ"ד אינה ראי' מוכרחת די"ל דשם באמת גם כל הפסח הי' נמלח. וע"כ צ"ל כן לשי' הסוברים בסע"ו דגם צלי' צריך מליחה ומש"כ הט"ז דהכא עם בשר דווקא ולא שהבשר למעלה לענ"ד לא הועיל בזה דמשמעות הרב בסע"ו שם בהדיא דבשר שנמלח עם בשר שלא נמלח ג"כ אסור לכתחילה וצ"ע:

ט"ז סק"ח והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר אין לסמוך להקל עפמ"ג שנתקשה בהבנת דבריו ומה שפקפק בעיקר הדין דאינו אוסר בקדירה אחרת דיותר מסתבר להתיר עצמו דאינה בולעת כו' נראה כוונתו דדילמא לא פירש כל דמו בבישול. לענ"ד כל שנתבשל שהוא ראוי לאכילה. ודאי יצא כל דמו. ק"ו מצלי'. ומש"כ בחילוק דנתבשל עם בשר דל"י כוונתו. פשוט לענ"ד דדעת הט"ז להקל ל"מ ביש ס' כדברי הרב דאינו אוסר קדירה אחרת אלא אפי' בלא ס' כיון דעיקר להלכה כרש"ל דאינו נאסר יש להקל עכ"פ דאינו אוסר קדירה אחרת וכן מוכח בהדיא בדבריו בסק"ד ע"ש. מיהו כשנתבשל תחילה עם בשר דעת הרש"ל כהר"ן הביאו הב"י דהשמנונית אוסר גם את הכבד כמש"כ בשמו הש"ך בסק"ט ע"ש ואף שהש"ך השיג ע"ז ולא קיי"ל כן מ"מ כיון דהרש"ל לא היקל בזה לא רצה להקל אפי' בקדירה אחרת וז"ב בכוונתו וכן נכון לדינא:

סימן עד ס"א נהגו שלא לבשל הכליות כו' נראה דהיינו ע"י מליחה אבל לאחר צלי' מותר לבשל דל"ג מכבד. ותדע דכאן מותר למלוח עם בשר ובכבד אסור. וע"כ דהכא קיל ופשוט:

סימן עה ס"א אלא א"כ אסמיק צ"ע אי צריך חתיכה ומליחה כשאר בשרא דאסמיק:

שם בהגה ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מבחוץ טריפה ע' ד"מ בשם הרשב"א שזה לפי שבגוף החלחולת אין בה דם ל"מ מליחתו לשומן דיש בו דם. וצריך להבין דמ"ש דמהני מליחה למוח שבעצמות ע"ג העצם כמבו' בטור בסע"א וכן משמע בהדיא בש"ס ר"ש מלח גרמא גרמא ע"ש. אע"ג דלית בי' דם בעצם כמבואר בטור שם ויליף מינה לשער הראש דאינו מעכב וע' הגהות הרב סוסע"א. ונראה עפ"י דברי הט"ז סי' ס"ט סקי"ג דאם הראש סתום סגי במליחה שבצד חוץ לבד. ואם נפתח צריך מליחה בפנים ג"כ ע"ש. ונראה דכך הוא הטבע דכל שהוא כעין בריאותו המלח פועל גם בפנימותו. אבל כשכבר נפתח תו אינו אלא כצ"א. וה"נ מוח שבעצמות דהוא כבריאותו בפנים חשיב כחתיכה אחת ופועל המלח בפנימותו. אבל בשומן שע"ג החלחולת דבריאותו דהוא בחוץ צריך המליחה ג"כ להיות עליו בחוץ דווקא וזה סברא נכונה. ובזה נראה לי ליישב שי' הרב גבי ביצים הנמצאים בפנים דמתיר כשמלחן עם בשר אע"ג דביצים דעלמא אין להם שום פליטה והחמיר אפילו בצלי' בסע"ז דהם נקרשים. אלא דכ"ז שנמצאו בפנים יש להם טבע פליטה כבשר ומצינו דביצי שחוטה אין יכולין לגדל אפרוחים הרי דטבעם משתנה בהלידה ודו"ק:

סימן עו ס"ב בהגה וי"א דאף צלי צריך הדחה ע' ט"ז לעיל סי' ס"ט סקי"ז בשם התו' דצלי אי"צ הדחה ומסיים שכ"כ הרשב"א. אמנם בב"י סי' ס"ח הביא דברי הרשב"א בשם הר"י דבהוציא ב"מ מתוכו הדבר ידוע שהגוף כולו מלא דם ואין האור שואב דם בעין אלא צומתו ע"ש:

ש"ך סק"ט השיג על העט"ז. ואין הכרח בדברי העט"ז דמתיר בשהה שיעור מליחה. דלא התיר אלא בששהה יותר משיעור מיד דנקט תחילה. ובשהה שיעור מליחה כבר ביאר בסי' ס"ט דאסור אף לצלי' ע"ש:

ס"ו בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל השומן כו'. ע' טור בשם רש"י דבנמלח ושהה שיעור מליחה נותנין וכ' הב"י דבספר התרומות כ' דבעי הדחה ופשוט דגם הטור כיוון לזה אלא שקצר במובן. ולענ"ד אדרבה רש"י לשי' לעיל סי' ס"ט ס"כ דציר הנוטף לאחר שיעור מליחה הוא מוהל היתר. והדם נמשך על המלח ושורפו ואינו נפלט ממנו כלל אפילו בצלי ע"ש:

שם עד שיצלה שיהא ראוי לאכילה עש"ך דהב"ח ס"ל דאפילו כחצי צלייתו צריך גללי מלחא והשיג עליו דכיון דמותר לבשלו בחצי צלייתו ודאי דאין בו דם כלל. וה"ר גם מאו"ה שאוסר לגמרי בלא נצלה כ"צ משום שהדם פורש ממל"מ ואפ"ה מתיר בחצי צלי' וע"כ דבזה כבר נפלט כל הדם. והמעיין בב"י בשם הרשב"א והר"ן יראה דשניהם לא התירו את ציר הנוטף לגמרי בלא גללי מלחא אלא כשהוא יותר ממאכל ב"ד שהוא חצי צלייתו ובחצי צלייתו ס"ל תרויי' דהנוטף הוא איסור וצריך בי דוגי ותרי גללי מלחא ובההוא דככר שחתך עליו בשר נחלקו הר"ן מוקי לה בחצי צלייתו ולא