חבל יוסף (חדרי דעה) מד

כך פולטו אפ"ה מותר לא יכולתי להבין זה כלל דהא חזינן דניקב העצם והקרום מועיל המליחה ע"ג העצם. וחזינן דמליחת העצם ודאי מפליט גם מהמוח אלא לפי שיש ריבוי דם כמש"כ בסק"י צריך שיהי' לו מקום לזוב. אבל ודאי לא עדיף משאר בשר בתוך שיעור מליחתו דפולט לאסור את הבשר שנגע בו. ואע"ג דבארנו בסי' ס"ח דצריך לשער גם בדם המוח דתלינן דגם דם המוח עצמו ל"י' דבשביל ריבוי הדם עכב עליו העצם מ"מ ודאי דלא עכב שלא יצא כלל. דכיון דחזינן דבניקבו. המליחה על העצם פועל עליו להפליטו דרך העצם. ודאי דלא שייך לומר דבלא נקב אינו פולט כלל וצע"ג:

סי' עב ס"א בהגה וי"מ שלא לבשלו. בביאור הגר"א כ' דהוא שמא יבשל בלא קריעה וכ' דגזירה חדשה היא ופקפק בה דל"מ שגזרו כן בשום מקום ע"ש. ולענ"ד דהכא גזרו טפי משום דלא ניקול כשי' רש"י והרשב"א דלענין הלב עצמו הקילו אפילו בבישול משום דשיעא ודו"ק. ס"ב בהגה וכן עיקר דגם דם הלב הוה דם פליטה מידי דהוה אדם החוטין בסי' ס"ה. פי' דמבואר בש"ס דאי"צ אלא חתיכה ומליחה ולא צריך להוציא הדם תחילה. וע"כ דגם בזה שייך כבכ"פ. ואף דהתם ע"כ קיל דהא גם לכתחילה אי"צ כלל דלענין לכתחילה התם דלא אפשר בקל להוציא כמו בלב הקילו שם. אבל אי הוה איסור דיעבד ודאי דאין לחלק בזה ודו"ק. וכן היקל כאן ג"כ בפתחה לבד להניח מקום החתך למטה כמש"כ הט"ז בסק"ח בשם הת"ח ודוק. ובאמת מש"כ לפרש בש"ס דהא דבס"ד דרי"פ כי"צ הוה ס"ל דאמרינן כבכ"פ בדם הלב. הוא אינו אלא לענין הלב עצמו משום דסמיך אסברת שיעא דבמסקנא. לענ"ד ודאי הוא דוחק. ועוד דהא קיי"ל לקמן סי' ע"ז דאפילו מלא בשר שלא נמלח בבשר שנמלח מהני כבכ"פ ועיקר ראיית הפו' בזה מהא דאייתי הש"ס טפילת בר אווזא לכבולעו כך פולטו. והרי בזה החיצון בודאי הוא כנמלח כבר ע"ש. ואם נאמר כדיחוי הנ"ל דסמך אמסקנא הרי גם שם יש לדחות כן דגם הס"ד סמך אסברת דמפריר דמסיק. ומשו"ה מהני אפי' בנמלח. אלא ודאי דלא ס"ל הכי דודאי דזה דוחק. דאי הוה ידע סברא זו ודאי הוה ידע ג"כ דיש לחלק לגמרי כסברת המתרץ. וה"נ ודאי דגם לענין סברא דשיעא לא דחקינן בזה וזה נכון:

ש"ך סק"ג דאפילו נפל הלב אחר מליחתו לציר אמרינן דשיעא ל"ב. נראה ברור דבכשא"מ ונשתהה שיעור כבישה בכדי שיתן על האור וירתיח זה הוה כבישול ממש דלא אמרינן שיעא לדידן אע"ג דלענין דאין מליחה לכלים להפליט אמרינן דל"מ בהו גם כבוש דכדי שיתן על האש ומרתיח פשוט דל"ד דהתם הא דאין להם מליחה הוא לפי שאינו מרתיח את הכלי וממילא דלא שייך שם כבוש אבל כאן ודאי הרי הוא מרתיח את הלב כשאר בשר אלא דשיעותו של לב מהני לי' דאינו בולע במליחה וצלי'. אבל כשנעשה כבר כבוש שהוא כבישול ודאי בלוע וצ"ע:

סק"ה ועוד דאי לא נמלח אפילו נקרע צריך ס' כנגד כל הלב עכ"ל. הנה זה ודאי דכנגד החלל אי"צ בזה. אלא דכוונתו דלמ"ל למנקט בכה"ג שגם הלב גופי' לא נמלח לאשמעינן דצריך ס' גם כנגד בשר הלב הא זה אינו תלוי כלל בלא נקרע דאפילו נקרע ה"ה צריך ס' כנגד הבשר בלא נמלח והו"ל למנקט בפשיטות נגד הדם דזה הוא שתלוי בנקרע ודוק:

ס''ד הריאה נהגו לפתוח הקנוקנות עי' תו' ק"י גבי טחול דכ' דאי איכא סימפונות למה לא יצטרך קריעה ש"מ דזה דבר פשוט דצריך לנקות הסימפונות וע' מש"כ בסמוך ודוק:

סימן עג ס"א בהגה ואם לא עשה כן נוטל הסימפונות אחר צלי' ומבשלה עי' הגהות רע"א דהקשה דלפ"מ שכ' הרב בסמוך דלצלי' בלא בישול אח"כ אי"צ קריעה כלל. ע"כ דלא ס"ל דהקריעה משום דם הסימפונות אלא משום דם עצמה. דאי ל"ה ודאי צריך גם לצלי' דדם הסימפונות הוא כדם בעין כמו בכל חוטין. ואין לו היתר אפילו בלא פי' וע"כ דס"ל דהוא דבשביל ריבוי דמו אינו יוצא בלא קריעה. ולאוכלו בצלי' אין בו חשש דהוה דם שלא פי' וא"כ כשצלאו בלא קריעה. מה מהני נטילת הסימפונות כיון דלא יצא דם עצמה ולא נתקן זה כלל בנטילת הסימפונות. וע' תו' ד"ה וחתוכי' דמעיקרא כ' דלצלי אי"צ קריעה אלא דאיירי לבשלה אח"כ דלצלי מאי איכפת לן במה דלא נפלט הדם הא דם האיברים שלא פי' מותר. וכ' דלי"ל משום דם שבסימפונות דא"כ לא שייך שם מה שחולק הש"ס בטחלא דאם יש בו סימפונות למה אי"צ ואי לית בי' פשיטא ע"ש. ושוב כ' בשם בה"ג מאן דמטווי כבדא בשילומי (מזה כ' הרב דחתוכה אי"צ כלום) צריך לקרועי' משום דאזיל דם מכניס בסימפונא. ואי לא קרעי' לקרועי' לאחר צלי' ויצא הדם שבסימפונות ול"ח שיבלע בכבד דכבכ"פ. והנה לפי פשטו' דבריו משמע דהבה"ג לא ס"ל כמש"כ התו' מקודם אלא דאף לצלי צריך קריעה משום דם שבסימפונות וכן הבין הגרע"א והוקשה לו כנ"ל. אבל לפ"ז אין לדבריו הבנה, כלל . דא"כ הו"ל לאסוקי דקשה לבה"ג קושי' הנ"ל. וגם הו"ל למנקט דהבה"ג חולק אבל המדקדק היטיב בלשון הבה"ג דכ' דאזיל דמא מכניס בסימפונות מבואר דלא דיש דם מעיקרא בסימפונות וכמו שמבו' בלשון הרא"ש בתחילת דבריו דא"כ בודאי הוה אסור גם לצלי' וכ' שם דהוה אפילו בכרת ע"ש. ואהא שפיר קשיא להו דא"כ מאי שייך חילוק הש"ס גבי טחול ע"ש. אלא דס"ל דודאי דהדם של הסימפונות שבטבע ודאי כבר יצא בשעת שחיטה דרך הגרגרת. אלא דדם של הכבד עצמו שיש בו ריבוי דם מתכנס שם בשעת צלי'. ובאמת סברא זו שמתכנס בתוך הסימפונות מבואר בהדיא בש"ס דאמרינן דלמאן דס"ל דאסור כבד לקדירה בלא מליחה מ"מ כשפי הקנה חוץ לקדירה שרי ש"מ דהדם מתכנס בהסימפונות ויצא לחוץ דרך הקנה וז"ב. והשתא א"ש גם הא דמחלק הש"ס בטחול דהיינו דכיון דאין דמו מרובה אינו מתכנס דמו בסימפונות וא"ש. והנה הא דשרינן בצלי אפילו לא יצא עוד כל הדם ע"כ דס"ל דפירש ממקום למקום ע"י צלי שרי. וע' ב"י בסע"ו גבי צליית עופות דאע"ג דהדם זב בתוך החלל. לא מיקרי עדיין דם שפי' כיון שלא יצא לחוץ ע"ש. וכ"ש דדם שנכנס לתוך הסימפונות לא מיקרי עדיין פירש. וא"כ נראה דאף לפ"מ שחשש הבה"ג שמתכנס הדם בסימפונות נמי אין בזה איסור אלא בכשמבשלה אחר הצלי שיפרוש אח"כ אותו הדם לגמרי לחוץ לתוך הקדירה. אבל לאכול כמו שהוא בצלי כ"ז שהוא בפנים אין עליו שום איסור ומה דמסיק בה"ג דל"ח לבליעה. נמי כוונתו דלא ליהני גם נטילת הסמפונות לאחר צלי' לבשל אח"כ שהדם שמתכנס בתוך הסימפונות. ה"ה חוזר בשעת צלי' גם לכבד בשפע רב וא"כ אף שלאוכלו כך אין אסור דהוה דם שלא פירש מ"מ כשמבשלה יוצא ממה שחזר לכבד בשעת הצלי' לתוך הקדירה ונפרש וה"ה אסור ע"ז כ' דלזה לא חיישינן דכבכ"פ ונפלט הכל בצלי' ואין חשש. אבל כ"ז הכל לקדירה אחר צלי' כמש"כ קודם. ואין כאן מחלוקת. וא"כ מבואר כ"ז בהדיא בשי' הבה"ג והתו' דלבשלה אח"כ צריך נטילת הסימפונות. ולצלי לחוד אי"צ כלל. וכמו שבארנו דלצלי אין לחוש כלל מה שמתכנס אח"כ לסימפונות. דאכתי הוה דם שלא פי'. ולקדירה סגי בנטילת הסימפונות דאז אין בו שום חשש והכל כדברי הרב ודוק:

שם בהגה ב' וכן נוהגין לאסור הכל ע' פלתי מש"כ דס"ל להרמב"ם דשלוק גרע מבישול. וכיון דס"ל דשלוק אסור כ"ש בישול ע"ש. וכ"כ בהדיא הר"ן ברי"פ הנודר מן המבושל דשלוק גרע ע"ש. אמנם התו' בפסחים ל"ט כ' בפשיטות דמוכח בכ"ד בש"ס דשלוק הוה טפי מבישול וצ"ע:

ש"ך סק"ט ומוכח שם דאם לא הי' חתיכה שו"ע בשעת מליחה מהדרינן עובדא. לכאורה נראה דאם נטל הסמפונות אחר המליחה נמי מהני כמו בצלי'. וכוונת הש"ך דווקא כשנתבשלה כמו שהוא ולא נטל הסימפונות וצ"ע:

שם סק"י הקשה הא דבחליטת כבד אסר הרב דיעבד ובחליטת בשר שרי בדיעבד ועב"י דכ' דהא דכ' הפו' דלא בקיאינן בחליטה בכבד. ולא כ' בבשר דבכבד דאיכא גם חליטת רותחין ובזה יש לטעות דלמא לא יהי' רותח כ"כ. ומשום זה אסרו כל חלוטה. אבל בבשר דליכא אלא חליטת חומץ בזה אין לטעות ע"ש, ולפ"ז אין מקום לקושי' הש"ך דהרי לפי דברי הב"י בודאי יש להקל בבשר יותר דהרי כל הפו' לא כ' בו כלל להחמיר. אבל באמת טעמו