חבל יוסף (חדרי דעה) מב

הנה הביא הש"ך בספ"ט דברי הראב"ד גבי הדחת הידים בין גבינה לבשר דאין ליטול במי פירות שהם שמנים וצחים ואינם מנקין היטב ע"ש. וא"כ לשי' ה"נ ודאי יש להחמיר בכאן בין בהדחה ראשונה ובין בהדחה שני' כיון דאין מנקין. וא"כ נראה שהרב לא רצה לסמוך על שי' התו' להקל אלא בהדחה שני' דיש פו' דהמלח שורף את הדם לגמרי ואין שום איסור על החתיכה וגם כבר הוא דם שמלחו דרבנן אבל בהדחה ראשונה דמעיקרא הוה דם דאו' ואף שי"ל דאחר המליחה של החתיכה נעשה גם הדם בעין דם שמלחו מ"מ מעיקרא הוה דאורייתא וכמו שפי' התו' בדקי"ב בהא דאמר התם כבדא דאורייתא דהיינו דתחילה הוה דאו' ע"ש ומשו"ה חשש בזה להחמיר כשי' הראב"ד ודוק. וע' פלתי מש"כ לענין מי גשמים והתו' בב"ב צ"ז ד"ה שתמדו במ"ג כ' בהדיא דל"מ ניחא לי' אי לא אחשבינהו תחילה לצורך משקין ע"ש וההוא דסופו לרצון כ' ברי"פ חבית דהיינו לענין הכשר שעל הזרעים ע"ש ודוק. ומיהו לשי' הרשב"א שם ושי' רש"י בחולין ט"ז וכן שי' התו' בחולין קי"ח ד"ה כשם שהקשו שם דאי יש הכשר במחובר הכל הוכשר ע"כ דס"ל ג"כ הכי דכל דניחא לי' הוכשר תיכף כדברי הפלתי אבל אין קושי' אם הר"ן ס"ל כשי' התו' ב"ב הנ"ל ולק"מ ובעיקר דבריו דלענין הדחה אחרונה ע"כ צ"ל במ"פ אינו מוכרח כלל. די"ל בפשיטות דלא נודע להבעלים עד אחר שנגב דמפורש ברפ"ב דב"מ דל"מ להכשיר. אלא דבהדחה ראשונה לשי' הר"נ דהוא משום ריכוך. ובעי שיהי' לח בשעת מליחה ובודאי לא נמלח בלא דעת הבעלים בזה צ"ל כמש"כ ודוק. ט"ז סקכ"ג האריך להשיג על הרב לענין בשר שור בכ"ר שהוסר מן האש דאף דהדם שבתוכו מתבשל מ"מ אינו נבלע בבשר כיון דאין הבשר מתבשל ע"ש ולענ"ד כיון דאפי' בשהה ג"י בלא מליחה יש אוסרים אפילו לצלי דכבר נתקשה דמו בתוכו אלא דאנן קיי"ל להקל בזה כיון דאינו ברור שנתקשה בזה אבל כשהדם מתבשל ע"י בישול בתוכו ודאי דהוא מתקשה בתוכו ולא יצא עוד אפילו ע"י צלי' וגם יש סברא לחוש בזה לפי' ממקום למקום ודו"ק וא"כ אין להקל בזה נגד דברי הרב שכתב לאסור ודוק:

ס"י אם העו"ג יודע מנהג ישראל כו' עב"י שכ' בשי' הריב"א דלא סמכינן איוצא ונכנס היכי דאיכא למיקום עלה דמילתא ולא הבנתי דהא מסיק בהדיא בריש חולין דיו"נ שרי לכתחילה ואין לך איכא למיקום יותר מלכתחילה ועוד דמוכח התם בהדיא גבי כותי דאע"ג דאפשר לברר ע"י חותך כזית בשר אי"צ וכ"ש לפימש"כ התו' שם וצע"ג:

ועב"ח מה שהקשה על הב"י דביודע מנהג ישראל לא הוה . מסיח לפ"ת ול"י מה הוקשה לו על הב"י הלא גם בסמ"ג צירף לזה סברא דאמנקיותא קפדי. וכיון דאפי' בעו"ג קפיד אנקיות בודאי הוא יודע שהישראל מקפיד ע"ז וליכא כאן מלפ"ת וע' מג"א סי' כ' דזה יותר קפידא ממה שיש קפידא לישראל מפני הדין וע"כ כמש"כ האחרונים:

פ"ת סק"ל בשם לוית חן לענין שהה ג"י בלא מליחה דפחות מג"ש בעינן דאדם טועה בג"ש וכ' דאינו נכון והטעם עפ"י דברי רש"ל דבהמשך זמן לא אמרינן הכי שטעה ע"ש. והטעם שלו אינו נכון דזה לא שייך הכא דודאי זה לא ישב כל המשך הזה לשמור כמה שהה. אלא דבשעה ששחט חשב כמה שעות ביום. אבל לדינא ודאי דבריו נכונין דנראה דשיעור חיתוך נתנו הגאונים ג"י ובודאי יהבי להו גם טעותייהו. וי"ל דבאמת השיעור הוא בג"ש יותר ונכון סט"ו בשר המלוכלך בדמים בש"ך האריך דזה הוה כדם בעין ואין לו שום היתר ובסס"ח סקכ"א ויותר באורך בסע"ו סק"ט העלה דדם שעל פניו ל"ח כדם בעין לענין צלי' ע"ש ואולי דס"ל דדוקא לענין צלאו כך בלא הדחה סמכינן בזה דנורא שאיב לי' אף מה שעל פניו, אבל כשנבלע בה כבר שוב אין להקל כ"כ ויש לחוש בו כנבלע בו דם גמור. אמנם הב"י הביא מ"כ דנראה דלתשובת הרשב"א גבי בשר מלא קרח שרשאי ליתנו בכ"ש דשפיר יוצא על ידי מליחה הוה"ד בכבוש ע"ש. משמע שם דאפי' יש הרבה דם על פניו ולא חשיב כדם בעין ואפשר דהרשב"א לשי' דהיקל בנמלח בלא הדחה כמש"כ בסמוך וצ"ע שם אלא א"כ יש ס' במים כנגדו האחרונים האריכו דלדידן דמחמרינן בנתבשל אפילו יש ס' למה לא החמירו גם בזה ע"ש. ולענ"ד הנה בט"ז שם הביא שני טעמים לאסור חדא דהדם נשאר בחתיכה והוה פי' ממל"מ עוד כ' דהוה כאיסור דבוק דחיישינן שמא הוציא החתיכה פ"א ע"ש. וי"ל דתרויי' לא הוה אלא ספיקא ולא היינו מחמרינן בדם שבשלו דרבנן אלא דע"י צירוף שניהם הוה ס"ס לאיסורא וא"כ בכבוש דלא שייך דבוק דלא שייך שמא הוציאו פ"א חוץ לרוטב דאין כאן איסור אלא כשהוא בתוך הרוטב כל המעל"ע מספק אחד אין אוסרין בזה דה"נ לא עדיף מדם שבשלו או מלחו דאינו אלא דרבנן אבל צ"ע גבי כבד בסע"ג דאמרינן בי' איסור דבוק ויש ליישב סט"ז בהגה ב' אבל מותר לחזור ולמלוח בה. בש"ך סקס"ז דדוקא למלוח בה בשר דאורחי' בהדחה. אבל בל"ה אסור דחיישינן שמא ישכח להדיח והיינו דאסור למלוח גבינה בדפוס עו"ג בסק"ה ע"ש וסותר דברי עצמו בסקפ"ט דכ' דמשו"ה אסור לחתוך בשר מלוח בסכין של איסור דהוא כמו מלח גבינה בכלי של עו"ג ע"ש הרי דע"כ אין האיסור משום חשש שישכח ההדחה דהרי אסר בזה אפילו התם דדרכו בהדחה ובאמת הוא פשוט ומבואר בהדיא בתו' שם לענין גבינות בדפוסי עו"ג שכ' דהמחמיר תבא עליו ברכה משמע דחששו לכתחילה שמא יש מליחה לכלים להפליט. ועוד מבואר בדברי הרשב"א דבל"ה ודאי אסור לכתחילה דאפילו אין מליחה לכלים והוה טמא תפל מ"מ לכתחילה אפילו טמא תפל ודאי אסור דלא התיר בבריי' אלא בדיעבד. והכא דווקא לענין דם הוא שמקילין לכתחילה וכמבואר בהדיא בב"י ס"ע בשם תשובת הרשב"א דאינו מסתבך כ"כ ע"ש וז"ב. ש"ך סקס"ח דנהי דבמעל"ע הוה כבוש כו' מ"מ בשעת הפליטה הוה נוטל"פ כו' בחידושי ב"מ מקשה ע"ז דהא הציר הוא חריף ומשוה לי' לשבח ע"ש. ונראה בדעת הש"ך דאף דהציר נאסר. מ"מ אינו אוסר הבשר כמו בסוסק"ה במלח הבלוע מדם דאי"צ אלא ס' כנגד הדם דאין הנאסר חמור מהאוסר. וה"נ הפליטה מהכלי דהוא נוטל"פ אף שאוסר הציר דהוא חריף אינו אוסר הבשר וכ"ש הוא דהא הכא בצלול קיי"ל דאין חתיכה נעשה נבילה ואין אוסר אלא גוף הפליטה. שוב ראיתי שהוא מפורש כן בסי' קל"ד סי"ב בהגה גבי יי"נ הבלועים בבשמים ע"ש. ועפמ"ג סק"ג סק"ו מה שנתקשה בזה קצת מהוחמו בהם מים בתוך מעל"ע וי"ל דהתם עיקר הטעם כדברי הש"ך בסצ"ד דהאיסור עצמו אוסר וע' במש"כ בסוס"י ק"ג ותבין למה אינו נחשב לפגם ודו"ק. ועש"ך סי' קכ"ב סק"ב:

סי"ז אבל אם הוא מנוקב מותר ומש"כ דדוחק לומר בפינכא דר"א דאימלח בה בשר דהוה א"מ כיון דאין מולחין אלא במנוקב ולענ"ד ע"כ לא היה כדרכו דאפי' אם נאמר דאסור אפילו במנוקבת ודאי דאין מולחים בה לכתחילה לאוסרה וכמו דתברה באמת וע"כ דמיקרי ועביד ואין כאן ראי':

סי"ט אחר שנמלח הבשר כו' ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין ומסתברא לענ"ד דבשעת הדחק דסמכינן אשי' הרמב"ם להקל בשליש שעה בודאי יש להחמיר כמותו גם בזה לחלטו ברותחין כיון דלשי' לא הותר אלא בכך וביותר יש מקום לזה בדברי הר"ן שהביא שי' הפוסקים אי המליחה מפליט כל הדם ע"ש היטיב:

סימן ע ט"ז סק"ב והא דאסור בדם בעין שנפל על בשר בשעת מליחה התם אין האיסור שהמלח מבליע אלא שהבשר עצמו הוא רותח. ובדם שנפל על הצלי עפמ"ג. ובאמת אין אלו הדברים מובנין דבצלי שרותח מחמת אש אמרינן תתאה גבר אבל ברתיחת מליחה מבואר בסצ"א דלא שייך תתאה גבר ולעולם אין התפל אוסר. אלא דבדם שהוא צלול מבואר שם ס"ה בהגה דהתפל נעשה ג"כ כמליח והוא אוסר וא"כ גם בזה המלח מבליע אלא כדברי הרב שבדם גמור לא שייך כלל כל הני קולא דכבולעו כך פולטו ופשוט