חבל יוסף (חדרי דעה) מא

לפי משמעות הפו' דעיקר איסור המוח משום דם של הקרום. א"כ לשי' הטו"מ דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים א"כ אף שנמלח תחילה ונאסר המוח כבר. מ"מ לא הי' צריך אלא ס' כנגד הקרום וא"כ צ"ע הא שכ' בזה ס' כנגד המוח. וראיתי שהמ"ז סק"ב הביא שכבר עמד בזה הרא"ה. וכ' הפמ"ג די"ל דגם דם המוח גופי' א"י לפי שהעצם מעכב ולא משמע כן כלל דברי הרשב"א שהביא בש"ך סע"א סק"י שכ' שם לחלק ממוח שבקולית דמהני מליחה על העצם כמו שהוא. דהכא הוא בשביל השורייקי דדמא דאיכא במוח דהיינו בקרום ע"ש. משמע לכאורה דאינו אלא בשביל הקרום. אבל מדברי הטור סע"א למדתי דכך הם הדברים דבאמת אם לא הי' כאן אלא פליטת המוח עצמו ודאי דלא הי' העצם מעכב ככל מוח שבעצמות אבל כיון שיש כאן גם דם של הקרום שהוא ככנוס שמצטרף עמו נעשה בין שניהם הדם הרבה והוה בין שניהם כדם בעין והעצם מעכב עליו וז"ב ולפי"ז י"ל דגם דם הקרום היכי שהוציאו מן העצם ועבר ומלחו בלא חתיכה נמי אינו אוסר בדיעבד וכמו בכל דם החוטין כגון שביד ושבלחי בסי' ס"ה ומה שאוסר בכאן הוא דווקא בשביל שמצטרף עם דם המוח. והעצם מעכב וכ"נ מדברי הטור בסס"ה. ועב"י שם (ודברי הד"מ שם להחמיר בפליטת האש מפליטת המלח ע"ש לא זכיתי להבין) דהרי קמן דחזינן ע"כ דחשבינן גם דם המוח. א"כ ודאי י"ל דדוקא בשביל צירוף שניהם הוא נאסר וע' ר"ן בסוגי' דכוליא בחלבה שנתקשה באמת למה נאסר המוח ול"א דקרמא מפסיק ונדחק דהני הוו רכים ודקים ולפמש"כ אי"צ לזה אלא דהכא שאני דמצטרפין שניהם ועצם מעכב. ומיהו לפי דברי הר"ן אסור בזה בודאי אפילו אין כאן אלא הקרום שהוציאו מהעצם וצ"ע:

ש"ך סוסקי"ו דדוקא בצלי שפולט הרבה הוה דם בעין ולא בהחרכה ולענין דם החוטין בסק"י ולענין דם בעין שעליו בסקכ"א כ' להיפוך דהחרכה חמיר. וכ"כ בסקי"ט בשם הרשב"א גופי' לענין כבד (דאין בו אלא חששא דלכתחילה) לצלי. דכ"ש דיש להחמיר בהחרכה. וא"כ לכאורה דה"נ דכ"ש דהו"ל להחמיר בהחרכה. לענין דם הלב ואפילו בדיעבד. וכמו שאוסר בצלי. ואף דהאמת הוא דבהחרכה פליטת האיסור הוא מועט. וגם פליטת עצמה הוא ג"כ מועט. וא"כ יש בו פנים לכאן ולכאן. מ"מ צ"ע מה דנקטינן כאן צד זה וכאן צד זה:

הלכות מליחה סימן סט לענין דם שבשלו דהסכמת הפו' דאינו מה"ת מסוגיא דמנחות דאינו עובר עליו. וצ"ע לענ"ד לפ"מ שהוכיח המג"א בסרט"ז סק"ג דכל יוצא מאיסור אסור. אם לא נעשה תחילה גוף הדבר לעפרא בעלמא ע"ש וא"כ ה"נ אף דאמרינן התם דאינו עובר וליכא איסור לאו דדם מ"מ ל"ג מיוצא מאיסור ואסור מיהו מה"ת. ואולי י"ל דבאמת איכא הכא יתורא להתיר דהרי אמרינן בריש כריתות דחמשה לאוין האמורים בדם אחד לחולין וא' לקדשים כו' וע' תו' רי"פ אוא"ב דהקשו למה כתבה רחמנא לאוא"ב גבי קדשים דנצריך ריבוי לחולין וכ' דלשום דרשא איצטריך ע"ס. וה"נ הא דאיצטריך קרא יתורא לחולין ע"כ הוא משום דקרא כ' גבי קדשים כדאמרינן שם גבי חלב. ובודאי דיש לדקדק כקושי' התו' רי"פ אוא"ב הנ"ל ומשו"ה ס"ל דהוא להך דרשא לאקשויי לקדשים דדוקא הראוי להקרבה חייבין עליו. ומ"מ צ"ע דמ"מ י"ל דבלא קרא לא הוה אמרינן כלל דנשתנה בכך ודם מעליא הוא כדמעיקרא ואיצטריך קרא דהשתא ל"ח דם. אבל מ"מ לא גרע השתא מיוצא מטמא כיון דתחילתו הי' איסור וע' מש"כ בזה בסי' ק"ג. ואע"ג דלענין דם האיברים י"ל כיון דבלא פירש לא מתסר לא מיקרי עדיין יוצא מן האיסור אבל לכאו' פשוט דהפליטה הוא קודם שנעשה מליח ומבושל כמשמעות הפו' בכ"ד. וא"כ מתחילה כבר הוא נאסר. ואח"כ כשנעשה מליח ומבושל כבר הוא יוצא מן הטמא ואיסור וצע"ג:

ש"ך סק"ג דווקא חתך בסכין. ול"י דכי אם יכבוש הבשר במכבש ויוצא הדם וכי לא יהי' אסור וה"נ ע"י קריעה דכובשו עד שנקרע ודאי מוציא את הדם. ומש"כ בח"ד להוכיח מהא דכ' שמותר לאכול בשר חי ול"ח שיפרוש הדם ע"י שינים לענ"ד י"ל כל שהוא בדרך אכילתו לא חשיב פירש ולי"ל בה וראי' מתולעים הגדילים בפירות בתלוש דמותר לאכול אף דבפירש הרי הוא אסור ול''ח שיפרושו בפיו וע"כ דדרך אכילתו ל"ח וצ"ע:

לענין בשר שנמלח ונמצא אח"כ קרוש באמצע כ' האחרונים דיש לחוש דהחיצון יצא דמו. ול"מ שוב מה שימלחוהו מצד החיצון כמו במלח החולחולת מצד פנים דל"מ להשומן הנדבק בו. כיון דאין בו דם. ולענ"ד נראה לחלק דדוקא התם שאין בו דם בטבע. אבל הכא לא חיישינן לזה. וראי' מדברי התרומה שהביא בב"י סי' ס"ח לענין רגלים דיש מחמירים למלוח קודם שמשירין את השער על האש ואח"כ מולחין אותו שנית. ובאר הטעם דבתחילה צריך מליחה קצת שלא יאסר ע"י ההחרכה ואותה המליחה שהי' ע"ג השער לא נכנס הרבה בבשר ע"כ מולחין אותו שנית ע"ש ובט"ז רסע"א וגם בטור שם בקצרה. ולשי' הא החיצוני כבר נפלט. וא"כ תו ל"מ מליחה להפנימי וע"כ דל"ח להכי וע' סי' ע' ס"ו ודוק אלא דיש לחוש בזה שיבלע צד החיצון מצד הפנימי וכמו מולח בצ"א בהגה ס"ד וע' משכ"ש בס"ד:

ס"ג בהגה והוה"ד אם הי' ס' בחתיכה נגד הדם בעין עפמ"ג ולענ"ד דס"ל לעיקר כהרשב"א דכ' דאינו מעכב כלל בדיעבד. ואינו אלא לכתחילה כמו כבדא עלוי בשרא וכל שיש עמו צד להקל בין לטעם דריכוך בין לטעם דדם בעין. סמכינן להקל ודוק:

וע"ש עוד לענין שריית האווזות ע"ג העור. ולענ"ד בפשי' דודאי ל"ג מהדחה ע"ג הטלפיים דמבואר בש"ך סק"ד דמהני. וגם כמו דמהני כאן גופא עיקר מליחה ע"ג העור. וע' ט"ז סק"ח דכ' דאפילו נמלח מעט יש לאסור שא"א שלא יבליע כ"ש ולכאורה לדידן דמהני ס' בחתיכה אין לחוש לזה בדיעבד וע' לקמן סע"ו ודו"ק:

ס"ד בהגה אם הוא תוך יב"ש שנמלח יחזור וימלח בט"ז הקשה דבחלחולת לקמן היקל אפילו לאחר יב"ש והא הכא קיל טפי דמתירין בדיעבד. ותי' הנה"ך דהתם השומן הוה כלא נמלח כלל. וצריך להבין דעכ"פ גוף החלחולת מיהו הרי נמלח ולמה לא חששו שיבלע מפליטת השומן וצ"ל דס"ל דבחלחולת גופי' אין נ"מ בין נמלח או לא נמלח דבל"ה הא קיי"ל דאין בה דם אלא דמקילין בו משום דשיע ושריק וכמש"כ בש"ך סוסע"ה ודו"ק. ובפמ"ג סוס"ע כ' להחמיר בב"מ משום דאין להם דם. וכפי הנראה מדברי הנה"ך אדרבה יש להקל בזה יותר ודוק ועי' עוד בט"ז דיש להקל אפילו בהודח וכן הסכים הפמ"ג בסי' ע' שם. והנה זה ודאי דלכו"ע ההדחה ה"ה מונעת הפליטה בשעה שהיא מודחת עכ"פ, כמבואר בהדיא בר"י שם ואפילו לפי השי' דחולקין על ר"י בזה לדינא אינו אלא דס"ל דטעמו דר"י בזה (דמלא והודח הוה כשהה זמן פליטת הציר) אינו אלא משום דבשעה זו שהיא' מודחת (דודאי אין לה פליטה) היא בולעת אז וס"ל דלא יצא עוד אפילו ע"י מליחה שני' ואנן לא ס"ל הכי אלא שמ"מ יצא אח"כ במליחה שניה. עכ"פ מיהו מודו כו"ע דהפליטה עומדת בודאי לאחר הדחה וכן מבואר בדברי הפו' בכ"ד עש"ך ס"ק כ"ז וסקפ"ה וא"כ לדידן דסמכינן אהך טעמא דיוצא אח"כ א"כ נראה לכאורה דהא דבעינן תוך יב"ש היינו כשהוא במלחו יב"ש אבל כל שהודח בתוך יב"ש אפילו הוא עתה אחר יב"ש אין קפידא וצ"ע:

ס"ו שיעור שהי' במלח כו' מהרא"י כ' ראי' לזה מהא דנתנו שעה לשיעור צליית הפסח והוה"ד מליחה והרמב"ם היקל ועי' פלתי דלשי' הרמב"ם הוא חצי שעה. ונראה דאזיל לשי' דהנה התו' ברי"פ כיצד הקשו למ"ד כבדא עלוי בשרא אסור בדיעבד היכי נותן בפסח בני מעיו לתוכו ותי' דאינו אלא מדרבנן ולא חשו בפסח דכתיב על כרעיו וקרבו עוד תי' דהי' מולחו תחיל' והנה הא דכ' דהוא מדרבנן ודאי אינו אלא משום דדם שבשלו דרבנן או דדם הכבד דרבנן והנה הרמב"ם לשי' דס"ל דדם שבשלו דאו' וגם דם הכבד דאו' כמבואר בב"י סי' ע"ג וספ"ז. ע"כ יתרץ דהיו מולחים ותו תחילה וא"כ ע"כ בתוך שיעור זה יש שיעור למליחה וצלי' והוא חצי שעה לכ"א דהא קיי"ל דשוין הן ודוק ס"ז בהגה מותר להדיח במי פירות ועיין אחרונים דהאריכו דממקור הדין מוכח גם אהדחה ראשונה דלא כהרב בתשו' ולענ"ד