חבל יוסף (חדרי דעה) מ

דלפעמים יהי' לא אפשר כגון שיהי' במקום שיתקלקל הבשר וכה"ג דבזה ודאי מותר ואפילו ביד עו"ג במקום שמכריזין ולא הכריזו וכמו בשחי' וטריפה בסס"ג ועי' מש"כ שם דמדינא הוה כבכל מקום מוחזק להתיר דסמכינן ארוב מומחין. ומה שנתקשה בזה הפלתי סק"ג דהא ביד עו"ג הא אינו נודע שהשלים לא זכיתי להבין. דהא במקום שמכריזין ולא הכריזו הוה כמסר הישראל בחזקת היתר דמותר לכו"ע כמבואר בר"ן בהדיא ולק"מ:

סי"ד אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט ומוכר בעצמו אלא א"כ הי' מוחזק בכשרות ע' הה"מ שכ' שיצא לו זה להרמב"ם מהא דאין לוקחין ימ"ח בסוריא כו' וע' בסופי"א שם דהראב"ד השיג ע"ז וכ' דזו אינה משנה. ונראה שכוונתו על הבשר שהזכיר שם הרמב"ם. ובאמת אף דהמגיד כ' דאמרינן שם בסוגיא חתיכת דג היינו בשר. זה קאי שם בשלוח ע"י חשוד גמור שחשדוהו להחליף דזה ודאי ה"ה חשוד לכ"ד. אבל הכא הא גבי קרבי דגים שם בסמוך אמרינן שם בהדיא דבאני מלחתים סגי אפילו באינו מומחה [כדאיתא לקמן ספ"ג]. וע"כ או דדוקא להא נחשדו ולא להא. וא"כ אין אי' על בשר בשוחט ומוכר בעצמו דל"ג מאני מלחתים. או דהך דסוריא גרע טפי. וא"כ לאסור בסתם ב"א בבשר צ"ע וע' ב"י רספ"ו ואחרונים ברסקי"ט ודוק:

סימן סו ס"ב דם ביצים אם הוא ידוע שהוא מרקום האפרוח חייבין עליו עב"י בשם חי' הרשב"א דאפילו בקשר של חלבון שהוא בודאי מרקום האפרוח מ"מ כל זמן שלא יצא הדם גם מחוץ לקשר אינו מן התורה אלא מדרבנן. וצריך להבין סברתו בזה דמ"ש. ונראה דהוא עפ"י שי' בתשו' שהביא הב"י דנראה מדבריו בהדיא דהא דשדא תיכלא בכולה אין פי' דכולה היא דם. אלא דכבר נעשה השאר כבשר ואסורה מדין אפרוחין שלא נתפתחו עיניהם. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לכו"ע אסור כמבו' בספ"ו ע"ש. והכי מבואר בהדיא בדבריו שכ' דשדא תיכלא בכולה וה"ה כביצת השרץ כו' והנה עיקר סברת הפו' דדם ריקום דאו' אע"ג דאיתמעיט בהדיא דם ביצים מקרא כדאיתא בכריתות ביארו התו' דדם ריקום אינו דם ביצים אלא דם בשר ע"ש. ונראה בסברת הרשב"א דס"ל דכ"ז שאין הדם אלא בקשר לחוד ולא נתפשט לחוץ כלל. לא שייך לקרות זה דם בשר אף דסופו להתרקם מזה אפרוח מ"מ כיון דעכשיו אין שם אלא זה הדם והשאר הוא ביצה כמו שהיא מה שייך לקרוא זה דם בשר. אבל כשנתפשט גם לחוץ ושדא תיכלא בכולה ונעשה כל הביצה כולה בשר. בזה ודאי הוה כדם עוף גמור האסור מן התורה ודוק. אבל לפי"ז צריך להבין מה שמסיק הרשב"א דבשביל זה מספק עלינו הכל ואוסר מספק ובודאי דכוונתו על כל הביצה דעל הדם הרי שי' הרשב"א דבל"ה דם לעולם אסור מדרבנן וא"כ הא לפ"ד בשיטתי' איסור הביצה אינו אלא מדרבנן מדין אפרוח שלא נתפתחו עיני' וכנ"ל. והוה ליה להקל בספיקו. אבל הוא מבואר על פי מה שכתבו הפוסקים בכ"ד דכל שנולד ספק בדאו' ודרבנן כאחד. כיון דאנו מחמירין בשל תורה ע"כ נחמיר גם בדרבנן. וא"כ הכא נמי דלענין גוף הדם ע"כ נחמיר לפי שי' לומר דכבר שדא תכלא בכולה כדי שיהי' הדם מ"ה א"כ ע"כ דנאסר גם כל הביצה משום האיסור דרבנן. וא"כ כ"ז לפי שי' הרשב"א אבל הרא"ש שכ' דבקשר חלבון לחוד ג"כ ה"ה אסור מן התורה וא"כ אין שום מקום להחמיר בשביל ספק הדם לאסור את כל הביצה דהא הדם בל"ה אסור מ"ה אפילו לא נתפשט לחוץ ולא שדא תכלא בכולה כלל לפי שי' וע"כ הא דאחמיר בס"ד בספק אפילו ע"י תערובות. ע"כ צ"ל דס"ל דעל כל הביצה גופה יש תורת דם ממש. והוא איסור מן התורה בעצמה. וכן משמעות האחרונים בזה ועש"ך סי' ק"ז. ומ"מ נראה דהרא"ש לשי' דנראה מדבריו בפגה"נ בסי' ל"ז, דדם שבשלו מן התורה. אבל לפי שי' רוב פו' דהוא מדרבנן נראה ברור דלא גרע ביצה זו מדם שבשלו דאף דשדא בה תיכלא והוא כדם. ודאי דלא עדיף מדם גמור דאשתנה ואין כאן אלא איסור דרבבן וצ"ע. והנה נחלקו עוד בדין דם שלא במקום הקשר דהרא"ש כ' דלפי שנויא דדם ריקום דאו' א"כ דם שלא מן ריקום לא מצינו איסור כלל אפילו בדרבנן והרשב"א כ' דאדרבה אם ד"ר מ"ה אף שלא מן הריקום אסור משום גזירה עב"י ונראה דאזלי לשי' בפלוגתא הנ"ל דלסברת הרשב"א דקשר חלבון שלא יצא לחוץ. אינו מן התורה וא"כ כיון דמצינו דאסר שם בהדיא גם בקשר חלבון לחוד וע"כ דהוא גזירה דרבנן. ה"ג י"ל דאסור מדרבנן בכל מקום שהוא בביצה. אבל הרא"ש לשי' דסבר דקשר חלבון לחוד ג"כ דאו'. א"כ לפ"ז לא מצא מקום לגזירה דרבנן כלל. וא"כ אנן דאוסרים הדם בכ"מ ודאי כהרשב"א ס"ל דלהרא"ש ודאי הי' לנו להקל בזה כיון דאפלוגי בה תרי לישנא בגזירה דרבנן עב"י. אבל להרשב"א כיון דבדם הריקום ע"כ נקטינן בי' דהוא דאו' אוסרים ע"כ גם כל דם משום גזירה וכנ"ל ס"ג בהגה ובמקום דנהגו להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה צריך ליטול כ"ק עם הדם. נראה דאינו מתורת בליעה כיון דהוא צונן. אלא הוא מדין מקום חתך דאסור בכל האיסורים ע' מש"כ בסי' י"ד ומיהו אפשר דבשעה שנעשה בה טיפת הדם היא רותחת אז ומבליע בשאר כ"ק וצ"ע:

ש"ד סק"י ומיהו בנתערב בא"מ יש להחמיר ועד"מ דכ' בהדיא להקל גם בנתבשלו ובזה הא איכא רוטב דהוא א"מ וצ"ל דהוא משום סלק את שא"מ כמו שאינו וכמש"כ הט"ז. ומיהו גם הש"ך (בספ"ו סקי"ז) כ' להקל אפילו בנתבשלו אע"ג דחולק בהא דסלק בסצ"ח ויתבאר בספ"ו שם בס"ד ע"ש:

שם סקי"ג מ"מ כיון דהקליפה מפסקת הוה כשתי קדירות חמות שנוגעות זו בזו כו' צ"ע דלקמן סי' צ"ה כ' בשם הרשב"א גופי' דקליפת הביצה בבירור היא מנוקבת ולא חשיב כנ"ט ברנ"ט ע"ש ונראה לפמש"כ שם בח"ד דספק הרשב"א שם אינו אלא דשמא אינו בולע כמו דבביצה טמאה אינה אוסרת. וכ' דהא בביצת אפרוח אוסרת ואף שבחי' שם שדיתי נרגא לדינא בסברת הח"ד דבשעת בישול גופא לא שייך נ"ט ברנ"ט. מ"מ הרי משמע כן סברת ספר התרומות וי"ל דהרשב"א סבר ג"כ הכי וכן מוכח מדהביא ראי' מביצת אפרוח והרי שם ע"י רוטב וגם בכלי קיי"ל דמוציא מדופן לדופן ואין ראי' דקליפת הביצה חמיר טפי מדופן קדירה ושפיר הוה כשתי קדירות. ואע"ג דהך דשתי קדירות גופה הוא נמי מטעם דאיסור בלוע אינו יוצא אלא ע"י רוטב. וכ"ה בהדיא במרדכי פרק כל הבשר גבי ט"ח ע"ש. מ"מ כוונתו דאינו כאוכל בלוע שאינו אוסר אפילו למאכל אלא כקדירה דמבואר בסי' ק"ה ס"ז דאוסר מאכל אלא דכלי אחר אינו אוסר וע"ש בש"ך:

סימן סז ס"א או שפי' ממקומו כ' הש"ך סע"ו סק"ב דהכא דוקא בפי' מחיים כגון שובר מפרקתה כו' ובאמת אנן אסרינן פי' ממקום למקום אפילו לא"ש כגון במולח בכשא"מ בסי' ס"ט ע"ש וצ"ל דהחילוק הוא בין פי' כדרך פליטתו או לא ועש"ך סס"ט סקע"ד ודוק:

ש"ך סק"ו וכ"כ הרמב"ם או יחתוך וימלח ויבשל או יצלה נראה שהבין דאו יצלה קאי ג"כ אחתיכה ומליחה ולא משמע כן דהרי לא אסר בתחילה אלא חי וצ"ע גם בעיקר הסברא דחיתוך ומליחה יתיר אף לבישול וגם בצלי יהי' צריך חיתוך ומליחה ולפי"ז ע"כ דהמליחה עדיף טפי מצלי' הוא תמוה דהרי כבר כ' התו' בדף י"ד וברי"פ כ"צ דודאי ל"ג צלי ממליחה ומעשים בכל יום שמבשלין הכבד אחר צלי' ולא אחר המליחה וכ"כ הפו' בכ"ד ובאמת גם שי' הר"ן בחותך כזית בשר קודם שת"נ צע"ג בזה:

ס"ד בהגה וי"א שמשום זה צריך לקלוף ביה"ש לפי דברי הט"ז משמע דלהי"א אפי' לאחר שתצא נפשה אסור בלא חתי' ומליחה עפמ"ג ולכאורה צ"ע ממשנה מפורשת בביצה כ"ה גבי מסוכנת דלר"ע כזית חי מבית טביחתה ואי צריך מליחה א"כ הא שיעור מליחה כשיעור צלי' ולא מיקל מידי ואין לומר דנ"מ בלי"ל עצים דבפסחים משמע דההיתר שם משום הואיל ואי"צ כלל עצים ואולי דהכא אינו אוסר אלא כ"ק בעלמא לחודה ואח"כ שרי לגמרי וצ"ע:

סימן סח ס"ג בהגה והסברא הראשונה הוא עיקר עש"ך וכן נראה ברור דהרי בהטמנה אסר בהדיא בס"ט אפילו בדיעבד ואפילו לענין פרסות הרגל דהמחבר מיקל לגמרי אסר בזה אפילו בדיעבד כמבואר בס"ח וע"כ כהש"ך דאין כוונתו אלא בה"ג דמסיק ע"ג קשים ומשנה תמיד ודלא כהאחרו'. ס"ד בישל הראש שלם הכל אסור אלא א"כ יש ששים נגד המוח