חבל יוסף (חדרי דעה) לח

שליט בהו אוירא ע"ש. וא"כ זה דווקא שם דלא שליט בהו אוירא אבל בעלמא דשליט בי' אוירא ודאי מוכח שם בהדיא דמהני הך טעמא להתיר כדברי הרשב"א עפמ"ג מסק"א שכ' בישוב דברי הב"ח דכיון דאין איסור אבמה"ח בטמאים לישראל מותר להושיטו לב"נ אף שב"נ מציוה אפילו על אבר מה"ח דטמאים מ"מ כיון דלישראל ליכא אסורא בטמאים לא שייך בזה לפ"ע ע"ש. וקשה לי מסו"פ דם הנדה גבי נאמנים הכותים לומר לא קברנו את הנפלים דפריך והא לי"ל לפני עור ומשני בכותי כהן עומד שם. ש"מ בהדיא דהא לדידן אית לן לפ"ע אפילו לס"ד דלא הוה א"ל בכהן. ואע"ג דאין הישראל מציוה על טומאת מת. איכא עליו לפ"ע להכשיל לכהן ואף דבזמן המשנה דהי' מקדש וקדשים י"ל דהתם לענין זה דהכל מצווין. מ"מ משמע דאף לכהן לטמאות לשעה שיוכל להודיעו תיכף אח"כ דליכא טומאת מו"ק נמי איכא לפ"ע אפי' לישראל וכן מוכח בכ"ד ומיהו לקמן סקנ"א הוכחתי דיש לחלק בין מכשיל לישראל או לעו"ג דלישראל ודאי שלעולם אסור וצ"ע עוד שם הקשה דלמה לא אמרינן גם גבי אבמה"ח דאכילה דכתיב בי' הוא לחייב אכל כזית כדאמרינן גבי גיד הנשה וכבר ביארו התוספות שם צ"ו סוף ד"ה ור"י דלא שייך הא גבי אבמה"ח ע"ש בשפתי סק"ג נראה מדבריו דבערקום שאין בו בשר בתולדתו חייב עליו משום אבמה"ח גם בלא בשר ע"ש וצ"ל דהא דמשמע בכל הסוגיא דסו"פ גה"נ דבעי באבמה"ח משהו בשר אינו אלא ברוב האיברים דאית בהו בשר בתולדה אבל הערקום כיון דנברא כך בלא בשר ע"כ אבר הוא כמו שהוא וחייבין עליו ע"ש אמנם לכאורה מבואר מדברי התו' דלא ס"ל הכי שהרי כ' בדל"ג גבי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. דלמ"ד דלישראל אינו נוהג אבמה"ח בחי' ועוף ובב"נ נוהג גם בחי' ועוף לא שייך מי איכא מידי וכו' דהא גם לישראל מ"מ אסור גם בחי' ועוף משום איסור שאינה זבוחה ואע"ג דלב"נ אסור במשהו בשר גידים ועצמות כדין אבמה"ח ולישראל דאינו אלא משום שא"ז בעי כזית בשר מ"מ גם לישראל אסור אפילו משהו בשר משום חצי שיעור ע"ש. והנה ע"כ מוכח מדבריו דס"ל דאין שם איסור אלא משום המשהו בשר אבל משום הגידים ועצמות משמע דפשי' להו דלא שייך גבי ישראל שום איסור [ובודאי דכן הוא דלא גרע איסור שאינה זבוחה מאיסור נבילה דליכא בגו"ע כמבואר בהדיא בסו"פ בה"מ ע"ש]. וא"כ ע"כ דס"ל דבלא בשר ליכא כלל איסור אבמה"ח. דאי ל"ה אכתי קשה דלב"נ אסור אפילו הערקום שאין בו אלא גידים ועצמות. ולישראל הא ליכא בו שם איסור כלל כיון דאין בו אלא גו"ע ומי איכא מידי כו' [ומיהו בעוף לית בי' ערקום כמש"כ הפמ"ג בסנ"ו ע"ש. אבל מחי' ודאי קשה] וע"כ דס"ל דליכא בעולם שום אבמה"ח בלא בשר אבל אפשר לומר לענ"ד דתלי בגי' החלוקות בפרק העוה"ר קכ"ח גבי טומאת אבמה"ח. דר"ע אמר דבהמה גידים ועצמות ורבי אמר דבשר גו"ע ואמרינן דא"ב בשר. ויש גורסין ארכובה ע"ש. וכ' התו' שם דהיינו דפלוגתיי' בארכובה דלרבי לא מטמא דאזיל בתר רוב איברים ע"ש. וריב"א כ' כגי' הראשונה דא"ב בשר וכ' דבארכובה גופי' גם רבי מודה דכיון דהוא אבר ל"ג משאר איברים פלוגתיי' אינו אלא בשאר האיברים שהוסר הבשר ע"ש. ונראה פשט דדין טומאה ודין איסור בודאי שוה בזה. וא"כ לריב"א דבארכובה גם רבי מודה. ה"נ לענין איסור והוא כדברי הפמ"ג והתו' בדל"ג י"ל דאזיל בשי' הראשונה דגם בארכובה פליג רבי וס"ל דקיי"ל כרבי כמשמעות הש"ס בכל דוכתי' בשר גו"ע. וא"כ לדינא צ"ע בזה ולקמן סשס"ט יתבאר דשי' הרמב"ם כהתו' ולא כריב"א ורבו המתירין:

סימן סג ש"ך סק"ז ודווקא שראה אותן היטיב עב"י בשם הרשב"א דבעי דווקא שבעתן העין ובחי' על חו"מ הרס"ב כ' דלפי דברי התו' בב"מ משמע לכאורה דלא שייך כאן שבעתן העין אמנם מדברי הפו' שם מוכח דלא סבירא ליה הא סברא וע"ש עוד מש"כ בישוב דברי הט"ז כאן סק"א שתמה עליו בפמ"ג:

שם סק"ח האריך להשיג על הב"ח שכ' בשי' רשב"ם ורא"ש דבנאבד אפילו ברוב ישראל אסור ולולי ד"ק נראה דברי הב"ח נכונים דמשמעות דברי הטור בפירוש דבנאבד דהוה ריעותא הוה כמו בפי העוף. ומשמעות הרשב"ם בההוא דדי' בב"מ דכל שהוא בפי העוף חיישינן למקום רחוק ואפילו בר"י וכ"נ מדברי הש"ך עצמו וא"כ ה"נ כשיש ריעותא וחיישינן דהוא ע"י עוף ודאי דג"כ יש לנו לחוש למקום רחוק ואפילו בר"י וכן נראה ממה שהשמיט הטו"מ הך חילוק דרוב ישראל מותר אפי' לא מצא במקום שהניח משמע דג"ז אסור אמנם במש"כ הרא"ש בחולין אהני עובדי דשם דאיירי בנאבד וכ' דהוה רוב טבחי גוים באמת דברי הב"ח דחוקים. אבל לולי שאיני כדאי נראה ברור שחסר שם ברא"ש קושי' ותי' שהביא הרא"ש בב"מ שם אחר שכ' לחלק דהתם דהי' בפי העוף חיישינן אפילו ברוב ישראל דילמא הביא מרחוק והקשה שם מהא דחולין דשדי עורבי כבדא וכולייתא דהתיר. ותי' דהתם הי' רוב כל הסביבה ישראל [ונראה דהיינו שלשים ריס דאמרינן בב"ב בסוגיא דניפול מישט שלשים ריס שייטא ע"ש] וצריך להגיה כן בדבריו בחולין וכ"נ בודאי דלא הי' משמיט לבאר סוגיא דשם גופה שבארה בפא"מ וע"ז הוא דמסיק דהני עובדא דאיתבד לא הי' רוב טבחי ישראל וכוונתו שלא הי' רוב כל הסביבה טבחי ישראל כההיא דשדי כבדא וכולייתא. אבל מה שרוב ט"י באותו מקום ודאי לא מהני במקום ריעותא כמו בפי עוף דמ"ש ולבעל התרומה נראה דס"ל דאפילו נפל מפי עוף לא חיישינן לעורבים דעלמא. וההיא דב"מ ע"כ ס"ל כר"ת דגרסי' שם רב ופריך ארב לשי'. אבל לדידן לדינא ס"ל דאין חוששין כלל לעורבים מעלמא [ואע"ג דודאי מוכח בסוגיא דניפול בב"ב הנ"ל דבשלשים ריס אזלינן בתר רובא דעלמא צ"ל דס"ל דדווקא לענין גוף היונה אבל הכא לחוש לאתויי בשרא בפיהם זה ל"ש] ול"ח אלא מדוכתיי' ואולי דס"ל להבע"ת הכי משום דשרי בשר הנמצא בר"י וס"ל דזה נמי הוה ריעותא. ולשי' הרשב"ם והרא"ש נראה דס"ל דזה ל"ח ריעותא כלל ודווקא שלו שנאבד ונמצא הוא ריעותא ודוק היטב:

עוד שם הביא דברי האו"ה להתיר בהניח בשר ברחוב שרוב גוים אם מצאה במקום שהניחה. ולכאורה צ"ע שסתם דבריו דהרי בב"י בשם התרומה והרשב"א כ' בפירוש לאסור ולא התירו אלא במקום שרוב טבחי ישראל דגם בשר שביד עו"ג מותר שם. וכן משמע לכאורה בע"ז סו"פ ר"י גבי כרכא דאותיב בי' חמרא דכל שאינו נתפס כגנב חיישינן לי' ע"ש. ומיהו לדינא נראה דיש טעם להקל כדברי הש"ך דאם אינו נתפס כגנב יקח את הכל. ולמה לו להניח בשר אחר. וכיון שמצא בשר. אפשר דיש לדון גם בזה כמו מצא במקום שהניח דעלמא. וההיא דע"ז התם חיישינן שהעכו"ם לא חייש כלל ליקח את היין. אלא לנסך בלבד משו"ה חיישינן. אבל בכאן אם רצה ליקח הוה לוקח הכל וא"כ אינה ריעותא כלל וכן מוכח בהדיא בסקכ"ט סי"ד בחבית יין שנמצאת בשוק דאם היה מכוסה מותרת דאם פתחה העו"ג לא היה מכסה אותה וע"ש בט"ז ונה"ך וכן כ' התו' בע"ז ד"ע ד"ה לא מסר לה כו' וע"ש שכ' דכן לענין טהרות דאם מצא כמו שהניח טהור. וכ"כ הר"ן בשבת פ"ב ליישב קושי' התו' שם גבי פך שמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג דדילמא הסיטו אותו די"ל דאם הסיטוהו בודאי לא היה מניחין אותו והיה לוקחין אותו ע"ש:

עוד שם לענין הניח עשר ומצא תשע הסכים להתיר באינן מקושרין ובחי' לפסחים הוכחתי דלפי' רש"י בביצה דטעמא דמ"ד אפילו אינן מקושרין הוא משום דאין אדם עשוי להניח מעשר אצל חולין ע"ש. וא"כ סוגיא דפסחים דמדמה שם הא דהניח עשר ומצא תשע דגבי חמץ לדין דמעשר אע"ג דגבי חמץ ודאי דלא שייך הא סברא דאינו עשוי להניח. וע"כ דאזלא ההיא סוגיא כמ"ד דבמקושרין מחלוקת ובזה אין לחלק ביניהם ודוק. ומיושב בזה גם דברי התו' שם ע"ש. וא"כ הם מכריעין להקל דסוגיא דעלמא אזלא דדוקא במקושרין חיישינן וע"ש היטיב:

סק"ט השיג על העט"ז ומסיק דאין להקל אלא כשהוא יודע עכשיו בבירור שהוא במקום שהניח והיינו דבכה"ג המקום הוא סימן. אבל לענ"ד הוא סותר בזה דברי עצמו שהרי כ' בסק"ו