חבל יוסף (חדרי דעה) לז

שהי' כהן כו' והנה התו' בחולין ל"ח דחו זה דכי כהן מותר לאכול טבל. אבל זה דוקא לר"י דאית לי' דהוא כטבל ממש כמש"כ התו' אבל לדידן דאינו אלא איסורא בעלמא לכתחילה ודאי דיש סברא דלא שייך בכהן. ובאמת בעיקר הדבר דפסקו דלא כר"י יש לי מקום עיון דאע"ג דאמר בש"ס דלית הלכתא כוותי' אפשר דהיינו לפ"מ דהוה סברי מעיקרא דלא כר"א והוה נהגו במתנות בחו"ל ולי"ל ג"ש דתרומה. אבל לפ"מ דקיי"ל השתא כר"א א"כ י"ל דה"נ הוה כתרומה שטובל וכר"י. ואפשר משום דמסיק התם בסמוך אליבא דר"א למעט רה"ג ממתה וחומש מבו ולא ברה"ג. וה"נ י"ל לענין מתנות וא"כ תו אין ללמוד ג"כ שטובל ודוק:

ס"ז אין שם חבר נותנין לע"ה ע' תו' מנחות נ"ח ד"ה מודה. ולכאורה נראה דאינו מודה גרע טפי והתם אין נותנים לו אפילו אין שם חבר. דאי ל"ה למה נקט שם אינו מודה דוקא והא נ"ל מקרא דמחזיק דאפילו לע"ה לא אלא דבקרא דהמקריב איתמעט לגמרי מדין כהונה. אפילו אין שם חבר. ולא איתמעט שם אלא אינו מודה. ומעוטא דקרא דמחזיק דאתי למיעוטי ע"ה בהא ודאי לא אתמעט אלא מנתינה וכשיש שם חבר אבל כשאין שם חבר נותנין לו ודוק:

ס"ח והנותנם לבעלה קיים מצות נתינה מבואר דהוא מתורת שליחות. וצ"ל דהא דאיתא בסיפרי ונתן לכהן ולא לשלוחו לא קיי"ל הכי. והיינו כפירש"י בדקל"ו דדרשינן מיני' לכהן ולא לכלבו למעט טריפות וכה"ג דרשינן גבי שלוח הקן תיקח לך ולא לכלבך ובפסחים דל"ג לו ולא לאורו ע"ש. והט"ז וב"י הביאו דרשה דסיפרי למעט טריפה מזובחי הזבח. ופשוט דהיינו ר"ש לשי' דס"ל בכ"ד דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וסתם סיפרי ר"ש. אבל אנן דס"ל בעלמא דשמה שחיטה ע"כ לא מצינן למידרש מיני' למעוטי טריפה. ובאמת דרש לי' שם דהדין עם הטבח וטריפה ע"כ אצטריך למעט מלכהן ולא לכלבו כפירש"י וליכא קרא למעט שלוחו וזה נכון:

סי"ד ושלא יהא הכהן משרת בבית זה שמזכה לו כו' נראה דהרמב"ם מפרש דשמעי' היינו דרבא דלא כרש"י ולזה כיוון המג"א בסוף סימן קכ"ח ע"ש. ובאמת לפירש"י קשה קצת דהרי בר"פ עד כמה מבואר בכל הסוגיא דלכהן משרתו בעצמו אין נותנין לו מתנותיו וצ"ע. סי"ט ולא בבכור עט"ז ונראה עיקר הכוונה דלא שייך בבכור ליתן לכהן מתנות כיון דדין הבכור דהוא כולו לכהן ובזה א"ש דלא תיקשי סוגיא דרי"פ דאיצטריך קרא למעט קדשים ממתנות ע"ש:

סכ"א מתנות נוהגת בכ"מ ע' פלתי מש"כ מא"מ שנותנין מעות לקנות בהמות בא"י ליתן מהן מתנות עבורן דכל מה דלא מצי עביד ל"מ משוה שליח. וכבר דקדקתי עליו בחי' ב"י דלא שייך הכא כלל דאם אינו נוהגות אלא בארץ נראה דתלי בהבהמות שיהי' בארץ. כמו הפירות דילפינן מיניי'. דבעינן דיגדלו בארץ ולא תלי מידי בבעלים. והבעלים בכ"מ שהם יכולין ליתן גם בעצמן ושפיר מצי למשוה שליח ע"ש:

סכ"ג בהגה וי"ח דמוציאין מידו עב"י בשם הר"ן דהקשה על הרמב"ם דבל"ה מוציאין משום טובת הנאה. אבל זה הרי הוא קשה גם בהא דתקפו כהן דהש"ס גופה וכבר הקשו זה התו' שם ותי' היטיב דמשום טו"ה אין לו אלא שיווי הטו"ה למ"ד ממון ועחו"מ סרע"ו דלדידן אין מוציאין וע' בסמוך:

סכ"ה השוחט לכהן כו' והמשתתף עט"ז דאע"ג דלעיל אמרו אפי' מקצת שה כו' התם כל שיות שבו בר חיובא אבל הכא אין כל שיות שבו חייב וכ"כ התו'. ובזה יתיישב קו' התו' בב"ק דמ"א גבי שור של שני שותפין דאמר ולא ח"כ והקשו דהא הכא אמרינן דאפילו מקצת שה ע"ש. ולפ"ז לק"מ דהא כבר כ' שם דלא תיקשי מחצי עבד וחצי ב"ח משום דהתם כל ב"ח שלו הוא חצי כופר ע"ש. וא"כ הא ה"נ בהא דמקצת שה הרי הוא ג"כ אינו אלא כשכל שיות שבו חייב. והרי בשותפות כהן גם כאן קיי"ל דפטור ודוק:

שם בהגה מקום שנוהגים לשחוט אצל עכו"ם ואם נמצא טריפה נשאר לעכו"ם כו' מפמ"ג דאם התנה עם עכו"ם בבהמה של ישראל כן לא מיפטר [והוא כעין שכ' התו' בריש פסחים גבי בהמת ארנונא ע"ש] וכן נראה ברור דע"כ אין הטעם כפשוטו דכיון דלא הוברר חיובו בשעת שחיטה דדילמא היא טריפה תו לא מחייב דא"כ בל"ה הא משום ספק טריפות לעולם בכל בהמה אין החיוב ברור בשעת שחי' דהא טריפה בל"ה פטורה וא"כ חיוב מתנות המ"ל. אלא דפשוט דלא שייך ע"ז ברירה חדא דלא חיישינן לטריפה דאזלינן בתר רובו ועוד דלא שייך ברירה במה שלעבר כדאמרינן בהא דאיו וכבר בא חכם ע"ש. אלא דעיקר הטעם משום דבהמה של עו"ג כ"ז שלא נתבררה הקנאתו. לא יצאה עדיין מרשותו והוה יד עו"ג באמצע ופטור כעין בהמת צ"ב מעו"ג שכתבו התו' שם וא"כ ה"נ בתנאי דכאן בבהמת ישראל כה"ג ודאי חייב כמו דהוא שם בצ"ב וע' תו' ב"מ ד"ע ודוק:

סכ"ח בהגה מיהו טו"ה לבעלים והוא יכול ליתנה כו' ע' ביאורי הגר"א. ולכאורה דברי הרב נכונין דעיקר כוונתו דאתי לאפוקי דאין הרשות ביד הטבח והיינו דאע"ג דמבואר בחו"מ סרע"ו דא"י להוציא טו"ה מיד אחרים עש"ך שם. מ"מ בארתי שם בסיפרי ח"י דמ"מ חיובא איכא עליו להחזיר לבעלים ע"ש שהוכחתי זה בראי' ברורה וכ"ה בהדיא לקמן סי' קע"ו סכ"ב בהגה לענין עסקא. ובזה שהוא ביד אחר נראה ברור דאי לא הי' לו טו"ה להבעלים ודאי לא הי' על האחר חיוב כלל ודוק:

סל"א והקונה אותם מותר לאוכלם עב"י בשם הר"ן דפי' בשי' דס"ל דכיון דמ"כ נגזלות אין לו על השני כלום וצ"ל דאע"ג דבגזילה דעלמא לא אמרינן הכי וחייב גם השני באיתניי' לכו"ע התם משום דלא נפיק מרשותי' דבעלים ולא פקע קנינו. אבל הכא דלא הוקנה עדיין לשום כהן אלא דרמי רחמנא למפרש וכיון דהראשון נעשה עליו גזלן. תו ליכא חיובא אבתרא. וזה נוח מאוד בשי' הש"ס דחולין דלא נצטרך לדחוק בשי' הש"ס דלפי המסקנא מהפך פלוגתיי' כמו שדחקו התו' שם ע"ש ובודאי הוא דחוק מאוד כיון דלא מפרש מידי ע"ש. וא"ש גם מה שהניחו שם התו' בצ"ע דמאי קאמר דפליגי בדר"ח דהא ע"כ התם באיתניי' דאי ל"ה מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. וא"כ באיתניי' כו"ע אית להו דר"ח כדמוכח בב"ק ע"ש. ולפ"ז א"ש דזה הוה פשי' לי' גם להס"ד דודאי דמ"כ קיל טפי כנ"ל אלא דלפי הס"ד הוה ס"ל דלר"ח דאית לי' למחייבי' בכל גזי' אפילו בליתניי' ע"כ דחשיב לי' לבתרא ג"כ כגוזלו בעצמו מבעלים. ומשו"ה גם במתנות כהונה ס"ל דהו"ל לחייב בתרא לפחות באיתניי' דאכתי הוה ממש כקמא אבל מה דמחייבין לכו"ע בגזילה דעלמא באיתניי' ודאי הוה פשי' לי' דזה לא שייך במ"כ כיון דאכתי אין לשום כהן קנין בהם כנ"ל] ולפי המסקנא משני דאפילו לר"ח מ"כ שאני ופטור אפילו באיתניי' כנ"ל ודו"ק. ואע"ג דבסוגיא דב"ק קט"ו משמע דאפי' נגזלות היינו אף עם הטבח ע"ש. מ"מ כ"ז לר"י שם דדחיק אף עם הטבח אבל הך סוגיא כאביי וכפשטי' דרב דדווקא עם הטבח ומיהו לא כאביי דלי"ל דר"ח אלא דמ"כ שאני וכנ"ל ואף שלשון מ"כ אין נגזלות בסוגיא דהכא והתם אינו שוה מצינו הרבה כיו"ב. ועט"ז בסל"ב דהעתיק דברי הטור דשקל לו מוכר יש לכהן הברירה אם ליטול מהמוכר או מהלוקח והוא כשי' התו' דאף עם הטבח ויש לתמוה דלא זכר דלשי' המחבר כהרמב"ם אין לו דין אלא על המוכר. ולפי שי' הא דאמר בדקל"א שאני התם דאיתניי' בעיניי'. אינו אלא לפום סברא דמקשה דהוא סבר כר"א דאפי' שקל לו טבח אבל לדינא קיי"ל דבשקל לו טבח באמת פטור כר"ח דמזיק מ"כ פטור ודו"ק:

סימן סב ס"ג אבר המדולדל אם אינו יכול לחזור ולחיות עב"י שכ' דנלמד מדין ביצים ולכאורה אין ראי' משם להתיר אלא כשכבר הבריא ע"ש אבל באמת הוא מבואר בהדיא בדף קכ"ז אי דמעלה ארוכה אפילו טומאת אוכלין לא ליטמא דהוא חשוב כמחובר ע"ש:

שם בהגה אבר שנשמט ממקומו מבואר ברשב"א דהטעם הוא משום דע"כ כיון דלא מסרח חיותא אית בי'. והקשה הש"ך דהא ל"מ האי טעמא בביצים ע"ש. ולא הבינותי קושי' דהא מפורש התם בש"ס דהתם הוא בשביל דתלינן דהא דלא מסרח משום דלא