חבל יוסף (חדרי דעה) לו

דבאיכא מידי למסרך אפי' ביותר מעשרה אין חוששין. וא"כ אפי' ליכא מידי למסרך אין להחמיר בפחות מעשרה. דהרי באילים אסור אפי' באיכא מידי למסרך וע"כ דהתם שאני משום שכ"א רוצה להתגבר על חבירו וכמש"כ הב"י וא"כ י"ל דה" משום הכי אסור אפי' בפחות מעשרה. אבל בל"ה בפחות אין חבט כלל. ולכאו' יש ראי' לזה מב"ק שם דפריך על ר"נ דס"ל יש חבט בפחות מעשרה מהא דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות והרי התם היה דוחפו וא"כ תקשי גם אהא דאילים. ואין לומר דהתם הוה כמו איכא מידי למסרך דא"כ לק"מ גם לר"נ דהרי גם ביותר מעשרה אין חוששין בזה. וע"כ דאפי' בליכא מידי למסרך ומפילים אותו אחרים כל שיודעת אין חבט בפחות מעשרה. ולא מקשה אלא לר"נ דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה. (ובזה נדחים גם דברי הכו"פ סק"א מה שתמה על הש"ך ע"ש). ואע"ג דבשבת קיי"ל דבכפות ל"א חי נושא א"ע. מ"מ אין החי כזורק אבן. לחוש אפי' בפחות מעשרה. וכ"ז לענין פחות מעשרה. אבל לענין גובה עשרה אסור וזה שמסיק האו"ה ודווקא במחליק כו' אבל טבח כו' שגבוה עשרה בזה ודאי אסור וצ"ע לדינא:

ש"ך סקי"ד האריך בדברי האו"ה ע"ש ועד"מ שהגירסא להיפוך בדברי' דכל רגלי' בידיו חוששין. אבל כשנשמטו מקצת רגלי' (נראה דהיינו קודם שנפלה) אין חוששין דאמדה נפשה וזה נכון וחידוש שלא הזכיר זה הש"ך סימן נט ס"א ואם נשתייר כרוחב סלע כו' ע' לעיל סי' ל"ה ס"י ספיקי דעור ובשר חופין את רובו דגבי נשבר העצם וצ"ע לענין הך דהכא ועסמ"א ס"א ודו"ק:

שם ואם ניטל כסלע מעל השדרה כו' ושאר העור קיים כשירה עב"י דביאר דהוא משום ס"ס דשמא כמ"ד דאינו תלוי כלל בנשתייר בשדרה ואף אם צריך שיעור בשדרה מ"מ שמא ניטל מקום שדרה ושאר כל העור קיים כשירה וע"ש מקודם שכ' בשי' הרי"ף דהא דלא פסק כרב ור"י דכל העור מציל הוא ג"כ מספיקא. וא"כ אף בניטלו כל שלשתם ושאר העור קיים. יש ס"ס להכשיר. ובהדיא משמעות דברי הרמב"ם דדוקא בלא ניטל אלא אחד מהם מכשיר וכמש"כ הרב בהגה. ולולי ד"ק היה נראה בשי' הרמב"ם דמפרש בש"ס דל"פ אמוראי כלל ולכ"ע כולהו בעי ומר מפרש הא ומר מפרש אידך. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם דהא דמצריך שישתייר כולם לאו משום ספק אלא דהוא ודאי טריפה ולפ"ז הא דבעי בש"ס ניטל מקום שדרה וכולו קיים ניטל מקום טביר וכו' אי אפשר לפרש דהיינו דנקט לכל מ"ד כדאית לי' כיון דליכא פלוגתא וע"כ דהבעיא אינו אלא במ"א אבל בכולם פשי' לי' להש"ס דהוא טריפה ולענין הבעיא דמ"א פסק לקולא ונראה דטעמו משום שמפרש בסוגיא דבתר הכי שם דאמר רב דכל העור מציל דאתי למפשט בעיא דלעיל וכך הוא פירושא דהנה ודאי הא דנקט בבעיא וכולו קיים דל"ד אלא רובו דרובו ככולו וע' חי' הרשב"א שהביאו הב"י והש"ך והיינו דא"ר כל העור כו' דאתי למפשט בעיא דכל העור מצטרף לרוב להכשיר (בניטל במ"א) חוץ מעור בית הפרסות דאינו מצטרף לרוב להכשיר (בניטל מ"א). וזה שכ' הרמב"ם דיראה להתיר פי' דנראה בפי' הסוגיא דרב פשט לבעיא להכשיר כנ"ל וצ"ע. והנה בפלוגתא דרב ור"י לענין עור ביה"פ. דנ"מ לדינא לענין להצטרף לרוב כשניטל במ"א. (ואפי' אם לא נפרש בש"ס כמש"כ מ"מ הנ"מ זו בודאי ברור לדינא ובאמת צריך להבין סתימת הפוסקים בזה) הנה הבה"ג כ' דר"י הדר בי' לגבי רב. והרי"ף תמה דלא נמצא כן. והרא"ש הוסיף דבבה"מ (דע"ז) סמך הש"ס אהך דר"י דהא דהעוה"ר בלשון יחיד שנוי' ע"ש. ולענ"ד דאדרבה כוונת הבה"ג באמת הוא אההיא דבה"מ הנ"ל דהא הקשו שם התו' דממאי דהדר בי' מהא דגידין הרכין נימנין עליהם דילמא מהא דבלשון יחיד אני שונה אותה ותי' דמסתמא הדר בי' לגבי ר"ל חברי' ע"ש. והנה בודאי קשה טובא דהא רב דהכא אדרבה ס"ל כההיא משנה דהעוה"ר. דעור ביה"פ אינו עור ודילמא אדרבה לגבי רב דהכא הדר בי'. ועוד דהא אדרבה רב קשיש מיני' טובא ור"י קרי לי' רבינו ויותר י"ל דהדר בי' לגבי רב. ע"כ מפרש הבה"ג בההוא דבה"מ דאין כוונת הש"ס שם דבודאי הדר בי' אלא דיש לנו להחמיר מספק דכיון דמצינן דהדר בי' ר"י. ולא ידעינן הי דאחריתא. ע"כ נחמיר מספק ע"ש. וא"כ פשוט דלפ"ז זה שייך שם דהחומרא דהוא כעור. אבל כאן אדרבה הוא לחומרא דאינו כעור בודאי יש לפסוק לפי הסוגיא דשם דלענין זה אדרבה י"ל דילמא הך דגידין עיקר דהוא כרב. וכהך מתני' דהעוה"ר דהני אינן כעור והוה"ד דביה"פ אינו מצטרף וצ"ע:

ס"ב העוף שניטל נוצתה כו' וטוב להחמיר בנפלו כולם כו'. נראה דהיינו דה"נ דינו כגלודה דבנשתייר מקום השדרה כסלע ובאינך דוכתי כדלעיל כשר. דניטלה הנוצה היינו כגלודה דבהמה. וכן משמע שם בש"ס דטעמא דר"י הוא דס"ל דהנוצה דעוף הוא כעור הבהמה והוה כגלודה. ובזה מיושב מה שנתקשו התו' דנ"ו ד"ה איבעי"ל דלמה לא חשיב לה לוי ביותר עליהם עוף ניטלה הנוצה לר"י ע"ש. ובזה א"ש דאין זה יתר וכמו קורקבן של עוף דלא שייך יתר. דהוא כרס והמסס בבהמה. ה"נ הנוצה הוא במקום העור בבהמה וע' מש"כ בזה בסי' נ"ג ודוק:

סימן ס ס"א או ששתתה מים הרעים מותרת. ע' ט"ז סקט"ז דכ' דדוקא בששהתה הרבה וחזינן דלא חלתה. הא ל"ה ודאי דיש לחוש שיזיק גם להאדם (וכמו בסה"מ דאדם בס"ב ונפסקו רגליו בס"ג] וכפירש"י בב"ק ע"ש. וצ"ל לפ"ז דסמכינן דאם הי' בה ארס הנחש הי' ממית תיכף. ואם לא הזיקה תיכף ודאי דאין בה ארס. ונראה לי ראי' ברורה דיש לסמוך ע"ז מהא דע"ז (ד"ל) דהוצרך לאשמועינן דאכל אחד מגילוי ולא מת מ"מ אסור לאכול אותו הנשאר דדילמא הי' שוקע ע"ש. ש"מ הא אי לאו סבר זו הי' יכולין לסמוך ע"ז דאין בו ארס ול"ח שמא באמת גם במה שאכל זה הי' בו ג"כ ארס אלא שלא הזיקו עדיין. וע"כ צ"ל דסמכו ע"ז. דאם הי' בו ארס הי' מזיק תיכף ודוק שם בהגה נתפטמה כל ימי' רק בדברים האסורים אסורה עש"ך שהאריך להשיג מדברי התוספות ע"ז דכ' לענין גידולי איסור דדוקא באיסורי הנאה שייך לאסור הגידולים. אבל באיסורי אכילה לחוד הרי הוא אינו אוכל את האיסור. והכי נמי לענין מה שנתפטמה הבהמה ע"ש. ולענ"ד יש ליישב דברי הרב עפ"מ שכ' המג"א סי' רט"ז סק"ג לענין מוס"ק של חי' ובשר נבילה שנותנים בדבש. דאע"ג דנשתנו אין להתיר דהא גבי אפרוח ביצת טריפה הוצרך בש"ס למימר אימת קא גביל לכי מסרח בההיא שעתא עפרא בעלמא הוא. הא ל"ה לא התירו אע"ג דנשתנו. וא"כ לענין המוס"ק מי יודע דנעשה עפרא ע"ש. וא"כ ה"נ בנידון דידן בשלמא לענין גידולים דאיירי שם בזרעו כלה. וא"כ נעשה עפרא תחילה א"כ אין הגידולים אסורים באיסורי אכילה. אבל כאן לענין פיטום הבהמה הא מוכח בבה"מ (דע"א) דאוכל אינו נעכל עד שעת יציאתו לחוץ. וע"ש תוס' ד"ה כי קאמר רבא כו'. וא"כ ודאי דהבהמה נהנית ומתפטמת ממנו כשעדיין היא איסור. וא"כ אינו אלא כאיסור שנשתנה בעלמא דקיי"ל לאסור. וכדמוכח מביצת טריפה דהוה אסרינן גם האפרוח אי לאו דנעשה עפרא מעיקרא. ואין היתר במה שנשתנה. וה"נ אין כאן שום היתר מה שהאיסור נשתנה לבהמה כיון דלא נעשה עפר מתחילה ודוק. ובפלתי הקשה דאי אסור בזה א"כ לוקי בזבחים דטריפה שנתערבה בכה"ג. ולענ"ד דהנה באמת אף שבהמה מתגדלת בכל יום מהאיסור כנ"ל מ"מ לכאורה הו"ל לומר דבטיל ברובא. וע"כ הא דאסר הש"ס בההיא דכרשיני ע"ז ע"כ דהאיסור הוא משום מעמיד. וע' ט"ז סי' ק"א סק"ד דדבר שלא נאסר אלא מחמת מעמיד לא עדיף משאר איסור בלוע דלא שייך בי' דבר חשוב ע"ש. וא"כ א"א לאוקמה מתני' שם בהכי דא"כ למה תנן שם דל"ב משום חשיבות או בע"ח ע"ש. הא כשאין האיסור אלא משום מעמיד לא שייך ד"ח כדברי הט"ז הנ"ל וגם בל"ה הא איסור מעמיד דרבנן. והרי ר"א התם לא ניחא לי' לאוקי כתנא דליטרא קציעות דאפילו בדרבנן ל"ב וע"ש בתו' ודוק:

סימן סא ס"ד אלא א"כ נהגו להניח החלב לבעלים בחיבורי ב"י הוכחתי מהא דאמרו חלב שבתוך הקיבה כהנים נהגו בו היתר. דלא נהגו ליתן לבעלים אלא שע"ג הקיבה. אבל לא שבתוך הקיבה וע"ש שהארכתי בזה:

ס"ה מצוה להפרישם מיד כ' הפ"ח דלפי"ז רבותא דיחזקאל דאע"ג