חבל יוסף (חדרי דעה) לד

בעיקר חומר הריעותא שמוכיח לאיסור ודאי שוה אהדדי ומשו"ה שפיר אמרינן דרב לטעמי' דכיון דלא חייש כלל במקרקרן אפי' במקום צר וא"א להשמט וע"כ דלא חייש אפילו במקום ריעותא ודאי דה"נ אין לחוש גם בצפורן ודו"ק:

סט"ו ואפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה והש"ך סקל"ה הביא דעת הריב"ם ודעת הרא"ה והר"ן דאפי' רק ראינו שנדרסה אפי' לא נדע שהי' במקום האוסר ל"מ בדיקה והתו' הקשו ע"ז ולענ"ד יש ליישב כל הקושי' דנראה דטעמם דס"ל כיון דהרוב שהדורס הוא מטיל ארס המטריף אין לסמוך על הבדיקה די"ל דאולי משהו מקום דרו' אינו ניכר. וא"כ כ"ז לדידן דקיי"ל דמחמירין בס"ד. אבל רב דס"ל דאין חוששין לס"ד בודאי לא יחמיר גם בזה וא"כ בדיקה דאיירי רב ודאי קאי בודאי דרוסה. דלדידי' לא חיישינן לזה דשמא אינו ניכר דל"ג זה מספק דרו' דל"ח לדידי'. אבל לפ"מ דמחמרינן לדידן בס"ד. ודאי דגם בזה דודאי דרוסה ל"מ כלל בדיקה. דלא עדיף מס"ד דקיי"ל להחמיר. גם מה שהקשו מהא דאמרינן דבסימנים עד שיאדימו סימנים עצמן. והרי אף דהאדים הבשר ובודאי נדרס מהני בדיקת הסימנים. נראה, פשוט כיון דחזינן דמקילין בסימנים טפי מכל המעיים ואמרינן דרוב סימנים אין ארס שולט בהן כמש"כ רש"י ע"ש ה"נ לא חיישינן בהו לחששא דאינו ניכר. ומיושב בזה גם הא דבעי שם קנה דרוסתו בכמה וגם בל"ה יש ליישב שם דאי הוה צריך כאיסר ודאי דלא הי' שייך לחוש בשיעור גדול כזה דלא מינכר. ומיירי כ"ז בראינו שלא דרס אלא במקום זה ודוק:

והש"ך בסקל"ו הוסיף להקשות דא"כ לוקי בזבחים דאיערב דרוסה שראינו שנדרסה ואין מקום הדרי' ניכר ע"ש. ולענ"ד דע"כ אין ללמוד מדיוק זה דבל"ה קשה בכמה גווני דלפ"מ שהסכים בעצמו בסקכ"א בשם הר"ן דבפסקי' לידי' אפילו מקום הדרי' ניכר לא חיישינן להו. א"כ לוקי דאיערב דרוסה דלא פסיקי' בין דרוסת דפסקי'. וכן לפ"מ דקיי"ל כשי' הרמב"ם דכל הני דניטל טריפה נברא חסר כשר. וע' בכורות ל"ז דנברא חסר בפנים כשר גם להקרבה. וא"כ לוקי דאיערב נטולה בין נבראת חסר וכה"ג בכמה אנפי. אלא דלא חש להאריך כ"כ וצ"ע:

סט"ז כיצד היא הבדיקה שוחטין הנדרס כו' עב"י בשם הרשב"א דדקדק כן מדברי התו' שכ' דבניכר מקום הדרי' אי"צ לבדוק אלא כנגד אותו המקום והרי בודאי דיש לחוש שדרס גם לשאר הגוף שדרס וחזר ודרס כמבואר בס"ח וע"כ פי' דברי' דהיינו דבכה"ג סגי בכל הגוף בבדיקת חוץ. וכנגד מקום זה בודק בפנים ומוכח דס"ל דהא אינו ניכר כלל בחוץ צריך לבדוק גם בכל הגוף דווקא בפנים ולא סגי בבדיקת חוץ. וע"ש דהרשב"א גופי' כ' דאינו אלא דברי נביאות. והש"ך הקשה ע"ז מאוד מסוגיא דזבחים ע"ש. ולולי דבר"ק הי' נראה בפירוש דברי התו' דניכר היינו כמו הוכרו ולבסוף נתערבו בפסחים פ"ג ובב"ב קכ"ג וכ"ד דפירושו שהיה נודע. וה"נ כוונתם בנודע לנו בבירור שלא דרס אלא במקום זה ולשון מבחוץ אינו מדוקדק. וא"כ כוונתם בפשי' דאי"צ לבדוק כלל בכל הגוף ואין שום דיקדוק מדברי' בזה ודוק. ועכ"פ מבואר מדברי כולם דהאדים מבחוץ לבד אינו טריפה עד שיאדים מבפנים כנגד ב"מ. ונראה דיצא להם כן מהא דאמרינן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד ב"מ. ופירושו דהיינו לצד ב"מ וכמו גבי נפלה לאור והאדים כבד כנגד ב"מ דקיי"ל שם דהיינו מצד הב"מ. ונ"מ גם לדידן דבחוץ אינו אלא ספק טריפה וא"כ כי נשתהה י"ב חודש כשר והפמ"ג בסקל"ה כ' דמשמעות הפו' דהוא טריפה ודאי ול"מ שהה י"ב חודש ע"ש. ול"י מי המה הפוסקים שלמד מדברי' כן. ולכאורה משמעות כל הפוסקים כדברי התוספות והרשב"א זולת דברי הש"ך בסקל"ו בשי' רש"י ע"ש שם מכף הירך היינו בשביל צוה"ג כמבואר בטור. ונראה דמפרשו עד אטמא עד ועד בכלל וכמו דקיי"ל בכ"מ דשיעורי חכמים להחמיר וצ"ל דהא דלא אמר בש"ס דהא אתי רב לאשמועינן דא"כ לא הול"ל מכפא עד אטמא אלא הו"ל לאסופי אטמא בהדיא וע"כ דמכפא נמי הוספה הוא ונכון. אלא דצריך להבין דא"כ למה מבעי לי' בקנה דווקא דרוסתו בכמה. ול"מ בצוה"ג. ואולי דלא שייך למיבעי אלא בקנה דבעי האדים בעצמו אבל צוה"ג דהאדים כנגדן טריפה ודאי דהוא במשהו וצ"ע:

שם עד הקדקד [משום המוח]. לשי' התו' שם מוכרח דמכפא היינו סוף כפא. וצ"ל דכנגד המוח אי"צ בדיקה. והטעם י"ל כמש"כ הרא"ש בנפולה דהעצם מגין. אבל באמת עיקר הוכחתם לפרש דמשמעות כפא סוף כפא. שהוא משום דבס"ד שם דהוה ס"ל דהיינו כפא דידא פריך שם היינו ב"מ. וחלקו על רש"י דס"ל דב"מ משמע כל המעיים אפי' ריאה ולב וכבד. והם הוכיחו מהא דאמרינן גבי נפולה כל החלל להוספה על ב"מ. וע"כ דב"מ אינו אלא כרס ודקין. ומשו"ה הוכרחו לפרש דהיינו סוף כפא ולפי הס"ד לא הוה באמת אלא כרס ודקין ע"ש. אבל באמת הוא תמוה דלא הזכירו כלל דרש"י פי' בהדיא בנפולה שם דהוספה דכל החלל היינו אפילו חוליות וצלעות ע"ש. וא"כ ב"מ דשם ג"כ באמת כל הב"מ. ושפיר י"ל דכפא היינו תחילת כפא. ולפי המסקנא גם המוח בכלל. וכן כ' רש"י לדינא בדנ"ו דהכתה חולדה על ראשה היינו בשן דאילו ביד יש דרוסה לחולדה בעופות ע"ש:

שם בסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמם ורש"י כ' בודקין כנגד הסימנים. ונראה דהיינו דמעיקרא סגי בבדיקת הבשר ואפשר אפילו מבחוץ כמו כנגד ב"מ מבחוץ וכמש"כ לעיל בשם הרשב"א ואח"כ אם האדים הבשר כנגדן אפילו מבפנים בודקין הסימנים עצמם ואם לא האדימו כשירה דבסימנים קיל ולא מיטרפו בהאדים הבשר אפילו מבפנים וכן יש לפרש בדברי הר"ן. והב"י הניח דבריו בצ"ע ונראה דלשון אסור שבר"ן קשי' לי'. אבל נראה דכוונתו בלא בדיקה וצ"ע:

וע' טור בשם הרשב"א דאם לא בדקוהו מיד. ל"מ בדיקה שמא נתחלחל לפנים. והטור כ' ע"ז דל"נ לחדש חומרא שלא נזכר בש"ס. ולכאו' הוא בכלל שמא הבריא דקיי"ל לדידן דחוששין ודוק. ולעיל סי' נ"א הביא הטור דברי הרמב"ם לענין בדיקת ניקב דל"מ אלא תוך ג"י. ועוד דהרי הרא"ש הכריח כעין סברא זו גבי ושט דלמה מהני בדיקת פנים כיון דאין לו בדיקה מבחוץ שמא הוא מבחוץ ואינו נראה. ותי' דכ"ז שלא נתחלחל לפנימי ניכר הוא גם מבחוץ. אלא דחוששין שמא כבר נתחלחל ואם מתחלחל הוא ניכר בפנים ע"ש. ובודאי דיש ללמוד מזה דבשהה הרבה י"ל דנתחלחל לגמרי ועבר ואינו ניכר כלל ומיהו הרשב"א שם ס"ל דאינו אוסר בושט אלא דרוסת פנים אלא דלכאו' יש להקשות ע"ז מסוגיא דזבחים דלימא דנתערב דרוסה שלא בדקוהו מיד ועתה אינו ניכר אבל כ"כ בסמוך דאין לדקדק שם כ"כ אמנם התו' שם בר"פ ד"ה ובטריפה כ' בהדיא דלאחר שירעו עד שיסתאבו יבדוקו את הדרוסה ע"ש. הרי שחולקים בפירוש על הרשב"א וצ"ע:

סי"ח ובנקיבה שתתעבר ותלד בחי' ב"י כ' הוכחה לזה דלא סגי עיבור לחוד מהא דהוכיחו התו' בריש חולין דליכא חזקה מבוררת שאינה טריפה ע"ש ואי עיבור לחוד מהני א"כ כל בהמה מעוברת יש לה חזקה מובררת דאינה טריפה. [ואע"ג דאין אותה הרגע של העיבור נודע לנו. מ"מ ודאי לא שייך ע"ז חזקה שלא נתבררה בשעתה. כיון דבאותה הרגע עצמה היה נודע מעצמו בלא צירוף בירור זמן אח"כ. נראה ברור דזה מיקרי שפיר נתבררה בשעתו. דאי ל"ה לא מצינו חזקת טהרה לאשה. דלעולם אינו נודע טהרתה אלא באותה רגע שהבדיקה בפנים. ואותה שעה אינו נודע לה. ותיכף כשמוציאה את העד לחוץ לראות בו. תו יש לחוש דראתה עם סילוק ידי'. וע"כ כיון דאותה רגע בעצמו הוא מבורר בעצמו. אע"ג דאנו לא היינו יודעין באותה רגע שפיר הוה חזקה שנתבררה. וראיתי שהאחרונים שם נתקשו באמת בזה וע' מה שכ' שם והעיקר כמש"כ כאן] וא"כ הכא ע"כ דהעיבור לחוד אינה ראי' עד שעת לידה ואז אינו מגלה אלא על שעת העיבור וי"ל דאח"כ נעשית טריפה ולא עדיף מיב"ח דאינו מגלה אלא אלמפרע ומשו"ה הוה חזקה שלא נתבררה ודוק:

ולענין זכר אם הוליד הנה לכאורה לפ"מ שהוכחנו דבעי עיבור ולידה זה לא שייך בזכר. אמנם הפלתי הוכיח בסמ"ד מדברי הרש"ל המצריך דבעי עיבור ולידה דאין הטעם דטריפה אין בה כח להוליד אלא דהעובר של הטריפה הוא אינו ראוי להתקיים ללידה גמורה ע"ש. וא"כ ודאי דשייך זה גם בזכר.