חבל יוסף (חדרי דעה) לב

זו בכה"ג דהיה במים דמודה גם רשב"א. וע"כ דס"ל להך סוגיא כרבא וי"ל דלרשב"א בכל גוונא כשירה. וא"כ יצא לנו דנחתכה בסכין מלובנת אינה טריפה וצ"ע מה שסתמו הפו' בזה. ולכאו' הזה נראה דזה תלוי בסברא דחידודה קודם לליבונה. ואי החידוד קודם י"ל דלא עדיפא הכא מחתיכה דעלמא דהא לא נכוות עד אח"כ וזה ל"מ. וא"כ י"ל דאנן ס"ל כסתמא דסוגיא דחולין (ד"ז) דחידודה קודם ולא קיי"ל כרבא (וי"ל עוד דספוקי מספקא להו בהא כמאן פסקינן:

וא"כ א"ש בזה גם מה שתמהו על הרי"ף למה לא הביא הך דחידודה קודם לליבונה דתרוייהו לחומרא מספיקא] אבל באמת סברא זו אינו מוכרח דאפשר דכל שהליבון תיכף לחידודה אף שהחידוד קודם מ"מ הרי קודם שגמר לחתוך הרוב. כבר נתרפא מיעוט הראשון דזה ודאי דבעצם לא שייך רווח כמש"כ רש"י בד"כ גבי מלק בסכין דאמרינן שהוא מחליד ע"ש. וא"כ י"ל שפיר דלא מיטרפא. שוב ראיתי בריטב"א שם שנתעורר בזה דלרבא י"ל דבסכין מלובנת כשר. והביא בשם מהר"מ ורבו דרבא לא קאי אמקום שעושה אותה טריפה. וכ"ה ברשב"א ונ"י בשם הרמב"ן ע"ש וצע"ג:

סי"ג נמצא העצם שבור ע' ד"מ שכ' מדברי האו"ה דכשאין מקום המכה שחור יש להקל דודאי לא נעשה מחיים דמחיים הוה משחיר ובשו"ע לא הביאו וגם כל האחרונים לא הביאו. ובאמת לשון הטור לא משמע כן ע"ש ומ"מ באין ריעותא בעור ובשר דמקילינן בהפ"מ. אפשר דבכה"ג יש להקל אפילו בלא הפ"מ וצ"ע:

סימן נו ט"ז סק"א האריך להוכיח דנתקפלו צוה"ג ממקומם טריפה. ואין דבריו מוכרחים לענ"ד. ומש"כ לדקדק ממתני' דפתח בנחתכו רגלי' וסיים. וכן שניטל צוה"ג והול"ל שנחתך אלא לאורוי דאית בי' נמי טריפות שניטל ואי בניטל לגמרי פשי' דהוא טריפה דל"ג מנחתך וע"כ אפילו נתקפלו הוא בכלל ניטלו דמתני' וטריפה ע"ש. וסותר ד"ע ברסמ"ח שכ' בפירוש דברי הטור גבי בשר החופה רוב הכרס דכ' הטור שם דטריפה בניקרע רובו ואח"כ כ' עוד או שניטל כולו. ופי' הט"ז דקמ"ל דאע"ג דלא אמרו אלא במה דניקב פוסל. ניטל פוסל. אבל שם דאינו פוסל אלא בנקרע רובו הו"א דהוא כטחול דנחתך פסול וניטל כולו כשר קמ"ל דניטל כולו ג"כ פסול ע"ש בארוכה. וה"נ בצוה"ג כיון דאינן נפסלים אלא בנפסקו רובן. ולא בנקב בעלמא. ודאי דה"נ איצטריך לאשמועינן דגם בניטלו כולם מקודם התחלת הצומה"ג עד סופן פסול דה"נ הו"א דכשר כניטל הטחול. ושפיר איצטריך לאשמועינן אפילו בניטל לגמרי דפסול ואין שום ראי' דאיירי בנתקפלו. ומש"כ עוד דגם הרמב"ם כיון דעריב ניטל צוה"ג בין נטילת כבד ואינך ושם פסול בנטלו ממקומם. ה"נ בגידים בנתקפלו מעל העצם, לענ"ד גם בכבד ואינך דשם לכאורה כל שהם מחוברין בעיקרן שנפרדו במשך חיבורן באורכן אין זה ניטל כלל. וראי' נכונה דהא בושט דנקב פסול. ודאי דניטל פסול. ואפ"ה נפרד הושט מעל הגרגרת ברוב אורכו:

לשי' ר"ח הוא סימנים שנדלדלו דהוא טריפות בפ"ע הא בל"ה לא הוה פסול משום ניטל. ושי' הפו' נראה שם להכשיר בזה באמת. וע"כ דזה אינו בכלל ניטל. ואולי יש לחלק במשמעות הש"ס והפו' דרגל וצוה"ג שייכא אהדדי ויש פו' שכ' דאין לטרוף ברגל היכי בליכא צוה"ג. אבל בושט וקנה י"ל דלא שייכי אהדדי כלל וצ"ע:

ש"ך סק"ד הביא דברי הש"ד דבנשבר בערקום חוששין לנפסק צוה"ג שהם למעלה בסמוך וכן דקדק מדברי רש"י גבי צנא דאנקורי ע"ש ועט"ז רסנ"ה השיא דברי הש"ד דלא קאי על הערקום אלא על מקום שבין השוק להערקום ששם ממש הוא מקום צוה"ג וכן מוכח לשון הש"ד באמת. גם מש"כ מרש"י גבי צנא דאנקורי כבר נתעורר הפמ"ג דהתם בעוף דלי"ל ערקום. פי' וא"כ מקום התחלת הגידין הוא למעלה מפרק התחתון תיכף. וא"כ יש לחוש שפיר על צוה"ג גם במקום הארכובה. אבל לענ"ד דין זה מפורש בהדיא בש"ס דנ"ט שם גבי בר טביא דהוה מפסקן כרעא בתרייתא ובדקי' רב בצה"ג ע"ש ובודאי דאפסיק משמע דנפסק לגמרי וא"כ ע"כ היה לפחות לא למעלה מהערקום ששם בל"ה הוא טריפה מחמת נחתכה רגלי' לרב דס"ל דארכובה הוא הנמכרת עם הראש כדמוכח בסנ"ה דזה טריפה לכו"ע ע"ש. וע"כ דהיה בהערקום [וע' תו' בבה"מ דרב ג"כ ס"ל דצוה"ג מעלוי' ערקומא כדקיי"ל לדידן] וש"מ בהדיא דנפסקה בערקום חוששין לצוה"ג וכ"כ רש"י שם דצוה"ג סמוך לארכובה כוונתו כמש"כ דמשו"ה חייש לצוה"ג שהם סמוך למקום הפסוקה. ואולי יש לדחות דהתם כל"ק דרב בסו"פ בה"מ דס"ל דברוב אחד מהן טריפה. משו"ה חיישינן בשבירת הערקום. אבל לדידן דקיי"ל ברוב מנין וברוב בנין דווקא. אפשר דל"ח לי' כולי האי אלא במקומו ממש ומ"מ דוחק לחלק בזה. שם סק"ו הביא שי' הפו' כרש"י דאפילו בפסוקת רוב אחד מהן טריפה. ובאמת לכאורה צ"ע דרש"י בעצמו הביא בסוגיא דשם דקיי"ל כמר בר"א בכל הש"ס [ופסק כוותי' גם בזוגי וכן הביאו התו' בשם סדר תו"א ע"ש ובשו"ע לא הזכירו דעתם] ולמה פסק בהא דעד דאיפסק ר"ב ור"מ דלא כוותי'. והנראה דרש"י לשי' דהנה התו' כ' שם אהא דאמרינן שם דבעוף אפסק חד מינייהו טריפה דהא דלא חשיב לי' ביותר עליהם עוף משום דהכא כשנפסק אחד מהן סוף כולן לפסוק ע"ש. וער"ן גבי נפלה לאור ונחמרו מעי' דכ' לדחות דברי הפו' דבבהמה לא שייך טריפות דחמורה דב"מ קשין. דא"כ לחשוב ביותר עליהן עוף דלי"ל דהכא שאני דאיכא טעמא דהא חשיב יותר עליהן הא דנשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח אע"ג דאיכא טעמא דקרומו רך ע"ש. והנה רש"י פי' בהא דהואיל שקרומו רך דהיינו דתו לא קאי קרום פי' וסופו לפסוק ע"ש ולפי"ז הרי נסתר גם תי' התו' גבי צוה"ג דהא דלא חשיב לה משום שסוף כולן לפסוק. דהא בנשבר העצם נמי טעמא משום שסוף הקרום לפסוק וחשיב לה. וה"נ הו"ל למחשב הא דהכא וכעין הוכחת הר"ן ובשי' התו' ע"כ צ"ל דס"ל בהא דקרומו רך דאינו כלל משום שסופו לפסוק דזה לא חשבינן דלא מיקרי יתר כמו בצוה"ג אלא דכיון דהוא רך אינה חי' בכך ובעי הגנת העצם דווקא והוא טרי' יתירה. אבל לרש"י דפי' שסוף הקרום לפסוק. ואפ"ה חשיב לה ביתר ה"נ בהא דגידין אי יש חומרא בעוף דבנפסק אחד סוף כולן לפסוק הו"ל למחשב. וע"כ צ"ל דלדידי' באמת פליג מר בר"א אברייתא דלוי. ולוי סבר ע"כ דגם בבהמה טריפה בחד מיניי' כל"ק דרב וכ"כ התו' בדנ"ז דע"כ רב שם פליג אברייתא דלוי ע"ש, וא"כ א"ש דאנן לדינא לא פסקינן כמר בר"א בהא. משום ברייתא דלוי. דהא סתמא דסוגיא בדנ"ז שם פריך מינה ולדידי' ע"כ גם בבהמה ברוב אחד כעוף ודוק:

ט"ז סק"ז הביא דברי הרש"ל דאין לשער בעוף בכאצבע אלא לשיטת רש"י דבשור הוא ד"א אבל למאי דקיי"ל טז"א, לא יספוק כו' ולכאורה נראה כן בסנ"ה דגבי ניבי' הבוקא כ' דגסה ד"א ובדקה ב' ובעוף אצבע הרי דאצבע בעוף אינו אלא כנגד ד"א בבהמה אבל באמת נראה דע"כ דלא שייך בזה שיעור קבוע דרביע בעוף הוא כנגד בהמה. וכן משמע לעיל גבי כבד וגבי תורבץ הושט ע"ש וע"כ דהתם גבי שמוטה הי' בקיאי דכך היה השיעור. אבל כאן הרי בש"ס לא אמרו בזה כלל לפי חשבון אלא נתנו סימנים בבהמה דקה. וכן בעוף כ' הפו' דסימני' כב"ד ע"ש. וא"כ מהרי"ל מסתמא היה בקי בהן ובסימניהם והכיר כאן בצוה"ג דלעולם אין צוה"ג בעוף יותר מאצבע. והש"ס לא נתן בהם שיעור משום דמשתנים לפעמים גם לפחות מזה. ולא רצו להחמיר אלא סמכו על סימנים. ומהרי"ל רצה ליתן גבול לאינו בקי וא"כ שפיר י"ל כאן דהוא לכו"ע. ומיהו י"ל דבעופות הגדולים הרבה לא איירי המהרי"ל ולא הי' שכיחים ביניהם אלא תרנגולים השכיחים ולא מין הגדולים:

ועיין ש"ך סק"ח דכ' דבעוף קאי אבל בבהמה שיעורה כדלעיל. ואין שום הבנה לדבריו דמאי קמ"ל דהרי כן הוא גם בדברי הרב בפירוש ואולי כוונתו כעין מש"כ דהו"א דזהו החשבון דלעיל סנ"ה והוא ברור לעולם בכ"מ ובב"ד יהיה הכא ג"כ השיעור ב"א כדהתם. וקמ"ל דאין זה שיעור קצוב אלא דהכא בעוף שיעורו כן אבל בבהמה פי' אפי' ב"ד [ואולי צ"ל באמת בדברי' ב"ד] אין לנו אלא שיעורא דלעיל פי' בסימנים ואין כאן גבול לאינו בקי וכן נראה נכון לדינא: