חבל יוסף (חדרי דעה) לא

חוזרת לכשרותה. ובודאי דנאמר דסופה לסתור. וא"כ צריך להבין מה שמקילין כאן בנקשר למה לא ניחוש דהי' טריפה ובאמת סופה לסתור ונראה ברור דהיינו טעמא דנשבר כיון דתניא התם בהדיא דאפילו באבר שאינו עושה אותה טריפה אסור האבר דחשיב כאבמה"ח. והנה מבואר בפגה"נ דצ"ג דאיסור דאבר המדולדל אינו אלא כשאינו מעלה ארוכה, ובל"ה לא מיתסר. וא"כ ליכא למיחוש הכא להבריא דאבר המדולדל כשאין עוב"ח אינו מעלה ארוכה [ובודאי דע"כ אינו מעלה ארוכה כלל דבאבר שאינו נטרף ודאי לא שייך לאסור משום שסופו להתקלקל דזה לא שייך אלא בטריפות דבעי חי' וזה פשוט לענ"ד] וא"כ ע"כ דאינה מתרפאות כלל. וזה כוונת התו' בריש בכורות דחתוכת הרגלים אפילו למטה מארכובה אינה מתרפאת ע"ש והיינו כיון דקיי"ל דהאבר אסור א"כ הוה אינה מעלה ארוכה כנ"ל. ובזה יובן כוונת הב"ש באבה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ז בטריפות דמן הארכובה ולמעלה דווקא אינה חי' ולכאו' הוא דברי נביאות דמה טעם לחלק בזה. והוא כמש"כ דהכא גרע טפי דאינה מעלה ארוכה כלל ודוק:

ומשו"ה א"ש דהקילו כאן בנשבר העצם בחזר ונקשר דכיון דאין כאן חשש טריפות אלא בגוונא דנעשה כאבמה"ח לגמרי. בזה אין לחוש כלל להבריא מחמת מכה וסופו לסתור דאם הי' כבר כאבמה"ח הרי בודאי אינו מבריא כלל כנ"ל. וא"כ כ"ז שם דהחשש משום שבורה ואין עוב"ח. אבל לחששא דכאן דחוששין בו לטריפה באיעכול ניבי' ואפילו בעוב"ח כשמוטה. ומשום אבמה"ח. הרי ודאי כל שחופין את רובו ליכא אבמה"ח. וא"כ ודאי יש לחוש להבריא כנ"ל. וא"כ גם בשמוטה גופי' נראה לחלק כן דאם עור ובשר חופין [ואפ"ה מטריף באיעכול ניבי'] ודאי דל"מ חזר ונתרפא כנ"ל דהא י"ל דהבריא מחמת מכה. מיהו כשאין חופין לכאו' הי' מהני בודאי דאי הי' גם איעכול ניבי':

וא"כ הוה לכאו' ג"כ כאבמה"ח ואינו מעלה ארוכה כלל כנ"ל אבל לענ"ד דעדיין תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א בסמוך. דלשי' הרשב"א דבנשמט השוק ס"ל דאפילו איעכול ניבי' אינו כנשבר ואי"צ עוב"ח. משום דגידין קרובין להתרפאות א"כ י"ל דה"נ בשמוטת בוקא אף דטריפה הוא באיעכול. אבל עדיין אינה כאבמה"ח כנשבר. וא"כ ל"מ נקשר כנ"ל. אבל להרא"ש דהצריך גם שם עוב"ח כנשבר וכן הסכים הרב. א"כ ודאי הוה כאבמה"ח לגמרי ואפשר דמהני נתרפא. שוב ראיתי דיסוד דבריי ע"כ תלוי במחלוקת הב"י והד"מ בסוסנ"ו דהב"י ס"ל גבי נשבר במקום צוה"ג דאפילו בדיקה בצוה"ג ל"מ דחיישינן שמא לא נתרפא יפה והיינו דהוא כקרום מחמת מכה. ודוקא בעצם לא חיישינן. ודקדק כן מדברי התה"ב ע"ש וי"ל הטעם כמו שבארנו בס"ד. אבל הד"מ דקדק מדברי הטור שם דמדינא מהני שם בדיקה בצוה"ג ולא חיישינן גם בגידין שמא לא נתרפאו ע"ש. וע"כ צ"ל בשי' דדוקא גבי נקב בעלמא חוששין לנתרפא מחמת מכה. אבל בפסיקת הרוב ליכא למיחוש. וא"כ גם בשמוטה מהני מן הדין וגם לדידן י"ל דבקיאין בזה. וכ"ש בנשבר סמוך לגוף דהו"ל לומר דמהני וא"כ מש"כ הש"ך דל"מ ע"כ כמו שכת' תחילה. דהתם החשש שמא נשמט ודוק:

ועש''ך לענין הובא לפניו שלם דבשעה מועטת ל"ח לאיעכול ע' מש"כ בסמ"ו להוכיח מהש"ס [עפ"מ שכ' שם הרא"ש] דבשעה מועטת לא חיישינן לנתמסמס וה"נ מסתמא לאיעכול. ומ"מ לולי שאיני כדאי צ"ע בזה בכאן דלכאו' שמוטה הוא ריעותא דהי' עכולים מעיקרא דאם הי' חזקין לא הי' נשמטין וצ"ע:

ס"ג שוק שניתק ממקומו כשירה. וי"א דוקא כשעוב"ח כו' הנה בלא איעכול ניבי' ודאי אינו כלל כנשבר ולא צריך מידי. ומשו"ה לא נזכר בבוקא דאטמא דכף עוב"ח דבאיעכול ל"מ והוא טריפה ובלא איעכול אי"צ כלל. אלא דהכא באיעכול. והרא"ש ס"ל דאף דבשוק אין טריפות דאיעכול ל"ג מנשבר העצם וצריך מיהו עוב"ח והרשב"א ס"ל דאפילו ליכא עוב"ח לא חשוב זה כנשבר משום דהניבי' [כ"ש אלו שאין בהם טריפות] קלים להתרפאות. ובסוגיא דדנ"ז חלקו הש"ס אליבי' דרב בין שמוטה לחתוכה ופי' התו' משום דשמוטה דלא ניטל לגמרי אינו כחתוך. וסוגיא קאי בבוקא ואיעכול [לשי' רוב הפו'] וא"כ להרא"ש ע"כ צ"ל דכל הסוגיא דהתם בחופין דאי ל"ה לשי' ה"ה כבר כשבור לגמרי ולא עדיף כלל מנחתך]. ולשי' הרשב"א י"ל דלרב כיון דלי"ל שם טריפות דאיעכול. א"כ גם באין חופין עדיין אינו כנשבר ושפיר מחלק בזה מנשבר ובס"ד שם הוה ס"ל דאיעכול ניבי' בבוקא. דודאי לא הדרי בריא. הוה כנשבר לגמרי. ומשו"ה פריך דא"כ הוא טריפה בשביל צוה"ג. ומ"מ כ"ז באיעכול ניבי' דבוקא דהוה ס"ל דלא הדרא בריא. אבל בשוק דפשי' דניבי' דידי' הדרא בריא. אפילו באיעכול. לא הוה קשה לו כלל הא דכשר בזה לכו"ע. דכיון דהדר בריא פשי' דאינו כלל כניטל צוה"ג והפלתי נתקשה בזה וברור כמש"כ:

ס"ט בהגה וכל גידין סופן להקשות. נראה דהיינו במקום זה דעצם האמצעי. וכן מוכח בדברי הר"ן בשם הר"י במש"כ לסייע פירש"י ע"ש. אבל בכל הגוף ודאי איכא גידין שאינן מתקשים כדאמרינן בפסחים שם בבריי' גידין הרכין נידונין כבשר. ולא פליגי ר"י ור"ל בהא ע"ש היטיב:

ס"י לא הי' הבשר החופה במקום אחד כו' עד שניקב כו' עט"ז ולפ"ז כל הני דמתלקט או מרוסס או נקלף אין קפידא אלא ברובו של רוב החופה אבל מעוטו דאפילו עור (דהוא כניטל הבשר שליש]. דגרע מכולהו מצטרף כדמוכח בהדיא בב"י בשם הרשב"א כ"ש כל הני. אבל ניקב או נסדק דגרע מכל הני דגם העור נפסל פשוט דאפילו בכל הרוב החופה כולו מעכב ודוק:

שם לכן נתמסמס עב"י דאע"ג דבש"ס הכא הוא ספק ס"ל להטור דיש לפשטה מההיא דר"י א"ר בפרק א"ט נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו אינו. וכן הוא באמת בהדיא ברא"ש בדר"י שם בשם י"מ דקאי אבשר חופה את רובו דהכא ואע"ג דהביא שם הרא"ש גם שי' רש"י לענין צוה"ג נראה דזה לא נהירא לי' להטור דבשר לא משמע לי' בגידין כמו דלא מפרשי לי' לענין כבד וכה"ג וגם מש"כ הרא"ש עוד בשם הר"א שם דמפרש לענין בשר החופה את רוב הכרס נראה דזה נמי ל"נ לי' להטור דכיון דרב ס"ל דטפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימית. א"כ כל הכרס הוא כרס החיצונה. וא"כ מתני' דרוב החיצונה קאי בכרס גופי' ובשר החופה רוב הכרס אינו אלא משמעתא דשמואל ודאי דלא קאי רב אשמעתא דשמואל וע"כ פירש דקאי ע"כ אהא דהכא דמתני' היא כפי' הי"מ וזה נכון ונ"מ לענין נקשר כמו שכת' בסמוך ודוק:

סי"ד נשבר העצם וחזר ונקשר כשירה כ' הש"ך דהיינו בשטוב"ח את רובו ומשמעות דבריו דקאי אף בשי' המחבר וצ"ל דאע"ג דבשעוב"ח להמחבר כשירה אפילו בלא נקשר כלל מ"מ מהני הא דנקשר להקל בכל הני ספיקות דלעיל דכשנקשר הוה כמו חי' י"ב חודש וכ"כ רש"ל דבספק פלוגתא דהש"ס מהני חי' י"ב חודש והיינו דאייתי הש"ס גבי נפחתה הגולגולת מהא דעשו לו קרומין של קנה וחי' והביאו קצת הש"ך בסנ"ז סקמ"ד ע"ש וה"נ בנקשר מהני בספיקא. אבל בכשאנו רואין לפנינו דודאי אין חופין. והוא יוצא לחוץ ודאי ל"מ גם נקשר כיון דהיא טריפה ודאית קיי"ל דל"מ בה חי' יב"ח [ואי''נ לומר דגם בזה תלינן דמעיקרא הי' חופין ועכשיו כשנתרפא הוא דניטל החיפוי דודאי דאוקמא אחזקה דהשתא וצ"ע]. ובזה א"ש גם מש"כ הש"ך בסמוך דלא חש להאריך בדיני חיפוי דאנו אין בקיאין בזה. דהא נ"מ לענין נקשר היטיב שאשי"י דכשר בחופה אפילו לדידן אפילו באיכא ריעותא. ובאינו חופה ה"ה טריפה לשי' כנ"ל. דלפ"ד א"ש דבנקשר הרי הולכין בכל הספיקות לקולא. וא"כ אין נ"מ להאריך בפירוש הספיקות ודוק ועיין יבמות ק"כ דפליגי אביי ורבא באוקימתא דמתני' שם דסברה דמגויד ה"ה חי דרבא מוקי לה בסכין מלובנות ואביי מוקי כרשב"א [דפליג בכל נחתכה וס"ל] דיכולה לכוות ולחיות ומשמע דאביי פליג דאל"ה הוה מוקי לה ככו"ע וא"כ קיי"ל ודאי כרבא לגבי אביי. ועוד נראה דע"כ סוגיא דרי"פ א"ט כרבא דפריך אדר"י למה לא חשיב בהמה שנחתכה רגלי'. ומשני סבר לה כרשב"א דיכולה לכוות ולחיות. והנה ביבמות שם פריך אאביי מסיפא דתנן התם מעשה באחד ששלשלוהו לים. ולא עלתה בידם אלא רגלו מן הארכובה ולמעלה דאמרו תנשא. ומשני שאני מיא דמרזו מכה. וא"כ לדידי' בכה"ג הוה טריפה אפילו לרשב"א וא"כ קשה מאי משני בא"ט דסבר לה כרשב"א דאכתי הוה לו למחשב טריפות