חבל יוסף (חדרי דעה) כח

אח"כ את זה שנתחבה בו. וכמש"כ הפוס' והתו' בדרוסה דאפי' מוצאים שהדריסה במקום שאינה נטרפת חיישינן שדרס וחזר ודרס. וה"נ בקוץ זה כיון דמבואר בהדיא דתיכף כשנכנס לחלל חוששין עליו שניקב ומבואר בבה"ג (דס"ל דמהני בדיקה) דבעי בדיקה בכל האיברים. בודאי דה"נ יש לחוש שניקב וחוזר וניקב ע"י תנועת האיברים אלא דבכה"ג דלעיל יש לתלות שנעשה בתחילה שניקב בכח וצ"ע:

עיין טור שהביא דברי הרמב"ם לענין הלעיטה דבר שספק נוקב מהני בדיקה ודווקא תוך ג"י ובב"י תמה בזה ופשוט דהיינו דלאחר ג"י חיישינן שמא ניקב ונתרפא אלא דבתוך ג"י קיי"ל דאין נגלד פי המכה. ונראה דכמו שכתב הרא"ש גבי ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא לשיטתו דמפרש ניקב לחוץ פירש דהיינו דווקא משום דלפנינו דאינו תחוב אלא בא' אבל בל"ה ודאי חיישינן לכו"ע. ה"נ לשי' הרמב"ם דהבריא היינו נתרפא היינו נמי דווקא לפי שאינו תחוב אלא באחד. אבל כאן בניקב ע"י מאכל בעלמא. ודאי דיש לחוש שנתרפא דדרך הוא להעלות ארוכה. ואף שאינו מתקיים וסופו לסתור אבל לשעתו מתרפא ולא שייך בדיקה:

ס"ג אם המחט כולו טמון בירך כשר אפילו צד העב לפנים ע' רא"ש דמתחילה רצה לדקדק דמדאמר גבי כבדא אלו אשתכח בבישרא כה"ג מי טריף מר ומסיק אלא חזינן אי קופא לגו כו' דה"נ בבישרא מחלקינן כה"ג בקופא לבר אבל מסיק דאין ראי' דאיכא לפרושי אלא חזינן כו' דכבדא ל"ד לא לריאה ולא לבישרא ע"ש ולענ"ד ע"כ צ"ל כן דהא מסיק דבקטנותא בכ"ג טריפה ע"ש וזה א"ש בכבדא דבלא הוכחה שנכנסה מבפנים לא מכשירינן משום דודאי אין דרך לכנוס בה דרך הקנה. וא"כ לא נכנסה אלא דרך ושט או דרך חוץ ובתרויי' טריפה אבל בעובי הבשר כל שלא נכנסה לפנים אפילו בקטנותא אין בו שום ריעותא ובודאי עדיפא מסימפוני רבא דריאה וכבדא דכשירה לכו"ע ואף בתחילה לא חשש הרא"ש להחמיר אלא בקופא לנו דאינה עשוי' לנקוב בקופא ע"ש. אבל בהא דקטנותא דבבישרא אין שום ריעותא. ה"ה פשוט להכשיר. וכיון דמסיק הש"ס שם גבי כבדא דבקטנותא בכ"ג טריפה ע"כ דבמסקנא לא אתי לדמוי' לבשרא ע"ש ועט"ז לענין נוצות הגדילים בפנים דלא חיישינן לומר דנכנסו לפנים ע"י קוץ שניקב לפנים. אלא דתלינן דמשום שומן דרך להתגדל בפנים ע"ש. והנה לשי' דס"ל לאסור ספק ע"י קוץ צ"ל דמשום שומן רגיל יותר ושכיח להיתרא. אבל לדידן הוא פשוט להכשיר דאפי' אם הוא ספק שקול ה"ה כשר כספק ע"י קוץ דהוה ס"ס ומיהו כ' האחרונים דהכל לפי הענין ומראיתן מוכיח עליהן ע"ש:

ועיין עיקרי דינים סי' ה' בשם תשו' פ"י שהביא בשם ש"י ובסוה"ד שם הביא כן גם בשם אור הנעלם דעצם הנמצא בשומן ג"כ י"ל דהוא בריאתו כך וכשר ואף דהביא דהע"י פקפק בזה כיון דראשו חד ג"כ יש לחוש שמא ינקוב לענ"ד משמעות הט"ז בסוס"מ גבי עצם בלב דמסקנתו דכל שהוא כבריאתו אין חוששין לזה וכן הסכימו כל האחרונים שם וע' מש"כ הפוס' גבי נשברו הצלעות וכ"ש שי"ל כן בנברא כך ודו"ק:

סימן נב ס"א והכבד אין שינוי אוסר בו אלא כנגד ב"מ והמרדכי כ' לאסור בכל הכבד וכ' שיש לחוש ללב ולכל הכבד ועט"ז שהאריך ליישב שי' בש"ס בדוחק גדול וגם לא באר מש"כ המרדכי שיש לחוש ללב ע"כ נראה פשוט דס"ל בפירוש לשון הש"ס דהוריקה כבד כנגד ב"מ דהיינו הב"מ דמתני' שהם הלב וכבד [דהני שני זיתים דעליי' קאי מתני' דהוריקו טריפה בהו פשי' שהוא טריפה] ומיבעיא על כל הכבד ג"כ לפי שהוא כנגד ב"מ דהיינו כנגד הלב והשני זיתים שלו' בעצמו ובהא הוא דמבעי"ל אי הוא טריפה בשביל שהוא כנגד הב"מ ופשיט לי' באמת דבכולה טריפה מטעם זה שהוא כנגד הב"מ וכ"נ בהדיא דקדוק לשון המרדכי שנתכוין לזה וגם פירוש זה מתקבל מאד בש"ס וצ"ע לדינא:

שם אבל הריאה אין חוששין לה ערא"ש גבי בהמה שהביא דעת העיטור דאי"צ בדיקה אבל כשנשתנית אסורה וכ' ע"ז דאינו אלא דברי נביאות. והיינו לשי' שכ' גבי אין ריאה בעוף לחמור דאפי' נשתנית כשר וה"נ כיון דלא תנן בהמה ודאי דליתא כלל בבהמה והנה שי' הרב גבי בהמה כבעל העיטור וא"כ נראה דה"נ גבי ריאה כשנישתנית טריפה לשי' ומ"מ בהפ"מ כתב' דגם שם כשר ע"ש:

שם בהגה וטחול שהוריקה בסומכי' והא דלא חשיב לי' בש"ס משום דאיירי בעוף ואין שום טריפות של טחול בעוף כמש"כ הש"ך בשי' המחבר. וכוליא נראה דלית בה טריפות זו דחמורה דהא אמרינן דשיעור ירוקתן כשיעור נקובתן וכיון דאין נקב פוסל בכוליא גם ירקות אינו פוסל בו. ומוח וחוה"ש נראה דהעצם מגין עליהם כמו ריאה של עוף וסימנים וצוה"ג י"ל כיון דאין צריכים בדיקה בנפולה גם בכאן אין חוששין להם כדמשמע בש"ס דלינפול ולחמור שוין הם ודוק:

ס"ב שלקן וחזרו למראי' כשר עב"י בשם הרשב"א והר"ן והרא"ש. והנה לגי' דידן בש"ס דנקט תרויי' הני דיני גבי אדומים הוריקו ע"י שליקה וגם חזרו ע"י שליקה משמע ודאי דל"ד אדומים אלא דקאי על מתני' ע' רא"ש וחידוש שלא הזכירו גירסא זו כלל:

ס"ד אין ירקות פוסל בכבד של. עוף בייתי שיש במינו מדברי עט"ז שהאריך לתמוה דכיון דקיי"ל דנאבדו בלא בדיקה אסור. א"כ מנלן להכשיר בזה ולתלות השינוי במיעוט שמשתנין למדברי דילמא נשתנו ע"י האור ובאמת קרוב בעיני לומר דהא דנאבדו בלא בדיקה אסור היינו שלא ראו כלל אף אם לא נתקלקלו ונתמסמסו דזה רגיל דע"י אור שמתקלקל ומתמסמס לגמרי וכן יש לומר בראיית הר"ן מהא דאין ריאה לעוף לניפל ולחמור דהיינו דאי"צ לראות כלל אם נתקלקל. אבל שינוי מראה לחוד אינה אלא ריעותא. דדילמא התחיל להתקלקל. וא"כ כל שאין הריעותא ברורה אין חוששין לו כלל. ובאמת כל שראו שלא נתקלקל לגמרי. אף שלא נבדקו משינוי מראה אינו פוסל. וא"כ ה"נ בכבד של עוף בייתי אין הריעותא ברורה ומשו"ה אינו מטריף אבל קשה לחדש זה בסתימת הפוס' ע"כ נראה די"ל דקושי' מעיקרא ליתא ובאמת אין כוונת הרשב"א דהני בתחילת בריותם נשתנו להיות כמדברים. אלא דאפי' באמת נשתנו השתא לירקות זה כיון דעוף זה במינו ירוק. אין שינוי מראה זה פוסל בו. וכמש"כ הר"ן דאפי' נשתנו שהוסיפו במראיתן כל שלא נשתנה למראה אחר אינו טריפה דכל שלא נשתנה היפוך טבען. ולא שלט בהן האור לשנותן ודאי דאין סופן לנקוב. וה"נ כיון דחזינן בש"ס גבי יתרת דלא חשבינן זה ליתרת כיון דאיתנהו הכי במדברי וחיוי ברייתא ה"נ שינוי זה כמין מדברי שלו אינו שינוי היפוך טבעו ואינו אלא כהוסיף מראיתו ואין כאן שינוי. ולא הילוך אחר הרוב. אלא דודאי הוא עדיין בטבעו ולא נשתנה. דזה שנעשה כעין מדברי במינו אינו שינוי כלל כיון דהכי הוא במינו וכדאמרינן גבי יתרת דתולין בטבען שוה ודוק היטב:

ס"ה ליתא קמן למבדקה אסורה עט"ז סק"ט דדקדק מדברי הרשב"א שחולק בזה. ולא ס"ל דהוה ריעותא כלל דכל דתולין בלא נפלה ס"ל דתולין בנפלה ונכון וכן נראה לענ"ד לדקדק מדברי הרא"ש שהביא הש"ך סקי"ד גבי נשתנה ולא חזינן דנפלה דס"ל דליכא למיתלי בנפילה דמילתא דל"ש דתשתנה ע"י נפילה דקודם שתשתנה תשרף לגמרי ע"ש. א"כ פשוט דה"נ אפילו בנפלה לפנינו כל דלא חזינן אין לנו לחוש שנשתנה דקודם שמשתנה רגילה לשרוף וכיון שניצולה בודאי עדיין לא שלט בה להשתנות ומעוטא בעלמא הוא ע"ש. ונראה דהיינו דסמכינן גם לדידן בבדיקה וכבר תמה הש"ך בסוהס"י דהאו"ה כ' דאנן לא בקיאין בבדיקה ולמה השמיטוהו כל האחרונים ובודאי דאין לנו בדיקה בכ"מ הצריך בדיקה וכ"ש כאן דצריך לבדוק אחר שינוי מראה בכ"ש בכל האיברים הפנימים וכמו דקיי"ל דלא בקיאין בבדיקת דרוסה. אלא דבאמת סמכינן ארא"ש ורשב"א דנאבד בלא בדיקה כשר. ומשו"ה סמכינן אבדיקה דידן ג"כ והוא נכון. ס"ז בבהמה אין שינוי פוסל ע' רא"ש שדקדק כן מדתני טריפה זו בעוף ולא בבהמה. והקשה בעצמו הא דל"ח לוי להא ביותר עליהם עוף. ותי' דלא שכיחא כלל בבהמה דעובי העור והבשר מגין עלי' וגם ב"מ קשין. והר"ן דחה זה. דהא חשיב לוי:

נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח מפני שקרומו רך הרי דחשיב גם זה דאיכא טעמא דקרומו רך. ונראה דדיחוי הר"ן אינו מדחה אלא את חילוק דב"מ קשין דהחילוק בגוף האבר דמיטרף בי' והו"ל