חבל יוסף (חדרי דעה) כז

בשועוריי'. ומשו"ה חשבינהו בתרתי. ולענ"ד זה ע"כ ליתא דודאי אין זה מספיק ליישב קו' התו' דהא מסיק התם דניקב הטחול דר"ע חשיב לה בכלל כל הנקובים. והרי גם טחול חלוק בכמו זה מכולם דכולם אין נפסלין עד שינקבו לחלל. ובטחול פוסל בלא נשתייר בו כעובי ד"ז אפילו אינו מפולש ואפ"ה חשיב להו בחדא וה"נ גם בכרס החיצונה ובשר החופה בודאי ג"כ אינו מספיק מה דאי"צ מפולש בבשר החופה לחשוב בשביל זה בתרתי דהרי חזינן בטחול דלא אכפת לי' בזה וחשיב בחדא וע"כ התירוץ בזה כדברי התו' ואין מכאן שום ראי' לזה. ולענ"ד טעמו בפשי' ע"פ דברי התו' ברי"פ דמשו"ה תני גבי לב ניקב לבית חללו ולא תני הכי בכל הנקבים דבכולם שהם דקין פשי' דצריך לבית חללן. אלא בלב דהוא עב הרבה הו"א דניקב בעומק טריפה משו"ה הוצרך למתני לבית חללו יעו"ש ופשוט דהאי בעומק היינו רובו דאי ל"ה איזה שיעור אחר תתן. ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דלפי מה דמחמרינן לדידן דרוב החיצונה הוא בשר החופה והרי לפנינו שהוא עב ג"כ וא"כ מדהוצרך למתני' בלב לחללו ש"מ דבמידי אחריתא דהוא ג"כ עב ודאי דפוסל רוב עובי לחוד אפילו אינו מפולש. אבל למ"ד דהוא בכרס גופי' דהוא בכלל כל הדקין דהא ביה"כ עב מיני' כמבואר בש"ך סקי"ג ואפ"ה לא הוצרך למתני' לחללו לשי' המפרשים דלחוץ היינו לצד חוץ, א"כ בודאי לא הוצרך למתני' בו לחללו דפשי' דאינו מטריף אלא במפולש ככל הדקין ודו"ק:

ס"ח בהגה ויש מקילין אם לא ניקב מעל"ע והודח כו' ע' ד"מ ו' ולכאו' לשון הטור שכ' דיש לאסור כשאין המחט לפנינו בניקב כולו. משמע בהדיא הא לא ניקב כולו יש להקל וצ"ע ועש"ך סקל"ב מה שנדחק בישוב דברי הרא"ש דגבי קוץ בושט כ' דאין צריך בדיקה וגבי מחט בריאה צריך דווקא נפיחה. דבריאה י"ל שיש נקב ואינו ניכר. ועוד שהקרום רך כו'. ואינו נוח כלל לענ"ד דהרי מבואר בהדיא גבי קוץ שעיקר ההיתר משום שאין המחט תחוב אלא בפנים ע"ש בלשון הרא"ש. וכן מן הדין דבודאי ל"ג ממחט בחלל הגוף דעכ"פ צריכה בדיקה. ואפי' לפמש"כ דהתם משום דניקב בכח ה"נ הרי חזינן דהי' בו כח לנקוב האחד ועוד דהא בביה"כ אמר בש"ס בהדיא אוכלין ומשקין דחקוהו. אלא כל ההיתר כיון שאנו רואין שאינו תחוב אלא מבפנים. אם נקב יותר מי החזירו. וע"כ דבריאה ליכא סברא זו משום שהיא מרחפת תמיד וכ"כ הר"ן בפירוש וכן משמעות דברי הרא"ש גבי ריאה ע"ש ולק"מ. וגם עכ"פ דזה שיראה עד היכן הי' המחט תחוב בודאי מעכב אפי' בדיעבד:

סי"א מחט שנמצאת נבלעת כולה בהקורקבן תולין להקל כ' בשם הרשב"א דעל הרוב נכנס דרך הושט ולכאו' אפילו הוה ספק שקול יש לנו להכשיר דהא אפילו הוא נכנס דרך החוץ אינו אלא ספק טריפות דניקב איברים הפנימים. וא"כ הוה ס"ס ספק שמא דרך פנים ואפילו דרך חוץ מ"מ שמא לא ניקב שום דבר וכדאמרינן בסמ"ט גבי ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ. והנה האחרו' כ' דבנמצא קרוב לצד החיצון י"ל דאזלינן בתר קרוב. ולכאורה הוא נכון דהרי מצינו קרוב גם באופן זה גבי נדה ברי"פ כל היד איכא עליו דמיקרבא ע"ש וגם יש להוסיף על דבריהם דודאי אין לנו לילך על גוף עובי הקורקבן לבד אלא דלעולם דרך חוץ הוא קרוב טפי אל הקורקבן מדרך הפה שהרי הקורקבן קרוב יותר לצד חוץ מלהפה. וא"כ הי' מקום לומר דבאמת משו"ה הוצרך הרשב"א להך סברא דהרוב הוא דרך הושט דא"כ הוה רוב וקרוב דעכ"פ לכו"ע מיהו ספיקא הוה ובספק לא ניקב הוה ס"ס אבל בל"ה משום קרוב היה לנו לתלות יותר שבא מצד חוץ ולא הוה ס"ס אמנם נראה לענ"ד דלא שייך קרוב אלא כשהיה מחטין קבועין בכאן ובכאן אבל כשאין שום מחטין בשני הצדדים לא שייך קרוב כלל וכן מוכח בכ"ד ובב"ב כ"ד ע"ש וצ"ע:

ט"ז סקי"ט האריך להתיר בעכו"ם שאומר שמצא מחט ועי' לעיל סי' ל"ו ש"ך סקי"א בשם רי"ו והב"י דתולין נקב בעכו"ם. ולכאורה כ"ש כאן אמנם הש"ך השיג עליהם שם וצ"ע:

סימן מט ש"ך סק"ד האריך להשיג על הד"מ בדין קורקבן שניקב מעל"ע ואין שם ק"ד דהד"מ מטריף דכיון שהוא עב ודאי לא ניקב הכל לאח"ש והש"ך כ' דמשמעות הפוס' דאין לחלק. והפמ"ג כ' דיש ללמוד מהא דמהני ק"ד בפנים ואין הוכחה אלא שהתחיל מחיים וקיי"ל שהוא אסור. וה"ל כאן שהוא עב ובודאי התחיל מחיים ע"ש. ואין לו שום דמיון כלל וגם לא מצאתי שום מקום שיהיה צריך להוכחה שהתחיל מחיים דהא בכל ספק נקובי דעלמא קיי"ל בפשי' להטריף מספיקא אלא דבאיכא מידי למסרך דאי הוה מחיים ע"כ הוה ק"ד ע"כ בעי ק"ד וכשיש ק"ד מבפנים הרי כבר יש די וטריפה ככל ספק נקב דעלמא. אבל כאן אפילו נודה דהעובי מעיד דהתחיל מחיים מ"מ ל"מ מידי להחמיר דמ"מ ע"כ לא נגמר הנקב מחיים דאי ל"ה הדם היכי אזיל וע"כ צ"ל שלא נגמר אלא לאח"ש. ומשו"ה ליכא דם דבעור אחד שהי' מחיים אכתי ליכא דם כמ"ש הד"מ גופי' בס"ל. ועוד אדרבא י"ל בזה סברא להיפוך. דכיון דהוא עב אין צד אחד ריעותא כלל על השני. וגדולה מזו הביא הש"ך בסמ"ח בשם רש"ל דבקורקבן ניקב במקצתו אין צריך לבדוק כלל אם ניקב כולו לפי שהוא עב ע"ש וכן בסוס"ל הביא כן גם בשם הדרישה דכ' אדרבה שיש להקל. מהאי טעמא דהוא עב די"ל דלא נעשה הכל מחיים ע"ש וכ"ש דלא נעשה בכאן חומרא מטעם זה ודוק היטב. והט"ז אע"פ שבסוף סי' מ"ח החמיר בזה. ברסע"ה מוכח מדבריו בפשיט' להקל כ' דעיקר דברי הפוס' בזה שדימו קורקבן לביה"כ היינו הוא להכשיר בלא ק"ד ע"ש והוא תמוה מאוד שסותר דברי עצמו:

סימן נ ס"א בהגה כ"מ שאין יכולין לתלות לאח"ש כו' עש"ך שהאריך בזה ולענ"ד אין בזה נפקא מינה כ"כ לדינא דהרי בשכיח לאי' ודאי לא ניקל אפילו בספק לאח"ש דהרי אפילו באיכא למיתלי בידא דטבחא פליגי בה בש"ס ובודאי לא ניקל בשכיח יותר לאיסור וא"כ לדידן שאין אנו בקיאין לצמצם שיהא הספק שקול לגמרי בודאי לא נוכל להתיר אלא בשכיח הרבה להיתר. ובזה ודאי מקילין אפילו בספק מחיים כההיא דשיגרונא. ולא שייך כאן לומר כמש"כ התו' גבי שחי' דאי מחצה ע"מ כרוב אנו מתירין בשנראה כמחצה אף דא"א לצמצם. משום ס"ס שמא הוא רוב ואפי' הוא מחצה. ה"ה כרוב. וה"נ אי ספק השקול לקולא י"ל ס"ס שמא שכיח להתירא ואפי' הוא ספק שמא גם ספק לקולא דפשוט דזה לא שייך אלא שם דהמחצה הוא היתר מצד עצמו אבל כאן אפי' נתיר ספק השקול הוא משום דתולין בהיתר וא"כ פשוט דאין כאן ס"ס ודוק:

שם ס"ב וכל שניטל טריפה יש מכשירין בנברא חסר ויש לסמוך ע"ז בהפ"מ הנה הרמב"ם מנה בנטולין צוה"ג וכבד ולחי העליון וחמשה לקותות בכוליא ובכוליא ודאי לא שייך זה דניטל גופי' כשר שם [ולחי העליון רו"פ מכשירין לגמרי ולשי' הרמב"ם נראה ג"כ דיש להטריף אפילו בנברא חסר וצ"ע] וכבד כ"כ הרב להטריף אפילו ביתר שהוא ע"כ מתחילת ברייתו ואפ"ה החמירו בו כניטל וכ"ש חסר מתחילת ברייתו והטעם כמש"כ הר"ן דא"א לברא חסר כבד ע' ב"י סוסמ"א ואין לנו אלא צוה"ג ובאמת בצוה"ג הרי גם פסוקה טריפה כדאמרינן איפסק אלימא כו' וע' השגות הראב"ד הביאו הט"ז רסנ"א וא"כ צ"ל דפסוקה אינה כנקובה להטריף בנברא חסר ולפי"ז יש לומר דגם בחוהש"ד נברא חסר ה"ה כשר וצ"ע:

סימן נא ס"א בהגה וכ"ש דכשר בכה"ג בניקב העור והבשר עד החלל. האחרונים ערערו ע"ז דניקב העור יותר מצוי לתלות בקוץ ולענ"ד אין להם מקום לחלוק על הרב ואדרבה מבואר בכולהו סוגי' דב"ק דבהמה עשוי' לשמור עצמה שלא תיזוק וא"כ בודאי יותר יש לתלות ע"י חולי שהיא בטבע וכעין שכ' התו' בכ"ד ובסוגי' דניפול בב"ב ע"ש וע' מש"כ בסי' מ' בס"ד:

. שם ומיהו בניקב בקוץ לפנינו כו' עש"ך סק"ג והב"ח כ' דגם הרשב"א והטור מודים להמרדכי ביש ריעותא בדופן מבחוץ וניכר שניכנס מבחוץ ותחובה בדופן ובלב והנה כל הראשונים והאחרונים שדברו בזה כולם הזכירו לב ונראה דבאמת אין דין זה אלא בלב שיש לו עובי גדול וכשתחובה בו הרבה ה"ה ניכר שנעשה תיכף בתחילת התחובה. שהוא ניקב אז בכח גדול. ולא חיישינן שניקב תחילה אבר אחר. אבל בדקין וכה"ג או בתחובה בעלמא אפי' בלב כיון דקיי"ל דבהמה בחי' פרוקי מיפרקי והאיברים הפנימים מתנועעים ודאי יש לחוש שבדרך הליכתה ניקב אבר א' וניקבה