חבל יוסף (חדרי דעה) כו

ס"ב אם החזירן אם נתהפכו טריפה ע' ב"י דאם החזירן בידי אדם מן הסתם שנתהפכו ולשון זה שבמחבר צ"ע קצת. והנה בתרנגולת רגיל לצאת דרך בית הריעי חתיכת מעיים קצת. והרבה פעמים הוא מן האם. ובזה בוודאי אין לחוש דקיי"ל ניקב האם או נימוק ג"כ כשר ואפילו אם הוא מן הדקים אי"נ לחוש במקצת כזה לנתהפך ומ"מ בשהה כך זמן גדול בוודאי יש לחוש לנתמסמס אבל בזמן מועט אין לחוש כדלקמן סי' נ"ה ש"ך סק"ד גבי איעכיל ניבי' וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש סי' מ"ה דכ' להוכיח מהא דמחו בכוליתא וקטלי דאפי' ניקב במקום חריץ אינה טריפה דמשמע שם דלא דקדק כלל לראות אם הגיע המכה למקום חריץ ע"ש ולכאורה הא מ"מ יש לחוש דילמא נתמסמס שם וזה ודאי טריפה דזהו לקתה בכוליא וע"כ הוא צריך בדיקה וע"כ דבשעה מועטת לא חיישינן וז"ב:

ועפמ"ג בשם כנה"ג לענין תרנגולים מסורסים דכ' ס"ס ספק שמא עברו י"ב חודש וספק שמא לא ניקב או נתהפך. וכ"כ הש"ך בסי' ט"ו גבי ספק שעברו שבעה ימים לספק שאינו נפל. דלא הוה ס"ס דאם הוא נפל. לא עברו עליו ז"י ע"ש. וה"נ אם ניקב לא עברו עליו י"ב חודש ופשוט:

ש"ך סקי"ד בשם ל"ח דאישתמיט להב"י דברי רי"ו כו' תמהני שהרי הב"י מביא דברי רי"ו אלו בשם מהרי"ן חביב בשם ספר אדם שהוא הרי"ו ע"ש:

ס"ה וי"מ עד רוב רחבו כו' נראה דה"נ מצטרפין נקבים הרבה כמש"כ לעיל סל"ב גבי חוה"ש ע"ש. ועש"ך דגם רוב ארכו טריפה בכאן. ונראה דאע"ג דבחוה"ש קיי"ל שם דבנסדק לארכו אינו טריפה התם קתני נפסק משמע דווקא ברוחב אבל הכא קתני סתמא ברובו משמע שפיר תרויי' וכ"כ הב"י בסי' מ"ח גבי בשר החופה דכיון דתני סתמא ברובו משמע בין ארכו בין רחבו ע"ש. ויש להסתפק לענ"ד אם האורך והרוחב מצטרפין. ואע"ג דגבי בשר החופה לקמן מבואר בפשי' דמצטרף. התם בודאי הוה הלמ"מ בזה. וכ"כ שם בכו"פ. וכן משמע בהדיא דברי התו'. ותדע דהא מצטרף כל העיגול אף דזה אינו אלא ככפלות בעלמא דודאי לא הי' מן הדין להצטרף וצ"ע:

ס"ו ומ"מ יש לדקדק דלפעמים נמצא בועות הרבה וע"י נסתמו המעיים ואז טריפה נראה במקור דין זה דבאמת כ' התו' והרא"ש גבי ב' עורות דושט דבניקב אחד ע"י חולי צריך לבדוק מן הדין שמא ניקב השני. ומיהו אם רואין שלא שלט החולי בחיצון יש להכשיר. ומבואר דסמכינן גם אבדיקה דידן ע"ש. וה"נ אף שיש בועא על צ"א מ"מ כשאנו רואין שצד השני לא שלט בי' חולי יש להכשיר דסמכינן בזה שפיר גם אבדיקה דידן כמשמעות הפוס' שם ומ"מ לא סמכינן בזה אלא בבועא סתם. אבל כאן בנסתם המעיים בוודאי שהוא עשוי לנקוב מעל"ע. כיון שאין דרך לרעי לעבור בודאי שינקוב את המעיים. ולא גרע ממחט בחלל הגוף. ואין סומכין על בדיקתינו להכשיר במקום שיש ריעותא גמורה הצריך בדיקה מדין הש"ס. וכה"ג כ' בסל"ז גבי בועא וטינרי ע"ש ודוק:

סימן מז ס"ד תרתי סניא דיבי דשפכו להדדי כשירה. לכאו' נראה דהיינו דגם בסופן חוזרין ושופכין כאחד וכעין דדקין דבעינן שחוזרין ומתערבין. אבל הב"י לעיל סמ"ב גבי מרה כ' בשם הכלבו דכששופכות בראשן כאחד סגי. דנלמד מסניא דיבי דהכא. ולא זכיתי להבין דהכא בראשו הא ודאי הרי הוא יוצא מן החלל ובודאי ממילא שם שופכת כאחד. והא דהוצרכו כאן להיות שפכו אהדדי ודאי דהיינו אף בסופן כדקין וכנ"ל. וא"כ לכאורה פשוט דאין לנו ללמוד גם למרה אלא דווקא באופן זה ג"כ וצ"ע:

ועט"ז בשם רש"ל שכ' דנראה מפרש"י דסניא דיבי אינו ביה"כ. ול"י מקום ספק בזה. דהרי איכא מ"ד בש"ס דכרס הפנימית דתנן במתני' הוא סניא דיבי. ובודאי הרי אינו ביה"כ. דהא תני לה באפי נפשה. ובמקום ביה"כ אין שום מחלוקת וע' סו"פ ב"מ וצ"ע:

ס"ה יתרת תלוי בדקין כו' עש"ך סק"א וסק"ז דהא דמטריף בס"א כענף מן הבד היינו בניכר שהוא שתים בתחילת יציאתו מן הקיבה ע"ש. וכבר כ"כ הב"ח בקצרה וחידוש שלא הזכירו הש"ך אמנם במרדכי כ' דהרי"ף והר"ח חלוקין ע"ז. והיינו משום שהם כ' דכענף מן הבד טריפה. הרי דהמרדכי ע"כ לי"ל סברא זו. וזה שכ' הש"ך בסוסק"ז. וגם המרדכי כ' כו' פי' דהמרדכי ע"כ י"ל חילוק זה כמש"כ. ועוד משמע בהדיא לענ"ד במרדכי ותשו' הרא"ש דטעם הוראה זו בנוי על פי' שני שברש"י אהא דכנגדן בעוף דהיינו דבעוף דרכו בכך שיוצא אחד לזפק ואחד לדקין וא"כ עיקר הך סוגיא דיתרת גם לענין בהמה לא איירי אלא בכה"ג. אבל ביתרת דעלמא שיצא מן הדקין אין לחוש כלל ע"ש. אבל פי' הראשון דברש"י שכ' דבעוף אי אשכח הכי כשירה דקים להו דזימנין דהכי הוה אע"ג דלא אשתכח הכי כ"ה לשון רש"י ע"ש ודאי דאין לדקדק זה כלל דהא אדרבה כ' רש"י דלא משתכח הכי לפנינו גם בעוף אלא דקים להו דבעוף הוה הכי לפעמים וא"כ מי יודע היכי הוה וז"ב לענ"ד וא"כ להרשב"א והטור שהסכימו להקל בעוף והוא כפי' הראשון אין לנו שום מקור לקולא זו. אמנם הש"ך י"ל דאזיל לשי' דכ' דהא דהיקל המחבר והרב בס"ב בעוף היינו בחוזרין ומתערבין אלא דאינו נמשך בכאצבע והוא רק דרך הכרעה לסמוך בזה על הרמב"ם דל"ב בכ"מ משך אצבע והקילו לסמוך עליו בעוף משום דיש מקילין לגמרי אבל לעיקר דינא אין אנו מחלקין כלל בין עוף לבהמה וכלשון הרמב"ם בס"א וא"כ שפיר נקטינן כפי' הב' אבל שי' הטור א"א ליישב כן וצ"ע. ומיהו לענין יתרת מן הדקין בעוף נראה להכשיר ממ"נ דהסוברים כפי' השני מכשירים בזה גם בבהמה והפוס' כפי' הראשון מקילין בעוף בכ"ג ויש לצרף לזה גם שי' הר"ן דפי' דלחד מ"ד אע"ג דאין מתערבין בסופן כלל כשר ע"ש:

ועמ"ג בשם כה"ג בדקין שיוצא מהן כעין סניא דיבא טריפה. פי' אע"ג דשאר יתר כה"ג כשר כיון דהוא כסניא דיבא חשוב כיתר ופסול והל"ש הובא בפ"ת השיג עליו דאם הוא במקום סניא דיבא פשי' דתרי סניא דיבא טריפה אי לא שפכו אהדדי כדאיתא בש"ס ושו"ע ושלא במקום סניא דיבא קיי"ל דאין יתרת אבר שלא במקומו ואפשר דלהרמב"ן פסול משום ניקב ע"ש. ואין לי הבנה בכל דבריו דמשמע בהדיא בש"ס ושו"ע לענין גובתא דאשתכח מכרסא להובלילא דכל הדקין הם בודאי כמקום אחד וכל יתר פוסל שם ואין לחלק בזה. ומשו"ה ודאי יש להטריף. ומש"כ דלהרמב"ן פוסל יתר משום נקב אף שלא במקומו לכאו' כיון דשלא במקומו הוא אינו דינו כיתר כלל אלא דילדול בעלמא ואין כאן אפי' נקב כלל:

סימן מח ס"ב כרם שניקב טריפה כו' ע' טור דיש להסתפק לפסוק כרבר"ה דכרס החיצונה הוא בכרס גופי' ונקב לחודי' אינו פוסל בו וא"כ אין הנקב פוסל בכל הכרם אלא מספק. וכן לענין בשר החופה אין לנו אלא מימרא דשמואל ומיבעי עלה בש"ס די"ל דברוב ניטל קאמר ולא ברוב קרוע וא"כ בקרוע בבשר החופה ג"כ אינו אלא ספק ולכאו' באמת הי' נראה ראי' לפסוק כרבר"ה מרי"פ דחשיב נקרע רוב החיצונה ובשר החופה ברובו בתרתי הרי דנקרעת רוב החיצונה אינו בבשר החופה אבל באמת אינו ראי' דהתם אליבא דר"י הוא והא ר"י לשי' בודאי ס"ל דכרס החיצונה הוא בכרס גופי' דהא מפרש בהדיא דכרס הפנימית הוא אסתמוכא דכרסא ושאר הכרס הוא חיצונה. אבל אמוראי פליגי עליו שם וא"כ אין ראי' מהחילוק ודו"ק:

ס"ג כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה טריפה כ' הרשב"א בטעם סברא זו דמהני רוב עובי דכיון דתני' נקרע ולא תני נפסקה משמע אפילו אינו מפולש מעל"ע כו' ע"ש ויש לתמוה דאם זה טעמו של הרמב"ם א"כ למ"ד דנקרע רוב החיצונה היינו בכרס גופי' ע"כ נמי נימא דלדידי' פוסל בו אפילו אינו מפולש. וא"כ הא כבר בארנו לעיל בשם כל הפוס' דהא דפסקינן דניקב פוסל בכל הכרס אינו אלא לחומרא מספיקא וא"כ לענין זה דקרוע פוסל אפילו אינו מפולש בודאי דיש להחמיר לדידן להיפוך כהך מ"ד דנקרע רוב החיצונה הוא בכרס גופי'. וא"כ הו"ל להרמב"ם להביא דגם בכרס פוסל רובו אפילו אינו מפולש. והאחרו' כ' שיצא לו להרמב"ם משום קו' התו' דלמה חשיב ר"י ברי"פ א"ט כרס החיצונה ובשר החופה בתרתי דהא תרויי' קרועה ע"ש. ע"כ פי' הרמב"ם דהכא בבשר החופה. אינו צריך אלא רוב העובי ולא שוו