חבל יוסף (חדרי דעה) רמט

צ"ד דאיסור מחול משום דלבהדי גדר ד"א שביק לו מלמזרעי' משום דושא כדפירש"י וזהו דוקא בגדר בנין חזק ולא בגדר קלוש וע' בסמוך וע' ביאור הגר"א ס"ק ס"ג שכ' דיש לדחות דהתו' קאי לענין לזרוע חוצה לו וצע"ג דלזה ודאי אין צריך רוחב ד' דהא סגי אפי' בקנים שאין ביניהם ג' סנ"ד גפן יחידית הנטועה בתוך הבקעה כו' ואם הי' עמוקה עשרה טפחים אסור לזרוע כו'. הנה במשנה הוא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וס"ל לרבנן להתיר ופסקו כרבנן. אלא דמוקי פלוגתיי' באין בה עשרה אבל ביש בה עשרה ס"ל דמודה ר"י דאסור. והנה אף כי איני כדאי לפרש שלא כדברי רבותינו ז"ל אבל להתעורר ולשאול דלכאורה ל"נ כן דהא בפ"ו מ"ז גבי פלוגתא דר"י ורבנן בעריס שהוא יוצא מתוך הקרן דר"י אוסר אמרינן בירו' הובא בר"ש דר"י לטעמי' בפלוגתא דגת ונקע דהכא והרי כל עריס הוא דוקא במחיצות גבוה עשרה כמבואר בסנ"ז ומשמע בהדיא דהך פלוגתא ג"כ בגבוה עשרה. ועוד נראה דבפחות מעשרה לא הוה אסר ר"י כלל דהני נאגני דארעא מיקרי כדאמרינן בר"פ בי"כ ואינן חולקין רשות לעצמן כלל ועוד דגת דהך משנה ודאי הוה כגת שבתוך הכרם דמשנה הקודמת שם דאיירי בעמוקה עשרה. ועפי"ז יש לפסוק דאפי' בעמוקה עשרה מותר כרבנן. ולכאורה יש ראי' לזה מעירובין צ"ד הנ"ל דאמרינן שם דאין מחיצה לאסור ופריך מכ"ד ומשני ופריך ממחול הכרם ומשני דהתם משום דד"א דבהדי גדר לא זרעי' משום דושא ודוקא ברחב ד' [וכן הך דסעיף הסמוך דתוספתא ג"כ ברחב ד' כמבואר שם] אבל באינו רחב ד' משום היקף המחיצה אינו אוסר דאין מחיצה לאסור וא"כ בהך דהכא דלא שייך דושא ע"כ דאין לאסור בשביל המחיצה דא"כ מצינו מחיצה לאסור. ואע"ג דמשמע דלדידן קיי"ל דיש מחיצה לאסור דהא קיי"ל כדאמר שם דאסור להביא זרע בקטנה כמבואר בסמ"ט ולא חיישינן לקושי' דאביי דא"כ מצינו מחיצה לאסור אבל מדלא פריך הש"ס מהכא משמע דהכא מותר אפי' בעמוקה עשרה וצע"ג:

סנ"ח מודד מן הכותל ד"א וזורע. הגר"א הסכים לשי' הראב"ד דלאחורי הכותל אי"צ כלום דהכותל מפסיק. וראייתו מסס"א דגינה קטנה מוקפת גדר והעריס חוצה לה. פירוש דלא בעי שם בתוך הגינה אלא כמלא בוצר וסלו ומבואר בירו' דאינו אלא שתי אמות ול"ב ד"א בתוך הגינה. וע"כ משום דהגדר מפסיק. אבל הרמב"ם יישב זה בלשונו שם וכ' והואיל ומוקפת גדר כו' פירוש דעיקר הגדר לא נעשה אלא בשביל הגינה ולא משום העריס ולא חשוב וזה נכון. ולכאורה משמע לי הא דסס"ב גפנים שנטועים במדרגה והעריס יוצא דמשערינן אם עומד בארץ ובוצר את כולו משמע דהיינו אצל מקום העריס ששם הם הענבים ומשמע בהדיא דגם אחורי הגדר דהיינו העריס צריך ד"א כשי' הרמב"ם:

ס"ס העריס שחרב אמצעו ונשארו ה' גפנים מכאן וה"ג מכאן כו' הגר"א הקשה על זה דכיון דיש בו ה"ג למה גרע מעריס יחידי של ה"ג וע' לשון הלבוש שכיון ליישב זה ומשמעות דבריו דאין ה"נ דגרע דדוקא בעשה לכתחי' לשם ה' גפנים חשיבינהו אבל בעשה לכתחי' להרבה וחרבו האמצעות בעי דוקא שיצטרפו שני הקצוות ואז עומדין בחשיבותן ע"ש ודוק סס"ב גפנים שהם נטועים במדרגה גבוה כו' אם עומד בארץ ובוצר את כולו משמע לענ"ד דהיינו דוקא בשאינו גבוה עשרה מהארץ אבל גבוה עשרה ודאי הוה רשותא באפי' נפשי' ורשאי לזרוע שם כמו בשתי גינות זעג"ז בסכ"ג ובשומירה שבכרם סנ"ב אלא דהכא בעריס דאינו כרם גמור מקילינן אפי' באינו גבוה עשרה כל שאינו יכול לבצור כשעומד בארץ וע' במשנה ובפי' הר"מ וצ"ע:

סס"ד גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ונעקם כו' זה פירשו במשנה דרפ"ז הארכובה שבגפן כו' וכן פירשו התו' בב"ב פ"ג ע"ש אבל שי' הרשב"ם והר"ש דעיקר השני היינו מן הפקק ולמעלה דתניא בד"פ שם ופירושם מסתבר טפי לפי הסוגי' דשם ומיהו גם בחו"מ סרט"ז פסקו הפו' כפי' הרמב"ם ע"ש:

.. סימן רצו"ב ס"ג אין איסור משום כלאים אלא זרעים הראוים למאכל אדם. עט"ז דלאו דוקא מאכל אדם אלא הוה"ד מאכל בהמה. וה"ר מקוצים בכרם בסי' הקודם. ובאמת הוא מפורש בס"ט גבי תלתן שעלו בו מיני עשבים כו' ובמה יודע שהיא זרועה למאכל אדם כו' מבואר בהדיא דאם חושש למאכל בהמה אסור ואם אין כלאים במאכל בהמה א"כ אי"צ כלל לידע. דאם הוא לבהמה אין בו כלאים. והוא פירוש הרמב"ם בש"ס סו"פ מרובה ומנא ידעינן ע"ש. ובאמת רש"י פירש שם דקאי אתנאי יהושע. אבל באמת קשה בסוגי' שם דמנא לי' למשאל ומנא ידעינן דהא בתנאי יהושע הוא חומרא. וע"כ דקאי אכלאים. ואולי באמת רש"י לא ס"ל דכלאי זרעים הם אסורין במאכל בהמה ומשו"ה פירש דקאי אתנאי יהושע וע"כ נדחוק כמש"כ התו' בכ"ד ובר"פ א"מ דהפשטן עצמו פריך ומנא ידעינן ולא אתי אלא לאשמעינן דבכה"ג שרי. אבל בר"ש ריש מכילתא הביא ירו' מפורש גבי חיטין וזונין דדוקא בשביל שהם מין אחד אינן כלאים. אבל בל"ה הוה כלאים לפי שהוא מאכל ליונים ע"ש:

ס"ה אם הי' אחד מכ"ד כו' ואם זרע לוקה. הגר"א הקשה מהירו' דקאמר דהכא מותר להוסיף לפי דאינו אלא משום מראית העין ועוד דהא איירי בלא נתכוון ע"ש. והנה העט"ז כ' דשיעור אחד מכ"ד ואינך שיעורים הלל"מ ודבריו נובעין מדתנן באמת אמרו זרעוני גינה כו' וכ' הר"ש והר"מ בשם הירו' דהוא הלל"מ. והעיקר נראה לי דהוא כדתנן בסו"פ הזהב באמת אמרו ביין מותר לערב קשה ברך ואמר בגמרא כל באמת הלכה ול"ד הלל"מ. אלא דהוא מדין מקח וממכר. וה"נ הא אמרינן בר"פ המוכר פירות דגם במו"מ מקבל עליו רובע תערובות לסאה דלא קפדי אינשי בהא אבל טפי מרובע קפדי. וא"כ ה"נ לענין כלאים כל שהוא פחות מרובע לסאה שהוא א' מכ"ד אמרינן דאינו מתכוין. אבל כשהוא רובע כיון דקפדי אינשי והוא זורע ה"ה מיכוין לזרוע כלאים. ושפיר לוקה. ומ"מ יפה אמרו בירושלמי דמותר להוסיף דאינו אלא מפני מראית עין דהא כיון שהוא מוסיף וחזינן דאינו מתכוין א"כ באמת אין כאן איסור כלל ולא שייך מבטל איסור ומ"מ כשהוא יותר מא' בכ"ד שפיר לוקה ודוק:

ס"ח אם הי' מין האחד א' מכ"ד בשדה כו' בין שהי' תבואה כו' או זרעוני גינה ע' ביאור הגר"א הא דלא מחלקינן כאן כמו בס"ו. והוא פשוט דהכא אמרינן בשדה. וא"כ הוא מה שצריך לזרוע בחלק כ"ד מן הבית סאה והרי הוא ממילא ג"ר בפשתן כמו בס"ו. דזהו הטעם שצריך ג"ר לפי שכך הוא זריעתו. ולגבי השדה הרי שיעור א' לכולן בשוה חלק א' מכ"ד באותה שדה:

סט"ז שדהו שהי' זרועה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת מרחיק ביניהם בית רובע דהיינו י"א כו' בין באמצע בין מן הצד. פירושו דאע"ג דלקמן סל"ב גבי משור סגי בב"א בינתים ומיצר והולך. ומשמע דדוקא ביש בראשו ב"א. והרי התם הוא קל לפי שמשור ארוך כמבואר בסל"ג. ואפ"ה בעי דוקא שבראש המשור האחד יש בו ב"א. מ"מ הוא דוקא התם שהקלנו בה בשני אמות. אבל הכא דיש עשר אמות סגי אפי' ההפסק בינתיים באמצע ובראשי שני הקצוות אין אלא הפסק כ"ש:

סי"ט דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד שארכו ששה טפחים ורחבו כעמקו לשון המשנה כמלואו ופי' הרמב"ם דהיינו כעומקו. וע' בס"ל דאין עומק תלם פחות מטפח וכן משמע מפי' המשנה שהביא הבאוה"ג בסוהס"י דהך דס"ל הוא כללא דכל הסי' וט"ס שם סל"א וצ"ל ס"ל ע"ש. אלא דאם הי' עומק יותר משמע מפי' המשנה דצריך שיהא הרוחב ג"כ כעומק. וע' בס"ל דבתלם טפח רשאי לזרוע שנים על שפתו וא' באמצע. ומשמע לכאורה דה"נ יכול לזרוע אחד בתלם עצמו וצ"ע:

ס"מ וכל שיראו מובדלין אין חוששין ליניקה ע' באוה"ג הביא. דברי הכ"מ הא שהקילו חכמים בכך נראה לפי דמדאוריי' אינו אסור אלא בשזרע שני מינים כאחד במפולת יד כו'. ולא זכיתי להבין דברים אלו דהא מבואר בסט"ז דבתבואה לוקה בזרע בתוך ששה טפחים וגבי ירק בסי"ז לוקה בתוך טפח. והרי מצינו קולות אפי' בתוך טפח בזרעים כגון בשער נוטה בסל''א משמע