חבל יוסף (חדרי דעה) רמח

דקרא דלא תזרע כלאים ודאי איירי בזרעים וכמש"כ שם התו' וא"כ אי שייך הרכבה גם גבי זרעים ודאי דלא הו"ל למידרשי' לאילנות כלל משום למינהו. ולא הו"ל לאסור הרכבה באילנות כלל והרי קיי"ל בפ"ק דכלאים ובסופ"ק דקידושין ובסנהדרין דהרכבת אילן ודאי אסור וע"כ צ"ל לפי האי סוגי' דהרכבה לא שייך בדשאים דהיינו צמח בצמח כמש"כ הרמב"ם דדשאים הוא הצמח] וכיון דדרשינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. והיינו מין גמור במין גמור וזה לא שייך בדשאים. או כיון דלא כתיב בהו למינהו בציוי (כבעיא דר"א) ס"ל דלא שייך לאסור בזרעים אלא הזריעה ולא הרכבה. וכיון דדרשינן מהקישא דבהמתך דאיירי בהרכבה. ע"כ מוקמינן לי' באילנות כיון דא"א בזרעים. ולפי האי סוגיא ע"כ דאין איסור כלל בהרכבת דשאים ור"א דמיבעיא לי' בהרכבת דשאים ע"כ דלא ס"ל האי סברא דלא מפקינן לקרא מפשטי' וכיון דאיכא הקישא דאתי קרא להרכבה גם הרכבת אילן בכלל אע"ג דפשטי' איירי בזרעים. ס"ל דשפיר י"ל דאסור גם בהרכבת אילן משום למינהו ול"ק לי' הא דאסור הרכבת אילן. אבל לדידן אית לן למפסק כסתמא דסוגי' דסופ"ה דב"ק דס"ל דלא מפקינן לי' לקרא מפשטי' וע"כ דליכא איסורא בזרעים ומשו"ה מוקמינן לאילנות וכנ"ל ודוק:

ס"ד או בתוך סילון של חרס מפני שנשרש בה. לפ"מ דמבואר בירו' שהביאו בסוהס"י הקודם דחרס שאינו נקוב עומד בפני שרשי זרעים ולא בפני שרשי אילן. צ"ל דהאי מפני שנשרש בה היינו דהגפן נשרש בחרס ויוצא ממנה. ומשו"ה נכנסים בתוכו שרשי הזרע אבל שרשי הזרע ודאי אין בוקעין בתוך החרס וצ"ע:

ס"ה אבל מותר לזרוע סמוך לאילן אע"פ ששרשי הזרע נכנסין לתוך שרשי האילן עש"ך סק"ה דהר"ן חולק בזה ודחה ראיית הרא"ש אבל לענ"ד ראי' נכונה להרא"ש מרסצ"ו סכ"ג שתי גינות זה ע"ג זה הי' העליונה עשוי' כרם ה"ז זורע התחתונה עד שיגיע לשלשה טפחים סמוך לעיקרי הגפנים ומשמע בהדיא דכל שהוא רחוק ג"ט לא איכפת לן כלל אם יש שרשי הגפנים שם וע"כ דזה לא הוה הרכבה:

ס"ז השיזפין עם הרימון פירשו דשיזפין הוא המורכב מזתים עם רימון והוא מפירוש הרא"ש. וצ"ל דאע"ג דגם צד רימון בו. מ"מ כיון דיש בו צד זית שפיר הוה כלאים. וכדאמרינן בר"פ אוא"ב הכל מודים בפרי עם האם שאסור. בשביל צד האב. והרכבת אילן יליף מהרבעת בהמה. וכן יש ללמוד מהירו' שהביאו הר"ש בפ"ק משנה ב'. דלר"י אבטיח עם מלפפון כלאים. לפי דמלפפון הוה מכלאים דאבטיח ותפוח. ורבנן לא פליגי אלא לפי דס"ל דמלפפון הוא מפיטמא של אבטיח אבל הא אי הוה אתי מכלאים לא פליגי ע"ש:

סימן רצו ס"ד הזורע כרמו בשביעית לא נאסר שאינו שלו ער"ש דכ' דהעצים אסורים דאינן הפקר בשביעית והוא תמוה דהמשנה אמרה סתמא דאינו נאסר. ומיהו יש לדחוק כמש"כ התו' בכתובות ד"פ גבי אכלה כלאים דהעצים שהם גדולים אינו מוסיף מאתים בזמן קצר ומותרים וכ"ז דוחק לענ"ד. ואפי' לשי' הגר"א בס"ג דהעצים אינן אסורין מ"מ הרי מודה ע"כ דעיקרן נאסר כמפורש בהדיא בר"פ כ"ש וא"כ אכתי לא הוה למסתמא ועוד יש לו מקום עיון דכיון דהעיקר או דגם העצים אסורים. א"כ הרי הפירות גדלים מאיסור. וממילא אסורין. ע"כ הי' נראה לומר דכיון דאסור לקצוץ אילנות בשביעית. משום דמפסיד הפירות:

א"כ גם על העצים ירד דין קדושת שביעית ואינן נאסרין. עוי"ל דכמו דמבואר בסי"ב דגפן שיבשו עלין שלה אם זרע לא קידש דלא הוה אסור אלא כשיש ענבים ע"ש א"כ ה"נ כיון דאין איסור על הפירות דלאו דידי' נינהו. שוב אינו נאסר גם העצים דאין העצים נאסרין אלא כשהפירות אסורים דלא כהר"ש וצע"ג:

ט"ז סק"ג וקשיא לי לפירושו דא"כ רבותא. דהירו' דגם בבה"ב מותר לכשאגיע שם אלקטנו ודבר זה משנה מפורשת כו'. ל"י מאי קשיא לי' דהא באמת הירו' אההיא משנה אמרה ע"ש:

ס"ח יקצור אפי' בחולו של מועד אין ההיתר משום ההפסד דהא כיון דהוה באונס אינו נאסר אלא משום ביעור הכלאים גופא דוחה מלאכת החו"מ כמו דקיי"ל דיוצאין על הכלאים בחו"מ:

סי"ג או שהי' זורה בשדה לבן וסיערה הרוח לאחוריו ונפלו בכרם וצמחו לא קידש. דוקא בשדה לבן לאחוריו דאינו רואה אינו אוסר. אבל כשהוא בכרם. דכל שנופל ה"ה בכרם גם בלאחוריו אסור. והוא מהירו' וכמש"כ הגר"א ועש"א:

סי"ז ואם הניחו תחת הגפן ונשתהא שם בארץ כדי שיוסיף מאתים ה"ז קידש המפרשים כ' מקור דין זה דבעי דוקא הניחו בארץ מהתו'. ולענ"ד יל"ד כן מסוגי' דגיטין ד"ז גבי עציץ נקוב שהניחו ע"ג יתידות דבעי למימר דפליגי בזה ר"י ורבנן כדפליגי בספינה אם צריכה להיות גוששת בארץ דוקא. ודחי דילמא עד כאן לא אמרי רבנן דל"ב גוששת אלא במיא דארעא סמיכתא היא אי"נ עד כאן לא אמר ר"י דבעי גוששת אלא בספינה דעשוי' לברוח ע"ש. וא"כ הא מבואר בסוגיא דמיא עדיף מאויר וכיון דקיי"ל כר"י גבי ספינה דבעי גוששת דוקא משום דעשוי' לברוח. א"כ כ"ש במעביר באויר דעשוי' לברוח כספינה כ"ש דאינו מקדש עד שיניחו בארץ וז"ב:

סי"ח בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם כו' הרי אותו עיקר אסור משמע דס"ל כהרא"ש דאינו אסור אלא העיקר דל"ב אבל הגידולין אינן אסורין ונ"מ לענין אם נפל למ"א דאי"צ לבטל אלא את העיקר. ולכאו' קשה ע"ז מהירו' שהביא הגר"א בסקפ"ה דאמר פעמים שהקשין אסור והדגן מותר כגון שהי' מסוכך בגפנים והעביר הגפנים ומקשה אדר"ז בבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם כו' ואי גם לר"ז אינו אסור אלא העיקר ועל הגידולין אין איסור א"כ שפיר י"ל דהדגן מותר דהא התם ניכר הדגן בפ"ע. ואולי דמ"מ ודאי יש איסור על הדגן משום שהם משרף הקודם הנאסר. ואי דנ"מ דאינו צריך ביטול אלא כנגד העיקר האיסור. צ"ל דמותר משמע לי' לגמרי וצע"ג:

סכ"ג זורע את העליונה עד שמגיע לאויר עשרה טפחים סמוך לכרם מבואר בתוספתא דהיינו סמוך לראשי הגפנים.. ואע"ג דשומירה בכרם גבוה עשרה מהארץ ורחב ד' מותר להביא זרע עליו. הא מבואר שם בסנ"ב ובלבד שלא יהי' השריגים נוגעין והכא כיון שזורע הירק והוא גדל על אויר הגפנים כל שהוא פחות מעשרה ה"ה כנוגע ולפי"ז פשוט דהוא הדין בשומירה שם דאינו רשאי להביא זרע אלא ע"ג ראשה אבל לזרוע על הכותלים שהוא מסכך את הגפנים לא שרי אלא כשגבוה עשרה למעלה מראשי הגפנים סכ"ו המבריך ג' גפנים ועיקריהם נראים אם יש ביניהם מד"א עד ח' הרי אלו מצטרפות לשאר הגפנים העומדות ואם:

לאו אין מצטרפות הנה הר"ש פירש כפשוטו דהם עצמם דנעשו עכשיו ששה הרי הם כרם וכן משמע כפירושו בש"ס דילן בב"ב דפ"ג דאייתי לה עלה דמכר לו ג' בדי אילן וכפי' רשב"ם ע"ש אבל לפי פירושו קשה דמאי קמ"ל דאם לאו אינן מצטרפות פשי'. דלא עדיפא משאר גפנים דשיעורן ד"א עד ח' וכן אין שום באור להא דעיקריהם נראים ע"כ פירש הרמב"ם דהכא היינו שהזקין הגפן ודרך להבריכו כולו בארץ ומעלה ענף אחר. ואם אין העיקר נראה כבר הוא כמו דליתא לגמרי. אלא כשהעיקר נראה אע"ג דקיי"ל בסכ"ב דפחותה מטפח אינה מקדשת. הכא שדרך להיות מתגדלין בכה"ג. כשהם ג' דיש להם חשיבות מהני בכה"ג להצטרף לשאר גפנים אבל ב' לא חשיבי ואינן אפי' מצטרפין לאחרים. וגם כשאינן מד"א עד ח'. אע"ג דבסל"ט מבואר דבכרם מעורבב כל שיש בהם ה' גפנים כסדרן הרי כולן מצטרפות ויש עליהן דין כרם. הכא דהם מוברכין לא חשיבי בכה"ג ואין מצטרפין. ומיושב הכל אלא דבהך סוגי' דב"ב צריך לדחוק דלא אייתי הש"ס אלא דרך דמיונן דכמו דמהני הכא עקריהן נראים שיצטרפו לגפנים ה"נ התם כיון שנראין למעלה ג' יש עליהן דין ג' ע"ש:

ט"ז סקי"ז ובלבוש כ' אם אין בו רוחב ד"ט אין לו מחול שאין דרך לעזוב שם מקום פנוי הואיל ואיכא גדר חזק ודברי שגגה הם דא"כ כ"ש כשיש בו ד"ט. ע' לשון הלבוש ותמצא מבואר למדקדק שהוא ט"ס וצ"ל הואיל וליכא גדר חזק וא"ש דביש בו ד' דהוה גדר חזק יש לו מחול. ועיקר הדבר כדמפרש הש"ס בעירובין