חבל יוסף (חדרי דעה) רמז

ששמעתי מקשין מב"מ גבי עקר הרוח זתיו ונתן בתוך שדה חבירו. דאמר בש"ס דבתוך שלש אי נטע לא מצי להנות מהם אלא שיש לו טענה דהוה קטיני והוה זרענא תחותיי' [וקושי' זו קשה אש"ס בע"ז גופא דעכ"פ מפורש שם בהדיא דגם בשתילי ערלה יש היתר. ובכל אופן שתפרש שם עכ"פ הרי משכחת הנאה בשני ערלה]. דלפמש"כ לכל האופנים אין ההיתר אלא מהקרקע. וא"כ נקט הש"ס אופן פשוט מקרקע. ובאמת מסתייעא קצת הסוגי' לדברי הראב"ד בהשגות הובא בהגר"א דכ' דעיקר הסברא כדברי הש"ס:

דב"מ וזה כוונתו ע"ש:

סט"ז ואחד המרכיב יחור באילן אחר. הרמב"ם כ' גם בזה דדוקא בהפסיקו וחתכו מהאילן הראשון וכ"ה דברי רש"י בסוטה מ"ג דכיון שנקצץ ה"ה ילדה ע"ש. וכ"כ בפירוש התו' במנחות ס"ט ע"ש. אמנם רבינו הגר"א לא ניחא לי' בהכי ונראה עיקר הוכחתו דכיון דקיי"ל דסבכו בזקינה ה"ה בטל לגבי האילן. פשוט דה"נ ענף שסבכו בילדה ודאי לא שייך למיקרי בזה כלל מרכיב. דה"ה כעיקר האילן עצמו. ומרכיב לשיטתו היינו דאפי' לא נפסק הענף מהאילן הזקן. כל שהרכיבו בחדש ה"ה יניקתו מהחדש. וזה קרי מרכיב. ואע"ג דבהבריכו בארץ קיי"ל דכ"ז שיונק מן הישן לא איכפת לן אף שהוא נשרש בקרקע. מ"מ בהרכיבו באילן אמרינן דעיקר יניקה מהאילן החדש. ויש פנים לסברתו בירו' שהביאו התו' במנחות שם בסוה"ד דיש מפרשין דילדה שסבכה בזקינה אפי' בנטע בארץ וספקו לישן. ואע"ג דנשתרש בארץ קודם שנתחבר לאילן הישן שרשים אין בו ממש. וה"נ בישן שסבכו בחדש. אזלינן בתר יניקתו מהאילן. אף שיש לו שורש באילן הזקן בארץ. ולפי שי' הא דכתב הרא"ש בסעיף הסמוך דמרכיב ליתא בחו"ל היינו דוקא בלא חתכו מהישן. אבל בחתכו זה ודאי כגוף האילן החדש ונוהג אף בחו"ל. ולענין הרכיב בנטוע לסייג ולקורות כ' בסמוך:

ט"ז סקכ"ד בשם הר"ן אי"נ בהרכיב באילן סרק. נראה דכאן לא שייך כדפריך בסוטה מ"ש מילדה שסבכה, בזקינה. דהכא כיון דעושה עכשיו פירות ה"ה כולו עץ מאכל. ואפשר דזה ג"כ חייב אף בחו"ל:

ש"ך סקל"א ואדרבה על הרמב"ם קשה דפסק גבי שביעית כר"ש. דכל פחות מטפח ה"ה כנטיעה. וגבי ערלה פסק דלא כראב"י אלא דבכ"ש מן הארץ אינו חייב בערלה ובירו' אמרינן דהוא דבר אחד. וע"ש דהקשו על הרמב"ם דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ומש"כ דס"ל דבברייתא לא קיי"ל כראב"י ה"ה נסתר בפירוש מסוגי' דר"פ החולץ גבי יש ממזר מחייבי כריתות ע"ש [וערא"ש עירובין פ"ד ס"ב ויש ליישב] אבל לענ"ד הוא פשוט דהא מבואר בהדיא בשילהי ב"מ דפליגי ר"מ ור"י גבי היוצא מן הגזע לענין ערלה ומבואר שם דפליגי כה"ג לענין קנה שני אילנות דלא קנה קרקע אי אילן היוצא מן הגזע ה"ה לבעה"א וכיון דבב"ב דפ"א תנן סתמא דמתני' דמן הגזע ה"ה לבעה"א ופסקו אמוראי הכי בגמרא ומבואר שם דמן הגזע היינו רואה פני החמה א"כ כל שהוא מן הארץ ולמעלה ה"ה כאילן הישן לגבי ערלה. [וחידוש באמת שהשמיטו הטו"מ דין זה דיוצא מן הגזע וע"כ דסמכו על הך דינא דנקצץ אבל הי' להם להזכיר סוגי' דשם בפירוש וצ"ע]. והנה מה שפסק לגבי שביעית כר"ש דפחות מטפח כנטיעה. כ' בפירושו להמשנה דיש בתוספתא דברים מסכימים עמו. אלא דקשה דהרי הירו' אמר דהוא דבר אחד. אבל לענ"ד נראה דכיון דהא דחלקו בחרישת שביעית בין אילנות לנטיעות. הוא משום דנטיעות נפסדין יותר. והרי בב"ב ד"פ שם אמרינן דעם הארץ ודאי קשה לה ע"ש. א"כ הרי ע"כ אין לה דין אילן אלא דין נטיעה וע"כ הש"ס דילן לא ס"ל כהירו' דהוא דבר אחד ואית לן למפסק כר"ש ודו"ק:

סכ"ג ואפי' צדו אחד כו' בין עליון לצורך גדר הוא פטור בירו' מקשה דהא גדל מחיוב ועב"י שנדחק דהוה זוז"ג ולולי שאיני כדאי נראה לי בפשי' דכיון דקיי"ל דשרף העצים מותר כמבואר בס"ד. ואין איסור אלא על הפירות. א"כ לא שייך כאן דהוא גדל מחיוב דהרי השרף אינו אסור עדיין. אלא דהפירות של השרף הם נעשים איסור וכיון דהשרף התחתון גופא אם הי' מחשב. עליו לגדר הי' פטור. אין נ"מ גם אם מחשב תחתיתו לאכילה ועליונו לגדר. דל"ג מחישב עליו בכולו לגדר דפטור. וה"נ מחשבת. העליון לבד ג"כ מפקיע ממנו חיוב הערלה ועכ"פ ודאי לא שייך בזה גדל מחיוב וצ"ע:

סכ"ד הנוטע לצורך רבים חייב ברמב"ם מסיים בחו"ל פטור והטעם דר"י פליג במתני' ופוטר בשל רבים וקיי"ל כדברי המיקל בחו"ל. והכ"מ ציינו ולא הראה מקומו וגם השמיטו. בשו"ע ולא ידעתי למה:

סכ"ז העולה מאליו ברה"י חייב. חילוק זה שהוא ברה"י דוקא כ' הרמב"ם בפי' המשנה משום דבתו"כ תניא דפטור ומוקי דהתם ברה"ר. ולענ"ד דכיון דהתו"כ ממעט ונטעתם פרט, לעולה מאליו לא ידעתי למה נימא דוקא בשל רבים וכן תמה בזה, המע"מ. ע"כ הי' מקום לומר דבאמת הוא כדין מבריך ומרכיב. דלראב"י דס"ל דאשר נטע ממעט מבריך ומרכיב. ה"נ ממעט עולה מאליו ומתני' דמחייב במבריך ומרכיב ה"נ בעולה מאליו והתו"כ כראב"י. ואף שאין לי רשות לומר כנגד דברי הרמב"ם אבל הי' נראה לומר דראב"י דממעט מבריך ומרכיב מקרא דנטע:

דעורכי המלחמה דכתיב בלשון יחיד ומשמע בהדיא דגם ברה"י הוא דוקא נטע כדמוכח בהדיא בכ"ד. ודאי דה"נ גם בערלה ודאי פטור גם בעולה מאליו גם ביחיד. וא"כ לכאורה כיון דקיי"ל כוותי' בחו"ל גבי מבריך ומרכיב כמבואר בסעיף י"ז ה"נ בעולה מאליו יש לפטור בחו"ל. וערש"י סוטה מ"ג בנטע לסייג ונמלך לאכילה חייב שפירש דל"ג מעולה מאליו וא"כ גם בזה י"ל דבחו"ל אינו חייב בכה"ג דחשב לאח"כ לאכילה. וגם במרכיב אפי' יחור חדש לאכי' בתור של סייג. אף שכ' לעיל סט"ז בשם הגר"א דבכה"ג לא חשוב מרכיב. מ"מ הרי הש"ס שם פריך עלה דמרכיב בשל סייג. מ"ש מילדה שסבכה בזקינה דפטור ומשני דהכא אי מימלך עלה בת חיובא היא. וא"כ בחו"ל דל"מ מימלך כנ"ל גם זה הוה כסבכה בזקינה ופטור וצ"ע:

הלכות כלאים סימן רצה ס"א וכן המרכיב ירק באילן כו' ע' ביאו' הגר"א דהשמיט ירק בירק משום דזה הוה בעיא דר"א בחולין. ובמתני' תני לי' לאיסורא בעלמא. ור"א מיבעיא לי' למלקות. והרמב"ם דנקט לוקה השמיט ירק. ובאמת אע"ג דמשמע. כן לכאורה בחולין דנקט מי מחייב משמע דל"מ לי' אלא למלקות. מ"מ ודאי הוא דחוק בשי' הרמב"ם. דאין דרכו לשנות לשון המשנה והש"ס. ועוד דהא השמיט גם עיקר איסור דהרכבת דשאים. ובאמת לענין מה שהשמיט בבא דמתני' שם י"ל בפשי' משום דבסיפא שם מפרש זרע דלעת בחלמית שהוא ירק בירק. ופשוט לענ"ד דזרע אינה הרכבה כלל וכ"מ בלשון התו' סופ"ה דב"ק ע"ש. וכ"ש לפמש"כ המחבר בס"ה דדוקא במבריך גוף האילן בארץ איכא הרכבה כשנכנסו הירקות לתוך האילן שבארץ. אבל. בשרשי האילן לא שייך הרכבה כלל ע"ש. וכ"ש דבירק בירק בשרשים שתחת הקרקע לא שייך הרכבה. אלא דבירק לא מיירי מתני' בהרכבה אלא בכלאי זרעים. וכל דיני זרעים הרי סדר הרמב"ם לקמן. וא"כ לק"מ מה שהשמיט כאן דאיירי בהרכבה דין ירק בירק במתני' הנ"ל דלא איירי בהרכבה כנ"ל. אלא דצריך ישוב מה שהשמיט לגמרי בעיא דר"א דהוה סדא"ו לחומרא וע"ז לא:

תי' הגר"א כלום ולומר דס"ל להרמב"ם להיתר משום דלא נקט המשנה הא דהרכבת ירק בירק ודאי דא"א לומר כן דהא לא פשיט מינה בש"ס וע"כ צ"ל משום דמתני' לא איירי אלא בהני דאורחי' בהכי כדמפרש בסיפא ובזה לאו אורחא ואולי י"ל עפ"י מש"כ. התו' בסופ"ה דב"ק הא דאיצטריך הש"ס שם למילף בהמתך בהמתך בהרבעה משבת לענין חי' ועוף ות"ל מלמינהו כדאמרינן שם לענין דגים. ותי' דאי לאו ג"ש דבהמתך לא הוה מפקינן קרא מפשטי' משום למינהו אלא דהשתא דילפינן ג"ש תו ילפינן ממינהו גם גבי דגים ע"ש. וא"כ לפי הא סוגי' ודאי דה"נ כאן דפשטי'