חבל יוסף (חדרי דעה) רמו

דלשי' זו לא צריך להך סברא דהאידנא אין חנטה קודם ט"ו בשבט ולק"מ:

שם סקי"ב בב"י כ' דיכול לפדות לכתחי' במחובר בשמפרש שלא יחול עד שיתלקט ובהדיא תנן כו' אבל תמהני דפשטא דמתני' משמע דבתלוש מיירי כו' אבל לטעמא דאין בקיאין בשומא אפי' פודה לכשיתלש אין בקיאין. לענ"ד אין כאן תמיה דהא משמע במתני' דדינא לפדות בשומת סל אחד מן הפירות. ולא שישומו תחילה אם הסלים שוים. והיינו דמסתמא כל סלי פירות כרם אחד שוין הן. וא"כ כל שישום סל אחד בתלוש. בודאי אין נ"מ לשאר הסלים אם הם עכשיו תלוש או מחובר כיון ששומתן לעולם כסל הזה ודברי הב"י מוכרחין. ומה שפלפלו עוד לטעם הסוברים דעיקר דין פדי' ליתא במחובר משום דגמר ממעשר ואין מעשר במחובר. אם מהני לפ"ז בפודה לכשיתלשו לדעתי הוא פשוט דהא במעשר גופא משכחת שיהי' במחובר לכשאומר לכשיתלשו כדאמרינן בקידושין ס"ג דפירות ערוגה זו יהי' תרומה ע"ז לכשיתלשו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וא"כ פשוט דמהני גם בפדי' במעשר ובנטע רבעי. וע' עוד בב"י במה שהשיג על לשון הרבינו יונה שחולק בין ארץ לחו"ל דלא תליא אלא בין בזה"ב או לא. ופשוט למעיין בר"י דגם הוא כוונתו לזה"ז ע"ש:

ס"ו ויכול לפדות בשוה פרוטה הגר"א הגיה פרוטה ואפשר דנקט ש"פ לפי דמבואר לקמן סשל"א סקל"ח דאין פודין בפחות מפרוטה לפי שהוא כאסימון. והנה מבואר בשילהי ב"ב פרוטה דכספא לא עבדי אינשי אלא דבריש קידושין משמע דבמעשר מרבינן הכסף ריבה אפי' מטבע של נחושת. ולעולם צריך דוקא צורה. וגם הרב בהגה הצריך חצי ווינר וכ' הש"ך דמדינא משמע דהוא שמינית ווינר אלא דאין מטבע פחותה מזו. והיינו משום דבעינן דוקא מטבע. ואפשר דאין להרבות משום חשש תקלה ויותר טוב לפדות בפירות בשוה פרוטה ממש כדינה. וברסש"ה כ' שיעור הפרוטה בזמנינו ע"ש:

ס''ז דין נטע רבעי נוהג אף בחו"ל. הרשב"א כ' דאינו נוהג אלא בארץ דהא יליף ממעשר. ולולי שאיני כדאי לא ידעתי אם שייך ילפותא זו דהא בערלה גופה ג"כ לא כתב בקרא אלא בארץ אלא דיש הלל"מ דנוהג אף בחו"ל. וא"כ אין כאן אלא להסתפק אי הך הלכה זו נאמרה בערלה דוקא. או דרבעי בכלל ערלה. וע' תו' קידושין ל"ח גבי והוה"ד לערלה בשתים די"מ דהיינו רבעי ע"ש א"כ משמע דגם רבעי קורא לה ערלה וא"כ משמע דגם רבעי הוא בכלל הלכה. [והא דדון מינה ומינה נראה דלא שייך הכא כיון דגוף הרבעי בדידה גופא כריבה. אלא דהפדיון הוא דיליף ממעשר]. והנה מה שכ' די"ל כיון דבש"ד שאינו כרם הוא פלוגתא. קיי"ל בחו"ל כדברי המיקל. כ' הר"י ברפ"ו דברכות די"ל דלא איתמר אלא בצלף ולא בכ"ד. והקשו עליו מהא דשבת גבי כשותא בכרמא דאמרינן התם דבחו"ל קיי"ל כר"ט דמיקל. לענ"ד נראה בכוונתו דבאמת לכאו' מ"ש צלף. אבל י"ל לפ"מ דמבואר לקמן סשל"א דגם לדידן גבי צלף שנלקט קודם ט"ו דשלישית דנוהג ב' עשורים. משום ספק ירק או אילן. וע"כ הא דמקילין בה גבי כלאים בכרם לחושבו כאילן. הוא משום חוקת היתר. אבל התם דע"כ צריך להפריש אחד שוב מחמירין בשניהם כמש"כ הפו' בכ"ד. וא"כ י"ל דהא לכאו' הו"ל להקל גם בעיקר צלף דליכא בה ערלה כלל. ולהיפך מכלאים דחשבינן לי' אילן מספק ה"נ ניקל גבי ערלה משום ספק ירק דליכא בי' ערלה. וצ"ל ע"כ דלא חשבוהו לספק גמור. וא"כ י"ל דעכ"פ סגי להחמיר, בעיקר הפרי שהוא האביונות. אבל לענין התמרות וקפריסין דאיכא תרתי טעמי להקל מקילינן אבל הוא דוקא בזה דאיכא תרי טעמי ולא בש"ד. ויש קצת סעד לזה דהא משמע שם בש"ס דאי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוה מקילינן לגמרי והרי גם לב"ש לא הוה אלא ספק. ולדידן דמספקא לן אי כב"ש או כב"ה הוה ס"ס לאיסורא. ול"נ להקל כ"כ. וע"כ משום דגם כאן לב''ה הוה קצת ספק כנ"ל. ולפי"ז מיושב הא דכשותא בשבת דאדרבה יש קצת סייעתא משם כמש"כ הר"י. דהרי התו' שם הקשו דלימא משום ר' יאשי' דבעי שעורה חטה וחרצן במפולת יד ע"ש. ולפי"ז א"ש דהתם דאכתי לא הוה קים להו כר"י. אדר"י לחוד לא הוה מקילינן אבל כיון דאיכא גם דר"ט תו הוה ג"כ תרתי דר"י ודר"ט ושפיר סמכינן ודוק ט"ז סקי"ג דע"כ צ"ל דספק בחו"ל מותר דאל"כ קשה למ"ל קרא בארץ והלכה בחו"ל וכדמקשינן בפ"ב דחולין אלא קרא דושחט למ"ל כיון דהלכות שחי' הלל"מ לענ"ד כל שהלכה והקרא בשני דברים לא שייך קושי' כלל והרי התם בחולין גופא מסיק דקרא דלא לשויי' גיסטרא והלכה לשאר הלכות שחי' וכן בטריפות קרא לעיקר טריפה והלל"מ שהם י"ח וכן רביעית דם לנזיר הלכה ושאר טו"מ קרא וכן בכ"ד וה"נ בארץ קרא ובחו"ל הלכה אלא דכך י"ל עפ"י דרכו דהא קרא סותר ההלכה דבקרא לא כתיב אלא ארץ ומשמע ולא חו"ל והלכה אפי' בחו"ל וצריך לומר בארץ כתיב לספק ובחו"ל דוקא ודאי:

ס"ט בהגה וכ"ש כרם ספק ערלה עט"ז באורך. והנה מה שהקשה על הב"ח ופרי' דהא מתיר בהדיא אפי' יודע שהובא מאותו הכרם. זה פירש הב"ח בפירוש לנכון דאף שיודע שהובא משם וגם שנלקט משם. מ"מ זה לא יודע דהנלקטים הוא שהובאו דאימור יש שם גם אחרים של היתר. ומ"מ קושי' השני' חזקה דודאי בספק גמור מותר אפי' בידים כמבואר בהדיא גבי צלף דלב"ש דהוא ספק מותר לגמרי. אמנם מש"כ הט"ז בישוב דברי הטור שבסרצ"ו דבספק כלאי הכרם מחמירין טפי מספק ערלה. ופירש כן גם בש"ס דלא כפירש"י. כ"ז היפך הסברא ודוחק בש"ס לכל מעיין וע"כ צ"ל דספק שיש בו נטיעות ערלה דאיקבע איסור גרע טפי וצריך דוקא שלא ידע שבא מכרם זה וכמש"כ בעצמו דספק דיש איסור לפנינו גרע וכ"כ הגר"א בסקל"ג וברישא ודאי הפירוש כדברי הב"ח ופרי'. ובסיפא מותר לגמרי כנ"ל. וספק דכה"כ חשיב הטור כספק דרישא די"ל כיון דירק בכרם לפנינו ודאי מסתבר דהוא בדרך איסור. ומשו"ה בידים אסור. וכן מוכח בע"ז ל"ה דאסרו גבינות עכו"ם דמעמידין בשרף ערלה אע"ג דודאי הוה ספיקא אלא דרגיל לאיסור ומשו"ה אסרו אפי' בחו"ל. ולדינא נכונים דברי הרב בסוף סרצ"ו דכיון דאנן קיי"ל כר"י עד שיזרע שעורה חטה וחרצן במ"י. לא שכיח לאיסור ויש להתיר בידים לכתחילה. ט"ז סקי"ז אע"ג דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב הכא יש סברא חזקה דמכרם זה הם דכאן נמצאו וכאן היו ע' ט"ז חו"מ סרנ"ט דמקשה על סברא זו וסותר דברי עצמו ובספרי שם ישבתי קושי' היטב בס"ד ע"ש:

סי"ב ואם נטע מותר דזה וזה גורם כבר כ' הגרע"א דהתו' הסכימו ללשון שני ברש"י דזה לא הוה זוז"ג. אבל לכאורה קשה דהא מבואר שם בתו' דזה אינו אלא אליבא דר"י אבל לרבנן שם אע"ג דס"ל דזוז"ג אסור מ"מ אין הגידולים אסורים. וביותר ביאור בר"ן שם דהוא כלה קודם שיגדל. וכ' דהכי איתא בירו' וראיתי בירו' שם דבאמת הוא פלוגתא ומאן דמתיר ס"ל דהוה כאפרוח ביצת טריפה. ונראה דהרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל כמאן דמתיר דאע"ג דערלה הוה מהנשרפים דאפרן מותר. והכי אמרינן בר"פ כ"ש גבי פלוגתא דיש שבח עצים בפת. זה דוקא כששרפם כדינן וחשוב כנעשה מצוותו כמש"כ התו' בסוף תמורה. אבל כשלא שרפם גם אפרן אסור ויש לאסור הגידולים. וכמו בהקדש בירו' שם ואין להתיר אלא בשביל זוז"ג וע' מש"כ בסרט"ז ודוק:

סי"ד מותר לומר לעכו"ם עבוד כרמי ותטול פירותיו ותן לי כרמך עט"ז דהטעם בזה דהוא מוכר לו את הקרקע ונראה דכוונתו דאע"ג דהעכו"ם ודאי נותן בשביל פירות ערלה מ"מ כיון שהקנה לו הקרקע א"כ הפירות שלו הם. ואינו של הישראל כלל. ובזה מיושב גם בסעיף הסמוך שמתיר במוכר לו הפירות שיבואו. ומה שהוקשה לו שם להט"ז דא"כ למה בעי גבי שותפים התנו בתחילה. ל"י כלל דא"כ קשה גם הכא. וע"כ דבאמת גם שם בשותפין אם אח"כ נתן לו הקרקע או העצים בפירוש. ודאי מהני. אלא דבהתנו גם בסתמא מותר דאמרינן דהוה כדינה. ועכ"פ כל ההיתר בשלש סעיפים הללו משום דבכל הני אינו נהנה מפירות האסורים אלא מהקרקע. ובזה מיושב מה