חבל יוסף (חדרי דעה) רמד

בית זה ראוי לדירה במזוזה קרי לי' ישוב א"י אף שזה יהי' רשאי ליטלה לצורכו כשיצא וצ"ע:

שם בהגה ואם הקפיד על מעותיו השני צריך לשלם לו עבאוהג"ו דשם כ' בלשון טוב לשלם לו וע' ש"מ בב"מ דהביא דברי הריטב"א שכ' אפשר דחייב לשלם ואולי דכוונתם משום דכ' לשון אפשר. אבל בשם ר"א בעל השאלתות כ' דימכרנה ומשמע בהדיא דזה חייב לשלם. ולפ"ז אפשר דכשזה אינו רוצה לשלם יכול ליטלה. ואפשר דזהו שכ' בשמו דרשאי ליטול כשצריך לו. דהיינו כשזה אינו נותן מעותיו לקנות אחרת וצ"ע. ולכאורה נראה דזה תלי בהטעמים שכ' לתרץ ההיא דמתירים מבגד לבגד דהתו' כ' משום דהוה כמזיק בידים שמסלק השמירה. וא"כ שפיר י"ל דבחנם אינו מחויב וכשאינו רוצה לשלם יכול ליטלה. אבל הנ"י בשם הריטב"א כ' דאין לו לסלק השראת השכינה מבית זה לפ"ז אפשר דהוה לתא דאיסורא משום שכינה ואף כשזה אינו רוצה לשלם אע"ג דהוה חוב עליו אבל זה אינו רשאי ליטלה וצ"ע:

הלכות שלוח הקן סימן רצב ש"ך סק"ד והוא שלא הוגבהה האם כו' דהשתא ליכא למימר שזכה לו חצירו דכיון דאסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהם א"כ גם חצירו לא קנה. הכי איתא בהדיא בש"ס דאסור לזכות כו' וכן הביא הרמב"ם וחידוש קצת שהמחבר קיצר בזה. והנה הוא עצמו אם עבר וזכה ודאי קונה ונראה דלא שייך בזה אי עביד לא מהני דא"כ בריש תמורה גבי פלוגתא דאו"ר דדחיק לאשכוחי מ"ב לימא דהא א"ב. ולימא דלכו"ע הכא ל"מ לי"ל. דא"כ הו"ל לפרושי שם לאביי מ"ט בהא דל"מ. והא דחצירו אינו קונה לכאורה הי' נראה בפשי' דהיינו כדאמרינן בנדרים ל"ה ובב"מ (דצ"ו) דהתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני וכן מצאתי בש"מ ב"מ ק"ב בשם הריטב"א אבל מסיק שם הריטב"א דעיקר דאפי' מדעתו אין החצר קונה כיון דהוא איסור ובגניבה דוקא הוא גזיה"כ לחייב את הגנב. ולולי ד"ק לא משמע כן לומר דחצר דגנב אינו מן הדין אלא גזיה"כ. דהרי בר"פ הזורק עביד הש"ס צריכותא מחצר דגנב וחצר דגט וש"מ בהדיא דחצר דגנב ג"כ הוא קנין מן הדין. וביותר הא דפריך בב"מ ד"י למ"ד חצר משום שליחות מהא דחצר דגנב ואי איתא דבאמת מן הדין אין חצר קונה איסור כלל. אלא דהכא גזיה"כ לחייב בזה את הגנב. א"כ פשי' דלא שייך בזה קושי' דהול"ל ולטעמיך הא חצר אין דינו לקנות כאן כלל וצע"ג:

ס"ג או בראש שאר בע"ח. הגר"א תמה דמנ"ל הא. והיינו דיש לחלק דאדם שאני דאיתקוש לקרקע כעין דברי הגרע"א שהבאתי לעיל ס"ו ע"ש ולכאורה פשוט דיצא לו להרמב"ם זה מהא דפריך שם אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב דרך הנשר בשמים ה"נ דמיחייב כו' ע"ש ומשמע דהיינו שמצא קן בראש עוף הפורח באויר כפירש"י ומשמע דלא פטר אלא לפי שהוא באויר אבל בשביל שהוא בראש העוף אין שום פטור ונכון:

ס"ה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן פטור פשוט דהיינו דוקא כששלח כבר את האם אבל אם עבר וזכה בהן קודם שילוח אע"ג דודאי הוא קונה כמש"כ בסמוך מ"מ כיון שכבר נתחייב בשלוח אע"ג דהשתא כבר הם מזומן ולאו בר שלוח מ"מ כיון שכבר נתחייב אינו נפטר. דלא עדיף מהקדיש בר"פ שם דאינו נפטר. והא דבעי למימר שם דשקיל לקן ואקדשי' ואהדרינהו היינו בששלח את האם מקודם. וכן משמע מפירש"י שפירש וחזרה האם עליהם ע"ש. והא דאמרינן בסו"פ גבי יוני שובך דהא דחייב בשלוח היינו מקמא דתיפול בחצירו ומשמע דאח"כ פטור משום שכבר זכה אף שכבר נתחייב. התם בס"ד דלא ידע דר"י דאסור לזכות בבנים קודם ששלח את האם שפיר יכול לפטור בזה אבל לפ"מ דקיי"ל כר"י ל"מ זה לפטור משלוח וכ"נ ברור ועש"ך סק"ה ודוק:

ש"ך סקי"ד ונראה דעיקר בש"ס כפירש"י נראה כוונתו דלשי' רשב"א דהי' ביצים מזומנים או טמאים שאינם בר שלוח היינו מוזרות. ומש"כ ליישב קושי' הרשב"א דכיון דהתחתונים לאו בני חיובא דשלוח יכול לזכות בהן קודם שלוח נראה דגם כוונת הרשב"א אינו אלא להקשות על לשון רש"י שכ' דפטור מלשלח דמשמע דפטור לגמרי והרשב"א ס"ל בפשי' דאפי' אינו רוצה ליקח את הבנים הוא חייב לשלח וא"כ לעולם הוא חייב לשלח בשביל העליונים אבל הנכון כמש"כ הש"ך דאין כוונת רש"י אלא לענין זכיית התחתונים קודם שלוח כמש"כ התו' אבל ודאי דחייב לשלח:

ש"ך סקי"ז דמיקרי רובצת עליהם אע"ג שאינה נוגעת כלל כיון שיש לה מושב ע"ג לשון רש"י. הנה לפנינו ליתא זה כלל ברש"י. והתו' שם נסתפקו בזה דאפשר דדוקא בנוגעת מן הצד ע"ש אבל ודאי סתי' הפו' לא משמע כן. וכן יל"ד מלשון רש"י בד"ה מה ביניהם שכ' דנוגעת מן הצד לא הוה נגיעה כלל ע"ש ובזה מיושב קושי' התו' שם ע"ש:

. הלכות חדש סימן רצג ס"ב בין בשל עכו"ם הט"ז והש"ך כ' ראי' לזה מסוגי' דרה"ש י"ג איקרוב עומר והדר אכיל אף דס"ל דלא הי' להם אלא משל עכו"ם. והנה הריטב"א הקשה שם דהא הי' להם כבר משל ארץ סו"ע דאם הביא כשר ע"ש. וצ"ל דלא נתקדשה כ"ז שלא נכנסו לעה"י שבארץ וכעין דאמרינן במכות גבי ערי מקלט דשל עבר הירדן לא קלטו כ"ז שלא הפרישו השלש שבארץ ואכתי לא מיקרי קצירכם ובמ"א הארכתי בזה הרבה. אבל לענין איסור חדש ודאי דה"ה של ישראל ואסור ובספרי ב"י ס"ד כ' בזה ראי' ברורה ע"ש:

ס"ג תבואה שלא השרישה. בש"ך סק"ב בשם התה"ד דג"י הוה השרשה כדמוכח בפסחים. ובהנה"ך השיג ע"ז דהתם ר"י לשי' אבל אנן קיי"ל כר"ש דפליג וכבר כ' הגר"א דבירו' דכלאים פ"ב מבואר בהדיא דבזריעה ג"י והובא שם בר"ש. וצריך לחלק בין נטיעה לזריעה. אלא דנדחק בהא דאמר בפסחים ר"י לטעמי' ע"ש. ולכאורה נראה ברור דהתם איירי במנכש ונעקרה בידו שבולת. דהתם השבולת כשהיא צמחה כבר ומשלחת שרשים ממנה זה ודאי דינה כנטיעה. וכן קרי לה במנחות (ד"ע) (והובא בס"ט לקמן) ושתלה וע"ש בש"ס. ומשו"ה אמר ר"י לטעמי' אבל בזריעה לכו"ע ג"י ונכון. שוב ראיתי בח"ס סרפ"ד שכ' ליישב ע"פ דברי השאלתות שכ' בזה"ל לת"ק דתלתין כדדא ור"י תלתא כדדא ור"י ור"ש ש"ש כדדא והגיה דצ"ל כדבא. ופי' דהיינו דפלוגתיי' בפוסקת אבל יכולה לקלוט קודם וכאן ס"ל להתה"ד להקל בספק ע"ש. ובאמת בודאי הכי משמע דפליגי בפוסקת דהכי אמרינן שוב אינה קולטת אבל משמע שם דיש להחמיר מספק ועוד דהא הוה חזקת איסור. ובשאלתות נראה פשוט שצ"ל כדרב"א והיינו הא דאמרינן בסוף פרק הערל דלמ"ד שלשים צריך שלשים ושלשים ולמ"ד ג"י צריך ג"י ושלשים ולמ"ד ש"ש צריך שתי שבתות ושלשים וזה נראה ברור ואמת שם בהגה ומ"מ שרי סתם תבואה מכח ס"ס ספק משנה שעברה. וספק משנה זו קודם העומר. ע' חיבורי שם דל"ד ס"ס דהוה שם אחד. וגם מיעוט שנזרעין לפני הפסח לא חשוב לספק אלא דהוא רובא. וכעין הא דתוספתא דדמאי פ"ד מצרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן ממ"ע וכה"ג בכ"ד. אבל בעינן שיהי' ידוע שהרוב מתבואה כשירה וע"ש שהארכתי בהרבה ראיות נכונות:

ס"ד תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה ובשעת העומר הי' תחת הקרקע אסור. עש"ך דאם הי' תבואה ישינה פשי' דמותר וע' ראב"ד בהשגות דדעתו לאסור אף בישינה אבל כבר תמהו שם הכל עליו. וראה זה חידוש דהש"מ בשם הראב"ד בב"מ שם כתב ג"כ להתיר בישינה ע"ש:

ס"ה שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה והוסיפה התוספות אוסר זהו בעיא דלא אפשיטא. ולכאורה משמע בש"ס דהא לא הביאה שליש ליכא למיבעי. ובודאי אסורה וצריך להבין למה דהא לכאורה נראה דתבואה שלא הביאה שליש