חבל יוסף (חדרי דעה) רמב

לא בעי רגיל עמש"כ בסי"ח אלא דבאמת הכא כיון דאינו יוצא בו לחוץ לא מיקרי כלל יציאה כמש"כ בסמוך בסי"ג. אלא דכשהוא רגיל לכנוס לביהמ"ד היינו שרוב יציאתו אינו אלא לביהמ"ד חשיב לי' יציאה וז"ב שם וי"א שביהמ"ד חייב וכן הביאו מהירו' ולפ"מ שכ' בריש הסי' דנראה ברור דחיוב מזוזה דמי למעשר א"כ נראה כמו שחולק הרמב"ם בפ"ד שם הלכה ה' והלכה ו' דביהמ"ד קבוע הוה קביעות למעשר ואינו קבוע לא ע"ש. ה"נ לענין מזוזה והירו' איירי דקבוע וא"ש. ואפשר דלפי"ז אין כאן מחלוקת:

ומזה ג"כ סייעתא למש"כ בשם האחרוני' לענין חניות שבשוקים דמבואר שהם פטורים ממזוזה. וכ' דהיינו דוקא בחנות שאינו אלא ליום השוק בלבד. ולא בחנות שהיא קבוע ע"ש. ויש ללמוד זה מדין מעשר שבכאן דהרי מבואר שם ברמב"ם דחנות קובע למעשר ע"ש:

סי"א והבית שבספינה ממשמעות דברי הרמב"ם דחשיב לה דירת עראי כמו סוכת החג. והנה בסוכה כ"ג מבואר דאפי' למ"ד סוכה ד"ק בעינן כשירה סוכה בספינה אם יכולה לעמוד ברוח מצוי'. וצ"ל דזה ודאי דגוף המחיצות חשובות קבע וכן יש ראי' מרפי"ב דנגעים דגבי נגעים לא מימעט בית שבספינה אלא משום דכתיב בית ארץ. דבעי דמיחבר בארעא כמש"כ שם הר"ש והוא מסוגיא דנדרים דנ"ו ע"ש. אבל בית הוה וא"כ לענין מזוזה הוה לן למיחייבי' דלענין זה ודאי לא ילפינן מזוזה מנגעים. כמו דל"ד לענין עגול בסי"ג. אלא דאע"ג דלענין גוף הבית שפיר הוה בית גמור. מ"מ הדירה בים לא הוה דירה קבוע לחייבו במזוזה. ויש' ראי' לדבר מנדרים (ד"ל) דנדר מיושבי היבשה אסור, אפי' במפרשי ימים דחשיבי יושבי יבשה. ש"מ דדירת הים לא חשוב דירה. ובאמת נראה למ"ד סוכה ד"ק וחייב במזוזה ה"נ בעשה סוכה בספינה ודאי חייב כל ז"י החג במזוזה דהיינו דהכתוב קבעו דירה בחג. אבל לאחר החג גם לדידי' שפיר לא חשוב דירה ופטור. ולכאורה הי' נראה קצת ראי' מלשון הירושלמי דמזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים אבל יש לומר דהיינו דלא שכיח שיהי' להם בית וכמו הולכי מדבריות:

סי"ג בית שאין בו ד"א על ד"א עפ"ת בשם הח"ד דאם יש חדר קטן פחות מד"א בבית גדול חייב והנה ודאי אין החיוב בשביל גוף החדר דבהדיא מבואר בריש סוכה דסוכה קטנה שאין בה ז"ט בתוך סוכה גדולה היא פסולה ע"ש גבי לא נצרכה אלא לקטיניות שבה ע"ש וכוונתו ע"כ משום דהוא פתח להבית הגדול וכן מצאתי בחידושי הגרע"א ע"ש והנה לפי"ז אינו בשביל ביאת החדר אלא בשביל ביאת הבית וא"כ צריך לקבוע בימין ביאת הבית אבל לענ"ד הוא מפוקפק מאוד דכל שאין בו כניסה מן החוץ לא חשוב כלל כניסה לחייב במזוזה וכן מוכח בהדיא בט"ז סרפ"ט סק"ד בדברי המהרי"ל דכל שאין בו פתח לחוץ. הכניסה לתוכו חשוב כניסה אצלו ומה שיוצא מחדר שלפניו לא חשוב יציאה לגבי אותו חדר ע"ש היטב וכמש"כ בס"י גבי פתח ביהמ"ד דדוקא פתח ביתו שרגיל לצאת בו לביהמ"ד. נקרא הכניסה ממנו לביתו כניסה לבית לחייבו במזוזה. אבל בהני נראה דכל פחות מד"א בטילי לגבי בית לגמרי ולא חשוב פתח כלל וצ"ע:

סי"ד מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה אם הי' הקירוי כנגד הפתח חייב היינו דכך הוא ממש דמקצת הקירוי הוא חצי הבית ממש בלי שום מחיצה בין המקורה והאינו מקורה. והמקורה אין לו אלא ג' מחיצות וא"כ אין עליו חיוב מזוזה מצד עצמו כמו אכסדרה אם לא בצירוף הכותל הרביעי שהוא רחוק מן הקירוי ומשו"ה אם הפתח בצד הקירוי חשוב הכותל רביעי להצטרף עמו ואם אין הפתח בצד הקירוי א"כ אינו פתח של בית דהרי אין כאן בית שיש עליו חיוב מזוזה אבל כשיש מחיצות קצת בין המקורה ובין שאינו מקורה א"כ המקורה ודאי יש עליו חיוב מזוזה מצד עצמו א"כ גם אם הפתח בצד שאינו מקורה חייב דהרי הוא חשוב כחצר לבית המקורה שחייב במזוזה ודו"ק:

סט"ו הבית אע"פ שאין בו דלתות חייב במזוזה כ' דהא דאמרינן הלך אחר היכר ציר היינו דוקא לענין מקום המזוזה בין בי גברי לבי נשי אבל לא לפטור לגמרי כשאין בו דלת וצ"ע לענ"ד דא"כ למה לא בעי כשאין בו היכר ציר מאי ומשמע כדעת הרמב"ם דבאין בו דלת כלל פטור בודאי וצ"ע:

סט"ז הרבה חדרים זה לפנים מזה כולם חייבים עבאוהג"ו ומלשון הרמב"ם משמע לי דזה נלמד מדין שערי חצירות ועיירות ומדינות דכולם בשביל שהוא לתשמיש הבית וה"נ הני כל החדרים ל"ג והוא נכון מאוד ע"ש:

סי"ז אם יש בבית פתחים הרבה ועשה כולם לכניסה ויציאה כו' ובסי"ח כ' סתמא אע"פ שאין רגיל אלא באחד. וע' ביאורי הגר"א בסי"ח על לשון ההגה הואיל ונעשו לכניסה ויציאה שכ' דבאמת זה דעת רש"י והרא"ש אבל דעת הרמב"ם דלעולם חייב וא"כ באמת נראה דהך סי"ח הוא דעת אחרת דעת הרמב"ם וחולק אסי"ז. וקרוב להגי' בתחילת סי"ח ודעת הרמב"ם כו' וההגה צריך להיות בסוסי"ז וגם אם לא נגיה כן מ"מ כך הוא פרושו וכן דרך המחבר והרב בכ"מ:

ט"ז סקי"א ע"ש שהאריך ותורף דבריו דנותן המזוזה אצל כותל מערב שבימין פתח המערבי שהוא לעולם ימין ביאה. וגם לפתח הצפוני כיון דהפצים שבקרן אין בו טפת. ולא חשוב הפסק א"כ חשוב הכל פתח אחד והוה גם ימין לדידי'. וזה שהאריך לפרש דחותך הפתחים בפצים הוא ליישב לשון רש"י שכ' דהמזוזה בפצים אבל מ"מ הוא בימין פתח מערבי. ולפ"ד לא מצינו אלא דשני הפתחים חשיבי כאחד אבל לענין דין הר"ן דע"כ הם שני פתחים ל"מ שיהיו שני פתחים נפטרים במזוזה אחת וצ"ע בזה:

סימן רפח ס"ב ואם כ' בב' או ג' דפין כשירה ושי' רש"י דפסול בב' דפין ע"ש והנה בדל"ב שם גבי פרשיות של מזוזה דארנב"י דמאי פתוחות אף פתוחות. לימא מסייע לי' ס"ת שבלה או תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה ואי איתא הא בל"ה הכא סתומות והכא פתוחות. וע' תו' שבת ע"ט שהקשו דהא בס"ת רחוקין שמע מוהי' אם שמוע וכ' דהיינו אם כתב שמע בסוף העמוד כו' והיינו לפ"מ דמשני להשלים אבל המקשן דלא ס"ד האי שנויא ע"כ דקושי' אינו אלא מתפילין דהם סמוכות [ולפי פירוש זה הא דנקט הברייתא שם ס"ת כלל ע"כ דס"ל להש"ס לפרש דס"ת שבלה אין עושין תפילין ותפילין שבלו אין עושין מזוזה ויש ראי' מכאן לשי' הב"י בש"ך סרע"א דעיבוד לתפילין ל"מ לס"ת ודו"ק] ועט"ז או"ח סל"ב דנדחק לה"ר דקושי' הש"ס מתפילין דאי ל"ה לישני דנקט טעמא דאין מורידין משום תפילין והוא תמוה דבל"ה ע"כ הקושי' מתפילין דבס"ת הא מרוחקין מהדדי [ומ"מ מה שהוציא מזה דפסול פתוחה בתפילין בדיעבד אין שום הכרח לכאורה דהא פריך שם ג"כ והא מזוזה בעי שרטוט ולא רצה לשנויי בתפילין משורטטין וה"נ כיון דלכתחילה צריך סתומות בתפילין אך דבדיעבד כשר מקשה שפיר. ונראה בטעם הט"ז דלי"ל דיחוי זה דהא לפי ס"ד דפתוחות דוקא במזוזה לפי שאין סמוכות בתורה וא"כ לפי"ז גם בתפילין לכאו' הי' צריך להיות פתוחות כמו במזוזה וע"כ צ"ל דקים לי' להש"ס דזהו בתפילין הלל"מ דדוקא סתומות וא"כ בודאי פסול בפתוחות אפי' דיעבד ודו"ק] והנה מבואר ברמב"ם בפ"א דד"פ שבתפילין אפי' בשל יד הם בד' דפין כמו בשל ראש וכ"מ. בהדיא בש"ס דאם הי' לו שתים של יד עושה אותם של ראש ואם הם בש"י בסדר דף אחד הרי והי' היא סתומה והיא באמצע השי' וא"י לחתוך וכן משמע שם דעור אחד של יד הוה כההיא דכתב של ראש בעור אחד ונתנן בד' בתים דכשר שם דהיינו ע"כ בד' דפים. ואם במזוזה פסול בב' דפים א"כ אינן ראוין למזוזה וע"כ דכשר מזוזה גם בב' דפים. ומיהו לשי' רש"י אין הכרח דכ' התו' שם בשמו דס"ל במזוזה דנכתבה בשני עורות תפורין דכשר וא"כ אפשר דיחתוך פרשת והי' ויתפרנה למטה בדף אחד (וכן מצאתי בספר העיטור בריש הלכות תפילין שפירש בזה דהא מורידין עושין היינו ע"י דיבוק ע"ש). אבל לדידן דפסול תפירה ע"כ צ"ל דכשר בב' דפין דאי ל"ה למ"ל אין מורידין דבל"ה אסור משום שני דפין כנ"ל:

ס"ה צריכה עיבוד לשמה לכתחילה והרמב"ם ורש"י במנחות מ"ב ס"ל דמזוזה אי"צ עיבוד לשמה וכ' הרמב"ם בתשו' לחכמי