חבל יוסף (חדרי דעה) רמא

ס"י ס"ת שבלה נותנין אותו בכ"ח וקוברין אותו אצל ת"ח ע' מל"י ח"ב שכ' דאע"ג דלשון הש"ס בקבר ת"ח ל"ד דהוה"ד אצל וה"ר מסנהדרין מ"ז דיליף שאין קוברין רשע אצל צדיק מקרא דאלישע אע"ג דבקרא כתיב בקבר וש"י. ונראה להוסיף בזה קצת ע"ד חידוד דזה כוונת רש"י שם דזה האיש הוא הנביא שקר שבבית אל וערש"א דלבסוף קברוהו אצל עידו הנביא אלא דהי' כשכבר הי' עצמות כדכתב קרא אצל עצמותיו הניחו עצמותי דבזה אין קפידא כמבואר בסוגי' ואצל אלישע השליכוהו בתחילה ע"ש. וצריך להבין דלמה כ' זה רש"י כלל וי"ל דבאמת הי' קשה לו דקדוק זה הנ"ל דאיך נלמוד אצל מבקבר. ופירש דזהו הנביא שבבית אל שבסוף נקבר אצל עידו. אלא דהתם אמר עצמותי. והנה גבי עצמותי כתיב אצל וש"מ דהא בתחילה. אצל נמי לא ודוק:

סי"ב והונח בו דהזמנה לאו מילתא ועט"ז שכ' דיש ללמוד מכאן דהאומר כסף זה לתשמיש ס"ת אין בו משום אמירה לגבוה דהא יכול למוכרה ודוקא גבי צדקה אמרינן הכי ולענ"ד הוא תמוה מאוד דבהדיא מבואר בסרי"ג דהוה"ד בכל ד"מ הוה נדר באמירה ע"ש ומש"כ דהא יכול למוכרה ונראה כוונתו משום דהזמנה לאו מילתא ולא נתפס הקדושה ועדיין הוא חולין אבל הרי האריך בעצמו בסי' קנ"ג באו"ח דאע"ג דלאו מילתא היא לתפוס גוף דבר זה לקדושה מ"מ יש עליו נדר לקיים המצוה ע"ש והוא ברור ואפי' לשי' הסוברים דיחיד המוכר ס"ת שלו יכול להוציא הדמים לחולין התם הס"ת נשארת בקדושתה. וכן בכל תשמישים וכבר נתקיים הנדר וצ"ע:

סוהס"י אסור להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים והוא משום כבוד התורה. לשון זה משמעותו דהוא חומרא בעלמא משום כבוד התורה ותמוה לי מאוד דהא מפורש בשבת דק"נ דהוא איסור דאורייתא ממש דהכא דכתיב והי' מחניך קדוש הרהור כדיבור דמי והוה כקורא כנגד צואה דאפי' ספיקו לחומרא כמבואר בסו"פ מש"מ ע"ש וצע"ג ומיהו בתענית ד"כ ובסוף מגילה אמר ר"א דהאריך ימים דלא הרהר במבואות המטונפים וכבר הרגיש שם הרש"א בח"א דהא איסורא דאו' הוא ע"ש. ובחי' הרשב"א שם משמע דמפרש אפי' כשהוא מהלך וס"ל כר"י בברכות דמהלך שרי ע"ש:

ט"ז סוהס"י בשם האגודה דאין לעשות תשמיש ס"ת מבגד שנשתמש בו הדיוט וכבר הוא מפורש בשו"ע או"ח סקנ"ג ע"ש. ומ"מ נראה לי דבנשתנו מותר דהא ודאי ל"ג מאתנן זונה דקיי"ל דחיטין ועשאן סולת מותר דהם ולא שנויהם. ומ"מ העליתי בספרי על חו"מ סשנ"ד דבאתנן ל"מ שינוי בעלמא כמו בגזילה כגון טלה ונעשה איל. ובעי דוקא שנשתנה גוף הדבר כמו חיטין ועשאן סולת ומ"מ אפשר דלדידן אין להחמיר כ"כ וצ"ע:

סימן רפג ס"א וי"א דחומשין בגלילה הוא כס"ת כ"כ בשם הרשב"א וכ"כ בהדיא התו' והרא"ש סופ"ג דברכות ע"ש ס"ב אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד והרי"ף מתיר וכ' הרא"ש דס"ל דקיי"ל כר"י דמגילה מגילה ניתנה ולא חייש להא דאמר כיון דאידבק אידביק. ולולי ד"ק ע"כ האי סברא קאי דהא הקשו התו' שם למ"ד חתומה מקרא דויקח ספר הברית ויקרא באזני העם וכ' דגם למ"ד חתומה נכתבה קודם. אלא דנ"מ דלמ"ד חתומה. נכתבה כסדר שהיא כתובה עכשיו. ולמ"ד מגילה. נכתבה כסדר שנאמרה תיכף. והנה סו"פ גה"נ ס"ל לר"י דגה"נ נאסר לבני יעקב דס"ל דנכתב כסדר ורבנן ס"ל דנכתב אח"כ והיינו כמ"ד מגילה ע"ש והכי תניא בבריי' בפירוש דר"י סבר כותבין ורבנן סברי אין כותבין. וע"כ דהך סברא מוכרחת וצ"ע:

ס"ג כ' מגילה שלש שלש תיבות בשיטה מותר כ"כ בשם הרמב"ם בהלכות ס"ת אבל לולי שאיני כדאי נראה דהרמב"ם לטעמי' דס"ל שם גבי שרטוט ג"כ דשלש כותב בלא שרטוט דבכה"ג לא חשיב למיקרי עליו שם תורה וכן רש"י לפי פירושו בנוטריקון כותב שם דשלש שלש מותר הוא ג"כ לשי' בסו"פ מ"ח דשלש כותבין וע"ש ברא"ש אבל לפ"מ שפסק המחבר בסרפ"ד גבי שרטוט דשלש אין כותבין ה"נ ודאי אין כותבין שלש שלש כ"א ב' ב' וצע"ג:

שאינו עשוי כלל אלא ליציאה לביה"מ ובודאי סימן רפד ס"ד אסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט עפ"מ בשם רע"א דבזה אי"צ שרטוט המתקיים וכ"נ פשוט דהא לא גרע משרטט השיטה העליונה דשרי לכתוב כל הדף. וכ"נ לדקדק מסוטה מ"ח גבי אבני חושן ואפוד דכותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר. ומשמע שם לכאורה דלא הי' צריך שמיר אלא בכתיבה. ולא בשרטוט ע"ש. והרי דודאי היו צריכין שרטוט דהא היו כתובין כתולדותם וא"כ באבן שוהם שבחושן הי' כתוב פסוק שלם. והי' צריך שמיר גם להשירטוט. אלא דלשירטוט זה ע"כ אי"צ דוקא שרטוט המתקיים והי' משרטט בצבע בעלמא:

שם בהגה אין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית נראה לי ראי' נכונה מסנהדרין כ"ב בתחילה ניתנה תורה בכתב אשורית וכיון שחטאו נהפך להם לרועץ ופירש"י שבזו את התורה ושכחוה. ואם היו רגילין בו לכ"ד בודאי לא היו שוכחין אותו וע"כ דלא היו רגילין בו לש"ד ונכון:

הלכות מזוזה סימן רפו ס"א ושערי חצירות ועיירות נראה דאע"ג דלענין שבת קיי"ל דשלש מחיצות רה"י גמור לענין שבת סימן רפו כאן לענין מזוזה דבעי קביעת דירה בחצר כזה אינו חייב במזוזה ונראה דכאן דומה לענין חצר דמעשר דמבואר בסו"פ יו"ד (דמ"ז) וברמב"ם פ"ד דמעשר דבעי דוקא שיהיו הכלים נשמרים לתוכה. וכן מבואר שם לענין סוכת החג דל"ח קביעת דירה לענין מעשר ופטור וה"נ קיי"ל דפטור ממזוזה וכן משמע בהדיא ביומא ד"י דמעשר ומזוזה שוין. וכן מורה לשון רש"י בש"ך סק"א לענין שערי עיירות דאינו חייב אלא כשאין נכנסין אלא דרך פתח וה"נ בחצר וז"ב לענ"ד:

שם בהגה אבל בית של ישראל ועכו"ם פטור ממזוזה הגר"א כ' בשם הרשב"א לחלוק ע"ז מדלא אמר בריש פ"י דחולין דביתך למעט שותפות עכו"ם כדאמר באינך. ואין זה הכרח כ"כ דה"נ הוה מצי למימר למעט שוכר וכ"כ בעצמו בסוהס"י בשם התו' ע"ש. ומיהו נראה דהיכי דרובה של עכו"ם מודה גם הרשב"א דפטור דהא מבואר בכתובות מ"ד גבי סוקלין על שער העיר דאם רובה של עכו"ם לא מיקרי שעריך וה"נ ודאי לגבי מזוזה לענין שערי העיר ומסתמא ה"נ לענין הבית ועפ"ת בשם רע"א דאם אין בה דין חלוקה י"ל דכל אחד כשהוא משתמש ה"ה שלו לגמרי כמו במודר הנאה ולפ"ד הי' צריך בזה לקבוע מזוזה כל פעם שמשתמש דהא כשמשתמש העכו"ם וה"ה שלו נפטרה לגמרי. ותו הוה תעשה ולא מן העשוי. אבל לענ"ד אין זה דומה כלל דלענין מודר הנאה אמרינן דאינו נהנה מחלק חבירו שחבירו משתמש כנגדו בזמנו אבל לענין מזוזה בודאי לא נפיק מכלל שותפות עכו"ם וצ"ע:

ס"ג בית הכנסת אם יש בו ב"ד כו' ברמב"ם וטור הזכירו חילוק בין כפרים לכרכים ויפה עשה המחבר שהשמיטו דבאמת מבואר בש"ס דהאי חילוק דכפרים וכרכים איפריך לפי המסקנא. וחילוקם פירשו דהיינו דבכפרים שכיח שיהא בו ב"ד ע"ש. א"כ כל החילוק אם יש בו ב"ד או לא ומה לנו להזכיר כפרים וכרכים:

ס"ז מרפסת והוא דרך לעלות לעליות כו' פטור. ואם בית פתוח כו'. וא"כ צ"ל דעליות דהזכיר תחי' היינו עליות שאינן בני חיוב במזוזה הא ל"ה ודאי חייב וכמו בסולם אצל ארובה שבין בית לעלי' בסי"ט ונראה פשוט דהתם ג"כ כשהעלי' אינה בת חיוב הוא פטור ע"ש:

ס"י בית המדרש פטור ואם יש פתח שרגיל לצאת בו לביתו כו' לענ"ד קצר כאן המחבר מאוד דודאי כל פתח הוא רגיל לצאת בו ומאי נ"מ אם לחוץ או לבית אבל הוא מבואר ברמב"ם דאם יש פתח בינו לביהמ"ד ורגיל לצאת בו וכ"ה ברא"ש והיינו שהפתח הוא בכותל המפסיק בינו לביהמ"ד והפתח הוא פתח ביתו אלא אין בו יציאה לחוץ דהא ביהמ"ד אין עושין אותו קפנדריא אלא דהיציאה לביהמ"ד חשוב יציאה. ומיחייב בשביל יציאת ביתו. והנה הרמב"ם משמע דבכ"ד