חבל יוסף (חדרי דעה) רמ

עשו תקנה משום טורח ציבור לקרות בע"פ. זהו דוקא בדבר קבוע פ"א בשנה בכל שנה. אבל משום איקראי בעלמא בטעות דל"ש לא התירו וכהא דאמרינן בשבת דמ"ב הצלה מצוי' התירו הצלה שאינה מצוי' לא התירו ע"ש. וא"כ נכון לדינא כפסק המחבר להוציא אחרת באמצע קריאה ולא יברך עד שיגמור קריאתו בשני' הכשירה אלא דהרמ"א באו"ח סקמ"ג כ' דאם כבר קרא ג"פ בראשונה ואפשר להפסיק שם שאינו ב' פסוקים סמוך לפרשה יפסוק ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יוציאו אחרת. אבל כל שא"א להפסיק וכן ביום שאין מוסיפין וע"כ צריך זה לגמור הקריאה יוציאו אחרת באמצע קריאתו וכן יש לנהוג וכן הסכים בעהמ"ח סמ"ב באו"ח שם וכן נכון:

ס"ד בהגה וכשגורד ירחיב קצת האות שלפניו ושל אחריו. לולי שאין לי להרהר אחר דברי הקדמונים הי' מסתבר דבמקום שצריך לשלוח ידו באותיות הכתובים בזה הוה כחסר וא"י לתקן יותר מג' דאל"כ גם בחסר יהי' יכול לגרוד עובי האותיות שלפניו ולאחריו ולכתוב בשניהם החסר ולא יהי' צריך כלל תלוי' וע"כ דכל שמשנה את האותיות ג"כ הוה כמנומר ופסול וצע"ג:

סימן רפ ס"א קרע בתוך שני שיטין יתפור ועט"ז סק"א בשם הב"ח דכשלא תפר פסול וכן יש ללמוד מדברי תשו' הרא"ש בב"י דכ' דבגליון אינו אוסר כלל (פירוש בלא תפירה) מוכח הא כל שהגיע לבין הכתב הוא פסול וכן הר"מ שהביא הרא"ש בהלכות ס"ת דאפי' במקום שמותר לתפור אסור לדבק ע"ש. כ"ש כשלא דבק כלל דודאי אסור. והט"ז השיג ע"ז דהי' להם ליתן שיעור דודאי דכ"ש אין פסול ול"י לו שום כוונה דהשיעור פשוט שהגיע לבין הכתב וכמש"כ בתשו' הרא"ש הנ"ל:

שם בתוך ג' לא יתפור. עט"ז דכשאין להם ס"ת אחרת יכול לקרות בה דאינו אלא מדרבנן משום גנאי וכ"כ הב"י גבי בעיא דבין דף לדף דפסקו להקל דהוה סד"ר. וכ"נ דהא התוס' בסוטה די"ז כ' דכל שהוא מעורה אפי' במשהו הוה ספר אחד וא"כ אין כאן פסול דאו' ואפשר דברובו קרוע הוה דאו' גבי ס"ת. כדהוכחתי בסרע"ח דאפי' בין יריעה ליריעה בעי דוקא שלשה גידין משולשין דהוה רובו מחובר. כ"ש דגוף היריעה צריך שיהי' רובה שלם אבל במעוטה הוה ודאי דרבנן:

ש"ך סק"ד אבל הטור כ' דאם נקרע בין שיטה לשיטה או בין דף לדף שלא כנגד הכתב שאם הי' בתוך הכתב הי' בתוך ג' לא יתפור. הנה בבין דל"ד שי' להחמיר בספיקו. אבל בין שי' לשי' קשה להבין פירושו בזה. דזה ודאי כל שלא נקרע מהתחלת הגליון אינו אוסר כמש"כ הב"ח לדקדק מדבריו הביאו הש"ך סק"א. וגם ע"כ אינו מפרש כהמרדכי שהתחיל להתקרע בין הדפים ונתעקם עד שהגיע בין השיטות. דהא לשי' זו אין הבעיא דבין שי' לשי' אלא באת"ל דבין דל"ד כשר. וכיון דהטור הביא להחמיר בין דל"ד וזה י"ל משום שאין דרכו לפסוק כאת"ל אבל א"כ לא הוצרך להביא בין שי' לשי' כיון דגם בבין דל"ד כבר החמיר. וכ"כ הב"י על דברי הטור. אבל המרדכי כ' כו' דהיינו דהטור ודאי אינו מפרש כן כנ"ל. אבל מש"כ ופרש"י כמש"כ רבינו. ל"י כוונתו בפירש"י וגם בטור. וע' דרי' מש"כ בפירוש הטור. ואין לו הבנה. ואולי כגון שהתחיל היריעה להתקרע ברוחב היריעה ואע"פ שהיא תפורה שם לחבירתה לא מיקרי זה כקרע באמצע היריעה וצ"ע. גם מש"כ הב"י דמדברי הרא"ש בתשו' נראה שמפרש כהמרדכי ג"כ אינו מובן כלל ונראה שהבין בדבריו שמכשיר בבין דל"ד (וא"כ י"ל דדעתו לפסוק הבעיא להקל כהרמב"ם ואינו ענין לדברי המרדכי) ואולי משום דלהמרדכי הוה את"ל להקל אבל הרי אין דרך הרא"ש לפסוק כאת"ל ועוד דגירסת הרא"ש הוא בין תיבה לתיבה ואינו מוכרח כלל לאת"ל. ופשטות דברי הרא"ש היינו בגליון שלא הגיע כלל להכתב וכדברי הש"ך סק"ב וכ"נ בבה"ב שהבין כן בעצמו. וגם הט"ז סק"ג נראה שהולך ג"כ בדרך הב"י והוסיף להקל אפי' בבין תיבה לתיבה דכן הוא גי' הרא"ש וכיון דהיקל בבין דל"ד ה"נ בזה ולכאו' פשוט כמש"כ:

ס"א בהגה וי"א לתפור במשי הב"י תמה ע"ז וביותר תמה על הרא"ש שכ' דלא הוזכר גידין אלא בין היריעות וזה הוא דבר אחר שהוא תיקון הקלף ע"ש דהרי בהדיא אמרינן הכא גופא בש"ס והנ"מ בגידין אבל בגרדין לא. ולענ"ד פשוט דכוונת הרא"ש על ההלכה למשה מסיני שיהיו נתפרים בגידין זה בין היריעות וכן הוא משמעות לשון נתפרין דהיינו במה שדרך לתפור. אבל בהש"ס מפרש דהנ"מ גידין אבל גרדין לא היינו משום נוי בעלמא. ודוקא גרדין דמגונה. אבל משי כיון דהוא נאה כדאמרינן בשבת לכורכו בשיראין נאין ע"ש. בזה ודאי כשר:

ט"ז סק"ד אלא שמו"ח ז"ל כ' דאות מקצת על הקלף ומקצת על הטלאי פסול דהרי אפי' נקרע האות כו' פסול כיון דאינו מוקף גויל כו'. פירוש דבריו דמנפסק גוף האות ודאי אין ראי' דכיון דהאות נתבטל בהפסקה. שוב אינו נכשר בדבק שזה ודאי הוה כחק תוכות. דבשלמא לענין הכתיבה קיי"ל דמ' סתום שנפתח כשמחברו ע"י סתימה בדיו זה הוה ככותבו לכתחילה. אבל מ' פתוח שנסתם קיי"ל דאינו נכשר בגרר הסתימה דזה הוה כחק תוכות. אבל הכא לענין דבק אפי' בסתום שנפסק ע"י קרע כשמדבקו אח"כ כיון דאינו ע"י כתב אלא ע"י דבוק זה ודאי לא עדיף מגרר הסתימה דפתוח ומזה ודאי אין ראי'. אבל מחסרון היקף גויל דשם קיי"ל דלא הי' מוקף גויל בשעת כתיבה וגרר אח"כ מקצת העובי הוא מתכשר. וזה לא מיקרי חק תוכות. ה"נ הו"ל להתכשר כשדבק מטלית ויעשה היקף גויל. וע"כ דכל הכשר האות ודאי צריך להיות דוקא מקלף שהוא גוף אחד מעצמו ולא מדיבוק בעלמא וז"ב. והט"ז כ' דכיון דהוא מודבק הרי הוא כאחד ול"י דא"כ למה יגרע בדבק אח"כ ומש"כ דאזלינן בתר שעת כתיבה אין לו פירוש לענין היקף גויל כמש"כ ודבריו צ"ע:

סימן רפא ס"א וחייבים הציבור לקנותו מיד העכו"ם בכדי דמיו או יותר מעט עש"ס דמעלה בדמיו בכדי טרפעיק וכ' הרא"ש דזה לתפילין ובספרים לפי ערך ע"ש:

ס"ד בהגה וה"ה לגר תושב הנה במרדכי העתיק זה מלשון המ"ס אבל לכאורה כיון שכ' כבר המחבר דעבד ואשה פסולין מש"ס דילן בגיטין משום שאינם בקשירה א"כ כ"ש ג"ת. וא"כ הוא משנה שאי"צ. אמנם הרב לשי' בד"מ או"ח סל"ט דכ' דבאמת בתפילין ומזוזות אין להקפיד בג"ת והיינו שנמשך לטעם המרדכי דהוא משום שאינו מקדש בכתיבת השם שבמקרא דכי עם קדוש אתה לה' כו' וא"כ בהני דלית בהו האי קרא כשר. וכקושי' הש"ך בסק"ח. אבל כ"כ הש"ך דאין זה עיקר הטעם. ועכ"פ בג"ת ודאי פשוט דאינו בקשירה וכבר השיגוהו שם כל האחרונים לדינא:

ש"ך סק"ט הביא דברי הב"ח בישוב קושי' דלמה הוצרך ר"א לשאול ס"ת ביד מי כיון שהאמינו לבסוף אפי' ביד הלוקחין משום מתוך כו' דכוונתו ביד מי הי' שמא הוא במתנה. וכ' דזה דוחק דהו"ל לשאול אם מתנה. וכ' בישוב זה דבאמת חשב ר"א שהוא מאנה ומשו"ה שאל ביד מי דבמתנה אי"נ כשהוא כבר ביד המקבל. ולענ"ד גם זה דוחק דלמה יחשוב ר"א על כתיבת כל הס"ת שהוא במתנה אבל נראה פשוט דלא שייך מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אלא כשעדיין לא קבל שכרו או כשכבר קבל ויש בידו לשלם אבל אם כבר קבל השכר וכבר אין בידו ממה להשתלם ממנו פשוט דבזה ל"מ האי מתוך כיון דעכשיו לי"ל ותדע דהא כ' התו' בב"ב מ"ג גבי מפני שמעמידה בפני בע"ח דאי לי"ל ממה להשתלם לא חשבינן לי' נוגע בעדות בשביל מה שיתחייב כשיתעשר כיון דהשתא לי"ל וכיון דל"ח לי' נוגע לענין לפוסלו כ"ש דלא יתחשב בשביל זה מפסיד א"ע להאמינו בשביל המתוך גם על האחרים וז"פ, וא"כ לסוף דהיה הנאמנות בשביל מתוך לא הי' נאמן אלא בגוונא דהי' מעות השכר עדיין ביד הלוקח. או שהי' אפשר לגבות ממנו ובודאי שאל גם ע"ז והש"ס קיצר בזה דהוא פשי' אלא דהביא דשאל תחי' ביד מי דאם הוא בידו נאמן בכ"ג וז"ב:

סימן רפב ס"ה בהגה ואסור להפוך אותם כו' הגר"א הראה לסרע"ז אבל המנהג להקפיד אפי' שלא יהי' מונח על צד ימין אבל המקור מהא דמ"ס הובא בתו' ב"ב סופ"ק כל הספרים לתחילתן נגללין ע"ש ובאו"ח סל"ב גבי פרשיות של תפילין: