חבל יוסף (חדרי דעה) רלט

דבזה דהוא מתקן שפיר הוה כתב העליון כתב א"כ י"ל דה"נ להיפך כשהכתב השני מקלקל דהוא שלא כדין ה"ה מגרע דהוה כסיקרא ע"ג דיו דהוה מוחק אבל לפ"מ שפסק שם הרמב"ם דאינו גט כלל אפי' לריח הגט וע"כ דאינו כתב כלל דהשני הוא בטל לגמרי לגבי הראשון א"כ הוה"ד שהשני אינו מקלקל וע' חי' הרשב"א שם מהירו' דהא דא"ר אינו מן המובחר לשי' ר"י השיבו אבל לדידהו אינו כתב כלל וא"כ פשוט דה"נ דאינו מגרע כתב השני כשהוא שלא כדין גבי ס"ת. ואף שהרשב"א חשש שם להחמיר אפשר דוקא משום חומרא דא"א ולא בס"ת ומ"מ יש לפקפק קצת בזה כיון דהראשון כבר נתייבש ועומד בפ"ע והשני מכסהו לגמרי אפשר דיש לדמות זה להא דר"פ כ"ה שחט חי' ואח"כ בהמה ע"ש. ומה שדקדקתי מהא דנקט או שזרק על האזכרות זהב אין הכרח דהא בל"ה כ' הפו' דאזכרות אורחא דמילתא דודאי בכל הס"ת כן וא"כ י"ל דגם זהב אורחא דמילתא וצע"ג:

ש"ך סקי"א וכ"מ בהג"מ דכ' לא יכתוב שם בסוף הדף אלמא דסוף השיטה שרי ולענ"ד אדרבה דחשש הסופרים שלא לכתוב בסוף השיטה הוא מדברים אלו דמשמעות לשון דף שכ' בודאי הוא כלשון השו"ע והפו' שכ' דאותיות השם צריך לכתוב בתוך הדף ולא יצאו חוץ לדף דהיינו השיטה. והוא הוסיף דלא יהי' גם לבסוף השיטה וצ"ע:

ס"ט אסור למחוק אפי' אות אחת מהשם. בנו"ב ת' או"ח סי"ז תמה שהשמיטו הפו' הא דשבת ק"כ גבי שם כתוב על בשרו דמסקינן דגרמא שרי. והנה בשה"ג סו"פ שבועת העדות כ' זה בפשי' דגרמא שרי ושכ"ה ברמב"ם פ"י מיסה"ת ע"ש. ולענ"ד הרי ע"כ הא דשרי ודאי דאינו אלא מדאו' אבל מדרבנן הא קיי"ל דכל כתבי הקודש חייבין להציל מן הדליקה והתירו אפי' שבות דשבת בשביל זה כ"ש שאסור לגרום להם מחיקה אלא כוונת הש"ס שם דאינו אסור מדאו' ומשו"ה מתירין לצורך טבילה של מצוה כדקתני בברייתא בהדיא נזדמנה לו טבילה של מצוה. והנה הך דינא גופא דהברייתא הוא ודאי מילתא דל"ש דיכתוב שם על בשרו. ותיכף כשהיא לחה יצטרך לטבול וכ"ש דלדידן דליכא טבילת מצוה אלא נדה לבעלה. ואין דרכם להביא דינים דל"ש. וללמוד משם למ"א לא נודע לנו לדמות בזה. ואע"ג די"ל דנ"מ לענין ספיקא דבאיסור דרבנן ספיקו להקל כ"כ הרי"ף גבי בעיא דלמכור ס"ת ישן לקנות חדש דכל כה"ג נקטינן לחומרא וע' ד"ח פ"ק דברכות אות ל"א גבי בעיא דלצאת בין פסוקי לפסוקי דפסקו הראשונים לחומרא ונדחק מאוד דהא קה"ת דרבנן ובאמת דשם אינו כלל משום חיוב הקריאה אלא דהוא משום כבוד התורה וכמו שאמרו ע"ז ועוזבי כו' ומשו"ה מחמירין וכדברי הרי"ף וכ"ש הכא לענין למחוק וז"ב. ועפ"ת סקי"א מה שתמה על תשו' שע"א דביש סכנה פשי' דשרי ויותר הי' לו לתמוה על דוד המלך שנסתפק אפי' על סכנת כל העולם אבל פשוט דמשום פגיעה בקדושת השם נסתפקו אפי' במקום סכנה וצ"ע:

שם סוהס"י בהגה ויש נזהרים במלת שלום ע' ש"ך ונה"ך ונראה דהרא"ש בתשובה שחולק על תו' סוטה ע"כ ס"ל דלפ"מ דמסיק שם גבי שמשון מעין שמו. ה"נ שלום אינו אלא מעין שמו. וא"כ ודאי אפשר דגם התו' לא כ' אלא דלפי ס"ד דהכא למה לא פריך הכי גם אשלום בשבת. וכ' דאפשר דלפי הס"ד הוה ס"ל באמת דשלום אינו נמחק אבל לפי המסקנא ג"כ ס"ל דלא עדיף מחנון וכל הכינוין ודוק. (ואף שנה"ך נתכוין לדחות זה). ומיהו מש"כ הרא"ש ראי' מכל האגרות שכותבין שלום ונזרקין ונמחק לענ"ד פשוט דהתו' לא קאי אלא על שלום שבשופטים ו' ובאמת צריך ג"כ לקדשו ולא במ"א כלל וצ"ע:

סימן רעח ס"ב בהגה ובשעת הדחק אם נתפר במשי סביב העמודים קורין בו בנה"ך כ' דבתה"ד שם מבואר דאפי' בין היריעות. ולענ"ד לא רצה הרב לסמוך עליו בבין היריעות כיון ששם התפירה בגידין הלל"מ ולא היקל אלא סביב העמודים דאינו מעכב ועסר"פ וי"ל דגם התם אין התפירה לעיכוב ודוק:

ס"ג נקרע בין היריעות ועדיין מחוברות בחמש או שש תפירות כו' עט"ז דזה סברת התה"ד דכל שנשאר חיבור דמיקרי חיבור לענין שבת ושעטנז ש"ד והקשה ע"ז דא"כ בשני תפירות נמי כדין דשם. ועוד דקיי"ל לענין טומאה דטלית שנקרע רובה מטהרתה ובאמת יש להקשות ג"כ דבמנחות ל"ה אמרינן דלא מהני גרדומין בתשמישי קדושה:

גם מנין לו להרב שיעור חמש תפירות. והנה"ך כ' דיהי' ניכר. וגם זה לא נודע מנין לנו היכר בזה. אבל לענ"ד דיסוד הרב אהא דמגילה י"ט גבי מגילה דנקראת. ספר דבחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת דהטיל בה ג' חוטי גידין כשירה. ומסיק שם דיהי' משולשין ונחלקו בפירוש זה הרי"ף ורש"י ופסקינן דבעי חמשה ע' או"ח סתרצ"א. ועכ"פ דספר ודאי לא הוה מפחות מג' משולשין. ולדידן מספק צריך ה'. כנ"ל. ובודאי דבזה רובו קיים. וכשר בזה גם לכתחי' בשעת הדחק. ובמגילה הקלנו יותר שאפי' יש בו שאר חוטין של פשתן דיש מקום לומר דמבטל את הגידין ודוק. ואין זה מדין גרדומין וממילא מיושב קושי' הט"ז ואין בידי ספר תה"ד אבל כ"נ לדינא:

ס"ד אם יריעה אחת אינה תפורה אפי' מונחת עמה אין קורין בו כן הוציא הרא"ש מהא דגיטין ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו דפשי' דאפי' חסר אות אחת וע"כ דהכוונה שישנה היריעה אלא שאינה תפורה וע' ר"ן רפ"ב דמגילה דהרמב"ן תי' ע"ז דבסופה אינו פוסל פחות מיריעה דבסופה קל יותר ולכאורה הי' נראה דלא ס"ל כתי' זה דהרא"ש. לדינא ומיהו. יותר נראה דס"ל דזה נמי פשי' כיון דאינה מחוברת עמה הוה כליתא ומ"מ עדיין נ"מ כיון דהרמב"ן היקל בחסר פחות מיריעה והנה אין לומר דמשערין ביריעה הפחותה יותר דא"כ הא קיי"ל לעיל סו"ס רע"ב דבסופה כשר לעשות יריעה מעמוד אחד דכל שיטה תיבה אחת וא"כ אין כאן אפי' חסרון פסוק וע"כ צ"ל דנקטינן שיעור היותר גדול שהוא ח' עמודים ומיהו רובה ודאי הוא ככולה. אבל חסרון ג' עמודים ודאי לא קרי חסרון יריעה וא"כ לכאו' לשי' כשאינה חסירה אלא ג' עמודים (ועכ"פ כשישנה אלא שאינה תפורה עמה) אפשר דכשר לקרות בו להרמב"ן. ומיהו לשי' הרא"ש דמפרש שלא נתפרה נראה פשוט דל"ד נקט יריעה אלא אורחא דמילתא נקט ואפי' בפחות. אבל להרמב"ן דהוא לשיעור משמע דהא בפחות לא. ואפשר לסמוך על הרמב"ן בזה כיון דיש מתירין לקרות אפי' בספר שיש בו טעות וצ"ע. מיהו כ"ז לקרות בהספר אבל ביריעה זו ודאי לא דהיא בודאי לא מיקרי ס"ת לקרות בה כיון דאינה מחוברת להספר ודוק סימן רעט ס"ד גומר קריאתו בספר הכשר עש"ך דכ' ליישב הך דיומא גבי כה"ג דאמר דאי נייתי ס"ת אחריתא יהי'. צריך ברכה אחרת דהתם הוה פרשה אחרת ובאמת גוף הסברא ודאי נכונה דנראה דאפי' לפ"מ דפסקו באו"ת סתרל"ט דנכנס לסוכה אחרת צריך ברכה שני' התם המצוה היא הישיבה בסוכה גופא. וכיון דהיא סוכה אחרת הוה מצוה אחריתי. אבל הכא אין הס"ת גופא המצוה אלא הקריאה של הפרשה ומה לי ס"ת זו או אחרת ובתקיעת שופר לא שמענו מעולם שאם מחליף בשופר אחר שיהי' צריך ברכה אחרת. אבל הא דיומא עדיין אינו מתיישב דאפי' היא פרשה אחרת מאי הוה כיון דיודע תחילה שצריך לקוראה ודעתו עלויה וכאשר האריך בזה הט"ז ובאמת כל מה שנדחק ליישב מ"מ לא יתיישב הא דמילת שני תינוקות לעיל סרס"ה ס"ה דקיי"ל לדינא דמברך ברכה אחת ותמיהני שלא נתעורר משם כלל. וכן בתפילין ש"י וש"ר דלעיקר דינא קיי"ל דברכה אחת על שתיהן. ולולי שאיני כדאי נראה לי בהא דיומא דבאמת לפי דין המשנה במגילה רפ"ג לא היו מברכין אלא הפוחת לפניו והחותם לאחריו ומשמע בהדיא דכל הקוראין אפי' לא היו כלל בשעת הברכה היו יכולין לקרות וש"מ דלא הי' החיוב כלל על הקריאה אלא על הספר בשעת פתיחתו ובשעת חתימתו לכבוד. הס"ת וא"כ ודאי כשמוציא שני' ודאי הי' צריך ברכה אחרת אבל השתא דתקינו רבנן בתראי לברך כל קורא והחיוב על הקריאה תו ודאי אין לחלק בין ס"ת זו לאחרת כיון דחד קריאה הוא ולכאורה זה נכון מאוד גם מה שהאריך הט"ז דהא מסקינן התם גבי כה"ג כיון דלא אפשר קורא ע"פ ה"נ משום טורח. ציבור נקרא הטעות בע"פ והוליד מזה דבמפטיר דלא יהי' צריך לקרות עוד אחר יקרא הטעות ע"פ ויסיים עמו הפרשה ולא יוציא אחרת ובמג"א סקמ"ג כ' דגם בשביעי יהי' הוא המפטיר וכן בכל קריאת האחרון ע"ש, ולולי שאיני כדאי לא נראה כ"ז דאע"ג דגבי כה"ג שהי' קבוע בכל שנה