חבל יוסף (חדרי דעה) רלח

נקט רבותא דבבת שש לא יכתוב שלש ש"מ דחצי' כשר ואין קפידא אלא ברוב:

ועש"ך דהסכים לשי' הרא"ש' דג' אותיות לעולם לא יכתוב חוץ לדף והנה הרא"ש דקדק זה דלשי' הרמב"ם הו"ל למנקט סתמא לא יכתוב רובו של תיבה חוץ לדף ולכאורה גם לשי' דאוסר לעולם בשלש ג"כ יל"ד דלימא סתמא דשלש לא יכתוב חוץ לדף. אם לא שנפרש דגם שתים חוץ לדף. אינו כותב אלא מבת חמש. ולא מבת ד'. והא דתיבה בת שתים היינו כדברי המרדכי בהגה ס"ג שהוא ג"כ מבת חמש כנ"ל. ולפי"ז אפשר לקיים דברי הלבוש בש"ך סק"ב דאחת בפנים ואחת בחוץ ג"כ אסור כמו שתים בפנים ושתים בחוץ וכן הי' נראה לשי' המרדכי. ובהכי אתי כל הבריי' בדיוקא ובלא קושי'. אבל הרי הרא"ש כתב בהדיא דמותר שתים מבת שלש כמש"כ המחבר וצריך עיון:

עיין נ"ץ שכ' לענין מה שנסתפקו האחרונים בלא השוה הסופר את היריעות ונראה ביריעה אחת כנגד השאר כמו שיש שיטה חלק. והוה כפרשה במקום שאין פרשה. דיש ראי' מריש מגילה גבי הקורא במגילה שהיא בין הכתובים דאמרינן דאי חסרה או מיתרא לי"ל בה ע"ש. ולענ"ד דמגילה שהיא ספר שלם בפני עצמה ולא שייך בה לומר שהיא פרשה להקודמת שם ודאי אין שום חשש בדבר זה כלל ופשוט. וגם כיון דהגליון חסר או יתר ומינכר שהוא ספר בפ"ע. שוב אין להשגיח על השורות כלל. ודלא כמש"כ ודוחק לומר כו' ע"ש סימן רעד ס"א צריך שיאמר אני כותב לשם קדושת ס"ת ע' תו' מנחות מ"ב גבי תכלת דבעינן צביעה לשמה. דאפי' חשב לשם ציצית ולשם טעימה פסול דהוה כמנחה שנקמצה לשמה ושלא לשמה ובסוגי' שם מדמה לשמה דציצית ללשמה דס"ת וא"כ לכאורה הוה"ד בס"ת לשמה ושלא לשמה (וכגון מעשה שבא לידי שהסופר כיון בראשי העמודים לשם הבעלים) הוא פסול אבל אי אפשר לומר כן וכבר הבאתי בסרע"א דברי התו' בעירובין גבי מוחקין לה מן התורה. דהסופר מחשב שאם יצטרך לסוטה ימחוקו לה ע"ש. הרי שאין מקלקלין המחשבות זא"ז אע"ג דתרוויי' בעי לשמה וכן בגיטין (ד"כ) גבי ההוא גברא דיהיב גיטא לדביתהו וא"ל הא גיטך למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בי' הא בעינן לשמה וכ"ת דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא כו' ובודאי לא חיישינן שעשה הסופר איסור דאוריי'. ופסל את כל היריעה והס"ת. וע"כ דבלשמה ושלא לשמה כשר. וכן בריש גיטין גבי שחרורי עבדים דבעי לשמה כגט אשה. אמרינן דעצמך ונכסי קנוין לך מהני. ואף דבשחרור זה אית בי' גם קנין הנכסים אינו מגרע את הלשמה דהשיחרור וא"כ ה"נ בס"ת. וע"כ נראה דהתם בתכלת שאני דהא דרשינן שם דטעימה פסול משום דכתיב כליל תכלת. וע"ש ברש"י ותו' דלכו"ע דרשינן שלא נתערב בה דבר הפוסל. ונ"ל דה"נ לענין עירוב מחשבות נפקא לן משם דתערובות פסול. אבל בעלמא לא פסל עירוב מחשבות ושאני ציצית בזה. והארכתי בש"ת לפני גאוני הדור נ"נ והסכימו להכשיר וע' בתשו' מל"י ח"ב בתשובה אשר השיב לי ע"ז:

ס''ז ספר המנוקד פסול עט"ז שנדחק בטעם הדבר והנה הרמב"ם לא חשיב לה בין עשרים דברים הפוסלים בס"ת ולשון מ"ס לא יקרא בו ע"כ נראה למש"כ הרמב"ם בסופ"ו גבי הדביק תורה ונביאים דאין בו אלא קדושת חומשים ומסיים שהיתר כחסר וא"כ י"ל דה"נ הני הנקודות דהם יתר הוה כחסר ואין בו אלא קדושת חומש ואין קורין בו בציבור ומ"מ פשוט דהיינו דוקא דכ' תחת האותיות כדרך קריאתן זה גורם לעשות האות כחסר אבל איזה נקודה בגליון לא פסל כלל וכעין יתרת בטריפה ודוק. וע' ש''ך דיש להניח ריוח מעט בין הפסוקים ולא הרבה. נראה כוונתו שלא יהי' כשיעור ב' אותיות לחוש לשי' ההג"מ דבשיעור זה הוה פרשה סתומה וא"כ פוסל במקום שאין פרשה אבל המג"א כ' שלא יניח ריוח כלל דלא בקיאינן בפסוקים כמש"א בקידושין ונכון:

ט"ז סוהס"י דלא כתב את הנקודות שצריכין האותיות המסורות לנקודות לא פסול. ובאמת הוא מפורש ברמב"ם פ"ז הלכה ח"ט והוא גם ברמ"א סוסרע"ה. אמנם מש"כ שהוא משום שאינו אלא מתקנת עזרא לכאורה משמע לענ"ד דהוא בכלל עיטור סופרים דמסיק הש"ס בנדרים ל"ז דהוא הלל"מ וא"כ לכאורה צ"ע למה פשי' להכשיר כיון דהנקודות הוזכרו בש"ס בפסחים צ"ג במשנה ובר"פ הפועלים ובסנהדרין מ"ג ובסוף הוריות ובבכורות ד"ד ובמנחות ר"פ שתי מדות ואפשר דיצא להם מלשון הש"ס בסופ"ק דב"ב אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח ספר התורה הזאת משמע דאות דוקא מעכב שלא יהי' נקרא ס"ת. אבל נקודה אחת בעלמא שאינה אות לא מעכב. ובעירובין י"ג. שמא אתה מחסר אות אחת או אתה מייתר אות אחת אתה מחריב את העולם כולו. משמע ג"כ דוקא אות וצ"ע:

ועפ"ת סוסרע"ה דנקודת ובקומה על איזה וא"ו הוא אם על הראשון או על שאחר הק'. והנה במהרש"א סוף הוריות נסתפק קצת בזה ע"ש. אבל הגר"א בהגהותיו על מ"ס פ''ו הגי' השני שבובקומה ע"ש וכן מוכח הלשון שם:

סימן רעו ט"ז סק"א אלא דמ"מ יפה פסק דצריך אמירה בפירוש בשם דבמרדכי הביא דעת. הר"י מאורליינ"ש והר"א ורש"י דצריך בכל הס"ת אלא דאח"כ הביא דעת הר"ש כו' ובנה"כ. האריך לסתור דבריו בדעת הראשונה ע"ש אבל המעיין היטב בכוונת הט"ז אין זה ענין כלל לדבריו דעיקר דבריו בנוין לענין מה שדקדק מהרא"ש דכיון דהי' אמירה בתחילת הכתיבה תו סגי לגבי השם אפי' מחשבה וכל יסודו על שי' הר"ש דלדיעה הראשונה שפיר י"ל דהאמירה שבתחילת הכתיבה מהני גם להשם כמש"כ הרא"ש. אבל להר"ש דכל הס"ת אי"צ כלל דסתמא ג"כ לשמה ובשם הוא דצריך לקדשו בפירוש לפי"ז נראה בפשי' דלא מהני כלל האמירה שבתחילה דהא מה. שבתחילה לעולם אפי' לא אמר הוה כאמר לשי' וכ"ה לשון הר"ש דהכוונה היינו אמירה. א"כ פשוט דאפי' דאמר בתחילת הכתיבה לשי' אינו מעדיף בזה כלל. וצריך לקדש את האזכרות בכוונה מיוחדת לשם אזכרה. וזה כבר כ' הט"ז בסרע"א דכל מחשבה לדידן הוא אמירה דוקא. וכן סגנון כל לשון המרדכי בדיבור זה ע"ש. ובזה בטלו כל השגות של הנה"ך ע"ש. ומיהו לדינא כבר כ' שם דנראה דבדיעבד מהני מחשבה לחוד ע"ש:

שם סק"ב אבל שם שנכתב שלא בכוונה פשוט דאין בו קדושה וכ"כ הש"ך בסקי"ב והוא מהגמי"י ממ"ס דנתכוין לכתוב יהודה ולא הטיל בו ד' מוחקו ע"ש ונראה ברור דזה דוקא בכתב בפירוש לשם תיבה אחרת. אבל כ' סתמא אפי' למה דקיי"ל דפסול מ"מ אסור למוחקו וראי' מגיטין נ"ד גבי אזכרות לא כתבתי לשמן דאמרינן שם כמאן דלא כר"י דס"ל דיכול להעביר עליו קולמוס לשמה כו' ולכאורה הא גם לרבנן הרי יכול למחוק ולכתוב לשמה דהא משמע דכל האזכרות לא כ' לשמן אלא ע"כ דהיינו משום שכ' המרדכי דפירוש לשון הש"ס אזכרות לא כ' לשמן דהיינו שלא כיון בפירוש לכתוב לשמן וכ"כ התו' במנחות מ"ב וש''ד ובזה אסור למחוק כמש"כ ול"מ לרבנן מידי וז"ב:

ס"ג כשכותב השם אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו הנה האחרונים כ' דבשם אפי' בכל ספרים צריך דוקא כסדרו והנה לענין לכתחילה בודאי הוא מוכרח מכאן דהא, קיי"ל ברפ"ב דמגילה דקראה סירוגין יצא אבל סירוסין לא יצא וכיון דמבואר כאן דאפי' בסירוגין קפדינן כ"ש בסירוסן. ונראה עוד דיש לדקדק מסוגי' דשם דמעכב אפי' בדיעבד מהא דאמרינן שם גבי הלל דלמפרע ל"י דיליף מקרא דיהי שם ה' מבורך וע"ש ברש"י בהווייתו ומזה יליף גם להלל ע"ש ומשמע דהכוונה על כתיבת השם דכמו דהוא צריך דוקא כסדרו והיינו דדריש מלשון יהי דהיינו בהוויתו ומזה יליף גם להלל. וע"ש שהוא נכון בפירוש הש"ס וסמך גדול לשי' זו:

ס"ה זרק עליהם זהב פסול נראה דוקא זהב דהוא עצמו מין הפסול אבל נפל עליהם דיו שלא בכוונה אינו נפסל בזה אם לא נשתנה צורת האות כדאמרינן בגיטין י"ט דאין דיו ע"ג דיו ומיהו אם נפסוק דבגט מהני כ' שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו אפי' לרבנן דר"י כראב"י שם (ד"כ) וכ' התו' בטעם, הדבר