חבל יוסף (חדרי דעה) רלז

סימן רעא ס"א שיאמר בתחילת העיבוד כו' אני מעבד לשם ס"ת נראה דבדיעבד כשר במחשבה לשמה אפי' בלא אמירה לדידן דקיי"ל דעיבוד ע"י עכו"ם כשר כשאומר לו הישראל בשעת העיבוד שיעבד לשם ס"ת ולא מצינו שצריך שיאמר העכו"ם שהוא מעבד לשם ס"ת ואפי' אמר אטו אמירה דידי' אית בי' ממשא ואמירת הישראל כיון דאינו עושה ודאי דנמי ל"מ אלא דעיקר הטעם דמסתמא על דעת ישראל עושה. וכ"כ התוס' בהדיא בע"ז גבי מילה דעכו"ם עביד סתמא וכשר. וה"נ ודאי לא גרע מחשבת ישראל מסתמא דעכו"ם. וכן בעירובין י"ג אר"פ דאפי' למ"ד אין מגילת סוטה כשירה להשקות סוטה אחרת מוחקין לה מפרשת סוטה שבתורה דתורה סתמא כתיבא. אלמא אע"ג דמגילת סוטה בעי לשמה כשירה מתורה דכתיבה סתמא. וע"ש בתו' דודאי בשעה שכותב את התורה מחשב דאם יצטרך לסוטה ימחוקו לה ובודאי דאין הסופר אומר זה וש"מ דבמחשבה סגי וצ"ע:

ש"ך סק"ד בשם הד"מ דאם מעובד לתפילין פסול לס"ת דקדושת ס"ת חמור ובנוב"י תנינא הקשה ע"ז דהתו' בגיטין מ"ה ובמנחות מ"ב למדו דעיבוד עור הבתים צריך לשמה מדין עיבוד ס"ת משום דבעור הבתים איכא נמי שי"ן של תפילין. אף דאינו אלא אות אחת וכ"ש פרשיות של תפילין. גם לא מצינו שס"ת קדוש יותר מתפילין ע"ש. ולכאורה נראה דלא קשה כלל דודאי התוס' יפה הוכיחו דכיון דנאמר דאות אחד אי"צ הוא עצמו עיבוד לשמה ודאי דגם כל הס"ת כולה אין להחמיר דכיון דכל אות בעצמו הוא גופי' אי"צ כ"ש שלא יגרום הריבוי אותיות להצריך האחרים שיהיו צריכין עיבוד לשמה. אבל עכשיו שאנו למידין דכל אחד צריך לשמה. ודאי דשפיר י"ל דכשהוא בתוך אותיות כל התורה קדושתו חמורה טפי וצריך דווקא לשם קדושת כל התורה והרי בריש יומא אמרו דתפילין אסורין בהיסח הדעת ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. כ"ש תפילין שיש בהם אזכרות הרבה. הרי דזה קדושתו יותר וכ"ש דכל הס"ת קדוש מטעם זה טפי מתפילין. ועוד דודאי תפילין לא עדיפי מחומשין והרי מפורש בר"פ בני העיר דס"ת חמורה מחומשין וכן בשבועות ר"פ הדיינין דדיינא דאשבע בתפילין הוה טועה בד"מ וחוזר הרי דס"ת קדוש יותר ומצאתי שדקדק כן בתשובת רמ"א סל"ד ובודאי י"ל דל"מ עיבוד קל ממנו ובסרפ"ח כ' ראיה נכונה ממנחות ל"ב ע"ש ודוק. ט"ז סק"ג אלא דמדברי הטור כו' אם יש יכולת להחזיר ולהעביר סיד לשמה כו'. כ"ש כשמסייע כשיש עליו סיד הראשון. לא זכיתי להבין כ"ש הזה דהתם הרי מעביר על כולה והכא כבר נעשית כולה בפסול ומה מהני מה שיסייע במקצת לבסוף:

ס"ב צריך שיהי' מעובד בעפצא כו' בפ"ת בשם ג"ו דהעביר מי כרכום פסולה דצריך שיהי' העור לבן ופשוט דאינו אלא לכתחילה דהא מבואר בגיטין (י"ט) דמי עפצא ע"ג קלף שאינו מעופץ הוה כתב. וע"כ דהמעופץ אינו לבן ואפ"ה דינה לכתחילה להיות עפוץ וכותבין ע"ג כדין בדיו ובודאי ל"ג מי כרכום:

ס"ה כתבו בלא שירטוט פסול בתשו' רע"א ס"נ דשירטוט שאינו מתקיים פסול. אלא דנסתפק אם כ' בתחילה בשירטוט שאינו מתקיים ואח"כ לאחר הכתיבה שרטט בדבר המתקיים אי מהני ע"ש ולולי ד"ק. איני רואה בזה מקום ספק דכל שאינו מתקיים לא הוה שרטוט כלל וככתבו בלא שרטוט דפסול ול"מ מה שישרטט אח"כ והרי דכתב בדבר שאינו מתקיים ואח"כ העביר דבר המתקיים ודאי דאינו כתב אלא מהעברה שני' ובדבר שפוסל שלא כסדרן אם כ' הראשונות בדבר שאינו מתקיים וגמר במתקיים והעביר אח"כ על הראשונות דבר המתקיים ודאי דהוה שלא כסדרן ופסול ה"נ דכוותה דמ"ש:

ס"ו אבל לא בשאר מיני צבעונים כגון האדום כו' בפ"ת בשם ח"ד אם נעשה הדיו אדום מחמת יושן הרבה פסול. ובשם הח"ס האריך. בזה. ולולי ד"ק מתניתא היא ברפ"ב דמגילה הי' בה אותיות מטושטשות אם רשומן ניכר כשר ולא מפליג כלל כל שיש רושם ניכר כשר והרי גם מגילה בעי בספר ודיו דווקא ומבואר באו"ח סתר"צ ס"ג דאפי' רובה כך כשר ע"ש ולא מסתבר לומר בזה דהוא מקולי מגילה וצ"ע. בפ"מ בפתיחה לה"ת הובא בפ"ת מסתפק אי כתב ס"ת על עור איסורי הנאה אי כשר ומש"כ דכיון דאינו אלא תקנת נביאים י"ל דבמצות דרבנן להנות ניתנו. זה לכאורה כשגגה דמה לנו לחיוב הקריאה מתקנת נביאים דהא בשביל מצוה דתלמוד תורה גופא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו כדמוכח בהדיא בסרכ"א דהאוסר ספרו על חבירו אינו אסור ללמוד בו. אלא משום שהרי הוא יכול להשכיר ספרו והוה כנוטלין עליו שכר דאסור שם. הא אסר ספר של עצמו עליו ליכא איסורא ע"ש [דמה שיוצא ע"י איסור הנאה את החיוב דרבנן. בזה ודאי לא שייך להחמיר בדרבנן יותר מדאו' [ודברי הרז"ה סופ"ג דר"ה גבי מודר הנאה משופר צ"ל דהתם גוף התקיעה הנאה היא וכן גי' לתקוע לו והוא עצמו אסור דגם זה הנאה היא וכ"ש דהשמיעה היא הנאה אלא דבדאו' בטילה וע' מש"כ בחידושי א"ע סקכ"ד] אלא שי"ל משום ההנאה שיש לו בלימוד שהוא גופה חשוב הנאה וי"ל דאין הדרבנן מסלק ההנאה אבל הרי המצוה דת"ת גופא מסלק זה] עוד כ' די"ל דבעינן כתבו לכם שיהי' משלכם והנה הרמב"ן במלחמות בריש סוכה גבי הא דר"י א"ר שם גבי ציצית שהאריך הרבה כ' שם דכתבו לכם דגבי כתיבת ס"ת דרשינן לשם חובתכם דבעי כתיבה לשמה. והא דסנהדרין אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת צריך לכתוב משלו אינו מלכם. אלא מכתבו נפקא. וא"כ כיון דמידריש לכתיבה לשמה פשוט דלא שייך כלל למידרשי' שיהי' משלכם וא"כ הוה דינו כדין שופר של א"ה ושאר מצות דקיי"ל דכשר. אלא די"ל דהתם לא קאמר הרמב"ן אלא לפי שי' דס"ל לדינא דעיבוד לא בעי לשמה וכתיבה דווקא מלכם. אבל לדידן דקיי"ל דעיבוד נמי בעי לשמה. ודאי לא צריך קרא דלכם לכתיבה לשמה וא"כ אפשר דדרשינן גם הכא לכם שלכם וצ"ע:

בפ"ת סק"ה הביא להסתפק בעור טריפה של יתרת דהוה מתחילת יצירתה אם יכול לכתוב עליו. ול"י מקום ספק בזה כיון דאמרינן הכא דלא בעי אלא מן מין המותר בפיך והרי בפ"ד דחולין אמרינן בהדיא דגם יתרת שחיטתה מטהרתה דהיא ממין שיש לה שחי' כ"ש דהוה מן מין המותר בפיך:

סימן ערב ש"ך סק"ג אבל בכתיבה גסה אפי' יותר מטפח פשוט דיצא להם כן מדנקט השיעור בכתיבה של האותיות ולא נקט טפח. ולפי"ז נראה דגם הדין דיריעה צריכה ג' דפין ולא נקט ג' טפחים היינו ג"כ דהשלשה דפין הם לפי הכתיבה ודלא כהג"ש שכ' סברא להקל בשני דפין בכתיבה גסה שהי' יכולה להיות ג"ד בדקה (הובא בפ"ת) דזה אינו דהכל תלוי בדף לפי הכתיבה כמו שהיא:

שם סק"ו ומשמע דיכול לעשות כל שיטה מתיבה אחת. נראה הטעם דאע"ג דדינא דלעיני כל ישראל באמצע השיטה ובכה"ג דכל השיטות מתיבה אחת הרי אינה ע"כ באמצע השי' לא איכפת לנו הכא בזה. משום דעיקר הטעם לזה שיהי' היכר שהוא גמר הספר. והכא שכל אלו השיטות הם מתיבה אחת זה גופא הוא ג"כ היכר שהוא גמר כל התורה:

סימן רעג ס"ג בהגה ואפי' הם שני אותיות מתיבה גדולה אם נראים כתיבה בפני עצמה אסור לכתוב חוץ לדף בש"ך כ' דמשמעות כל הפו' דאין קפידא אלא בתיבה שלימה ע"ש. ולענ"ד ששיטת ההג"ה בשם המרדכי וסמ"ק שהם מפרשים בבריי' נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות כו' דקאי אדמעיקרא דשתים מחמש כותבין. שאם נזדמנה שהיא תיבה בת שתים פירוש דהשתי אותיות הם כתיבה בפ"ע אין כותבין. וא"כ י"ל דכל הפו' אינן חולקין וגם דבריהם מתפרשין כדברי הש"ס. דאם הוא כתיבה שלימה קאמרי ואין לדחות דברי המרדכי בשביל זה:

ס"ד תיבה בת עשר אותיות כותב חצי' חוץ לדף כ' הגר"א דמדקדק מדנקט תיבה בת חמש לא יכתוב שלש חוץ לדף ולא נקט בת ארבע לא יכתוב שתים. והנה לפ"מ שכ' המחבר בס"ג דתיבה בת ג' כותב שתים חוץ לדף שבשתים אין קפידא אפי' כשהרוב בחוץ. א"כ דיקדוק זה ליתא ע"כ. אבל כך יל"ד מדלא