חבל יוסף (חדרי דעה) רלה

שכ"מ דהוא נותן סתם אלא דאומדן דעתו דכוונתו לאחר מיתה וכיון דלא מפרש בשעת מעשה שייך דיצא עליו שם ב"ח אבל בפירש בהדיא פשוט דלא שייך זה כלל. וכעין חילוק זה ממש כ' הר"ן בגיטין פמש"א. גבי שכ"מ אם עמד לענין גט אשה על חשש שמא יאמרו יש גט לאח"מ. ונראה דאע"ג דבהקדיש נכסיו הוה בעיא דלא איפשטא בב"ב התם לא שייך יצא עליו שם הקדש דהתם בקדושת דמים דיש להם פדיון אבל בקדוה"ג אפשר דאמרינן נמי באמת דאינו חוזר וצ"ע:

ס"פ המוכר עבדו לעכו"ם כו' יצא לחירות כו' וקונסין אותו לפדותו וקנס זה אין דנין אלא בב"ד מומחה. נראה דזה לא קאי אלא אהא דקונסין אותו לפדותו דזה הוה מדין קנס. אבל מה שיצא לחירות זה הוה מדינא דאו' דלא גרע מעבד שברח מחו"ל לארץ דאין מחזירין אותו לבעלים וכ"ה בהדיא בספרי דברים (רנ"ט) לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעכו"ם או לחו"ל יצא לחירות. ועפי"ז נראה לפרש דברי הרב בספ"ב גבי המוכר עבדו לחו"ל שכ' ודין זה נוהג אפי' האידנא דכוונתו דאע"ג דלעיל בס"פ לענין לקונסו לפדותו אינו נוהג האידנא כאן לענין שחרור העבד אינו קנס אלא דינא ונוהג אפי' האידנא [ולשי' היש מי שכתב בס"מ גבי ראשי איברים דמשמתין אותו אף האידנא לכתוב לו ג"ש כיון דהעבד מוחזק בעצמו ואינו רשאי לעבוד בו דהוה כתפס דבכה"ג דנין גם עכשיו דיני קנסות. פשוט בל"ה דנוהג אף האידנא אלא אפי' לדיעה הראשונה שם דמשמע דאין כופין אותו לכתוב ג"ש מ"מ בכאן לענין חירות העבד אינו קנס אלא דין דאו'] והגר"א כ' דכוונתו אף שעכשיו הארץ ביד עכו"ם וזה כבר כ' המחבר בעצמו בספ"ד ונראה דכוונתו כמש"כ בס"ד:

הלכות גרים סימן רסח ס"א בהגה טבל קודם שמל כו' וי"א דל"מ לכאורה נראה דטעמא משום דהטבילה ל"מ אלא כשלא חסר שום הכשר וכעין שכ' בסק"כ גבי טבילת כלים הנקחים מעכו"ם דל"מ הטבילה קודם הכשר ההגעלה ע"ש אבל לפי"ז יקשה מש"כ התו' ביבמות מ"ז ע"ב דטבילת עבד משוחרר קודם השחרור והרי עדיין חסר הכשר השחרור. ובאמת בסרס"ז ס"ז כ' בלשון הפו' דכשישתחרר מטבילין אותו ע"ש. משמע בהדיא דס"ל דגם התם השחרור קודם הטבילה ובאמת מה שדקדקו התו' מלישנא דבריי' דרשב"א וחוזר ומטבילה לשם ב"ח ומשחררה ומותר בה מיד. רש"י פירש שם ומשחררה מטבילה לשם שחרור ע"ש. מפרש דמשחררה דרשב"א היינו כלומר דמשחרר בע"כ. פירוש דהטבילה לשם ב"ח היא השחרור ע"כ וזה נכון. גם מה שהוכיחו מהא דצאי בו והתקדשי בו. דפליגי ר"מ ורבנן. אי יש בלשון הזה לשון שחרור. ות"ל דעדיין חסר הטבילה וע"כ דהטבילה מקודם ע"ש. לכאורה הי' נראה לומר בפשיטות דבאמת הקידושין לאחר שתטבול ומ"מ לא הוה דבר שלא בת לעולם דהא בקידושין ס"ב פריך לר"י דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה א"כ האומר לשפחתו הרי את מקודשת לאחר שאשחררך להוי קידושין ומשני מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. וע"ש בתו' דטבילת שפחה לא צריך ג' לרשב"א דס"ל דאי"צ קבלת מצות והוה בידה. וא"כ כשאומר צאי בו והתקדשי בו והקידושין והשחרור באין כאחד דלא שייך מעיקרא בהמה א"כ שפיר הוה קידושין ולק"מ. ואפי' נימא דלמאי דמסיק שם גבי הנותן פרוטה לאשתו שתתקדש לו לאחר שיגרשה דאע"ג דבידו לגרשה אין בידו לקדשה. וא"כ ה"נ בשפחה לאחר שתשתחרר אין בידו לקדשה. מ"מ ר"מ בצאי והתקדשי לטעמי' דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע ורבנן שם י"ל דלדבריו קאמרי לי' וא"ש. אבל לולי שאיני כדאי נראה דאע"ג דהטבילה ודאי מעכבה לאוסרה לישראל אבל לענין קידושין משמע מלשון הש"ס הנ"ל דהא דלא תפסי בה קידושין דהיא כבהמה. וכדילפינן בדס"ח מעם הדומה לחמור ע"ש. ופשוט כיון דהיא משוחררת לא מיקרי בהמה וכן אין בני' עבדים. דהא ילפינן שם מוהאשה וילדיה אהי' לאדוניה והרי היא אינה לאדוניה. וא"כ באמת אפי' בלא טבילה שפיר תפסי הקדושין ולק"מ. ובס"ק צ"ח כ' ט"א דצריך להיות הטבילה אחרי המילה וא"ש גם לשי' התו' ע"ש:

ס"ג כל עניני גר כו' צריך שיהא בג' הכשירים לדין ע' נה"מ ריש ס"א שנתקשה לשי' הרשב"א דשליחותיי' קעבדינן אינו אלא מדרבנן א"כ היכי מקבלין גרים בזה"ז ושרינן לי' לישא בת ישראל לעבור על ד"ת בקום ועשה ולענין זה י"ל ע"פ מש"כ:

התו' ביבמות סופ"ק דביאת עכו"ם אינו אלא דרבנן אלא דקשה דמשמע דה"ה כישראל גמור לחלל עליו את השבת. ואע"ג דבריש כתובות גבי גר קטן כ' דקיי"ל באמת דיש כח אפי' בקום ועשה (והיינו היכי שיש טעם כמש"כ במ"א) מ"מ הוא דחוק. אבל לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו ביבמות שהקשה זה בעצמו ותי' דה"ט:

דכמו דאמרינן בכריתות (ד"ט) דאין קרבן הגר מעכב דלדורותיכם כתיב. ה"נ כשאין מומחין אין מעכב וכבר הזכירו התו' בקידושין ס"ד הך סברא דלדורותיכם אלא דלא הזכירו הא דכריתות ע"ש:

ט"ז סק"ח ומו"ח כ' דהרי"ף הכי קאמר דכיון שטבל לקריו ודאי שכבר טבל בפני ג' ולא משמע כן עכ"ל אבל דברי הרמב"ם בס"י הואיל וראינום נוהגים בדרכי ישראל כו'. ובסי"א כ' דנתגיירתי ביני לבין עצמי אי"נ משמע דהא אי הוה נאמן לא הוה גר וגם בניו היו פסולים אף דהוא נוהג בדרכי ישראל וא"כ ע"כ דהא דנוהג בדרכי ישראל ל"מ אלא דע"י זה אנו מחזיקין אותן שכבר טבלו בב"ד. והרי הוא מפורש כדברי הב"ח ומש"כ בס"י דאע"פ כן אם בא להתערב בישראל אין משיאין אותו ישראלית היינו דוקא לדידי' לחוד אבל בניו משיאין כמו בס"ג וז"ב:

ס"ח נהג מנהג יהדות כשהגדיל שוב א"י למחות. בש"ס הלשון כיון שהגדיל שעה אחת שוב א"י למחות. והקשו בת"י שם דא"כ מתי ימחה דבקטנות ל"מ מחאה פירוש דכי תוכל לצמצם רגע דהתחלת יום גדלות. ולכאורה הי' נראה דכיון דהגירות אינו מתחיל אלא מזמן גדלות שאז מקבל עליו תורת גירות. א"כ הא קיי"ל קבלת מצות ל"מ בלילה וא"כ באמת כל הלילה עדיין אינו גר. ולענין גדלות ה"ה גדול מתחילת הלילה הנכנסת לשנת גדלות וא"כ הרי כל הלילה ודאי יכול למחות ולק"מ. ונראה בשי' דלא חשבו לה לקבלה מחדש דבאמת הרי הקבלה בתחילה הא הוה זכות כ"ז שלא מחה בגדלות. ולא הוה אלא כתנאי בעלמא ויכול להיות אפי' בלילה. אמנם בדברי הרמב"ם שבכאן א"ש ולק"מ דבעי דוקא נהג מנהג יהדות כשהגדיל וכ"ז שלא נהג מנהג יהדות שפיר יכול למחות ובאמת יצא לו זה להרמב"ם מכח קושי' התו' ודוק:

סימן רסט ס"א ד"ת שהי' מותר לגר שישא אמו כו' אבל חכמים אסרו כו' הטור כ' דבן גר שהי' הורתו ולידתו בקדושה מותר אפי' בקרובות אמו הגיורת כגון אחותו מאמו שנולדה קודם שנתגיירה ואחות אמו והמחבר השמיטו שבב"י כ' דלא פשי' דעת ר"י להתיר ע"ש והנה רש"י בסנהדרין נ"ז כ' בהדיא דכ"ש הורתו ולידתו בקדושה אסור ע"ש ס"ב אבל אם הי' נשוי שאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין כו' הנה הך שאר עריות ליכא אלא אחות אמו מן האם (דאשת אחיו מן האם לא שייך נשוי בגיות) דלכתחילה אסור ובדיעבד שרי. והך לישנא הוא לישנא דבריי' דפירש הש"ס לענין אשת אביו ולדידן דא"א שרי נקט לה לענין אחות אמו והנה לא מצאתי להמפרשים שפירשו טעם הרמב"ם בזה מאין הוציא חילוק זה. ולענ"ד דיצא לו כן מקושי' התו' דכ"ב דהקשו דמשמע שם דעריות משום שלא יאמרו ובפרק נושאין משמע דהוא משום איחלופי. ותי' דשמא יאמרו הוה בעריות שהי' אסור תחי' כשהי' ב"נ והם מצד האב דבשביל אחלופי ליכא דכו"ע ידעי דליכא אבות לעכו"ם אלא דאסור משום שלא יאמרו, ואיחלופי הוה בשאר האם דלא הוה אסירי תחילה. והנה הרמב"ם דפסק דבשאר האב ליכא בגר אפי' בהני דהוה אסור תחילה כגון אשת אביו, וכ' הה"מ דכן נראה דעת הרי"ף דלא הביא אלא הך דבני יודן אמתא כו' דמן האב כו"ע ל"פ דשרי. וס"ל דהך סוגי' לא סברה כהברייתא דשם ע"ש. ועכ"פ תיקשי דא"כ למה אמרה הסוגי' בדכ"ב לטעם דשלא יאמרו ע"כ פירש דבהני דאסור מעיקרא כגון אמו ואחותו מאמו דאיכא משום שלא יאמרו אסור אפי'