חבל יוסף (חדרי דעה) רלד

אין לה יד ומה שקנה עבד קנה רבו וע' גיטין ס"ה תוד"ה גיטא ודוק [והא דסנ"ג. דאומר בפני נכתב כשהתנה עליו מבואר בש"ס דהיינו דהוה שליח להולכה עד ב"ד ושם מקבל השחרור מיד שליח הבעל בב"ד וכן בסנ"ו ע"ש] ואף שנראה שהרגיש לתקן זה וכתב דמתחיל מהיום ולאחר שתלד לענ"ד אין זה מועיל דהא שחרור דמי בזה לגיטין וקידושין ולא שייך אלא או תנאי או חזרה וא"כ אם תנאי והשחרור הוא מעכשיו ע"כ משתחרר גם העובר עמה כיון דקיי"ל י"א ואי חזרה גם שחרורה של עצמה ל"מ כנ"ל. וגם מה שמסיק דבסיפא את שפחה וולדך ב"ח לא מפרשינן לכשתלד דא"כ הוה. מקנה לכשיולד ל"י כוונתו דמשמעות דבריו דמעכשיו הוה מהני אי לאו עכוב דחצי עבד א"כ למה גרע לכשיולד ומ"ש מהיא גופא דאע"ג דל"מ מעכשיו מהני לכשתלד וכ"ש לפמש"כ בסמוך דלשי' הרמב"ם ודאי יכול לשחרר עובר וע"כ דהכא כפשוטו דתרויי' בבי איירי במשחררו מעכשיו והא דל"מ בסיפא הרי את שפחה וולדך ב"ח משום משחרר חצי עבד דל"מ וא"כ טעמא דרישא דאין הולד כמוה צ"ע לכאורה. ע"כ נראה על כרחך לומר דאע"ג דהש"ס מדמה זה לכל מילי דעובר ירך אמו מ"מ כיון דכבר כ' התוס' דע"כ אינה עיקר דהא מעיקרא מסיק בתיובתא צ"ל דאנן ס"ל דאע"ג דקיי"ל לענין שיור דעובר ירך אמו ומקרי שחרור העובר משחרר חצי. מ"מ לענין שחרור העובר שיהי' כמוה בזה לא ס"ל כסוגיא זו דכיון דיהי' העובר אדם לבדו בזה לא שייך י"א דזה הוה כמו בטריפות דקיי"ל לאו ירך אמו וה"נ לענין זה נמי לאו ירך אמו כיון דעתיד להיות ברי' בפ"ע ויכול להיות עבד בפ"ע ואע"ג דהוה י"א לענין שחרר הולד לחוד דמיקרי משחרר חצי עבדו מ"מ אין זה ענין לגבי זה שישתחרר העובר עם שחרור האם כנ"ל. והא דלא מעכב גם עבדות העובר על האם להיות קרוי שחרור האם ג"כ משחרר חצי עבד דל"מ. ע"כ כדברי הפרי' דהעובר בטל לגבי האם ול"ח שיור. ובש"ס שם לא אמר לי"א לענין זה דלא להוי שיור העובר כמשייר דזה ודאי לא שייך כלל כמש"כ הפרי' אלא לענין דיהי' גם העובר משוחרר כמוה ואע"ג דלענין תשלומי דו"ה במרובה מסיק דלמאי דקיי"ל עובר י"א ודאי הוה שיור (ותמהני שלא מצאתי זה ברמב"ם) פשוט דל"ד כלל דהתם תלוי באישתרויי בשחי' ולא שייך הכא בעבד וז"ב. וא"כ הא דבסיפא ל"מ כל הטעם משום משחרר חצי עבד כמשמעות הרמב"ם. וא"כ י"ל היכי דיתן את השפחה לאחר והעובר שחרר וזכה המקבל השחרור בשביל העובר דנפיק כולי' מיד בעלים זה ודאי מהני גם באת שפחה וולדך ב"ח וצ"ע:

סס"ד המפקיר עבדו ומת כו' היורש כותב ג"ש ערא"ש דהרי"ף ס"ל דהא דאסקינן דאמימר קשי' היינו לפי שסבור דאיסורא אינו מוריש א"כ הוה כגר שמת דמיתתו מתרת. אבל רבינא דהלכתא כוותי' ס"ל דמוריש ואינו דומה לגר. והרא"ש מסכים עם שי' הר"י דאינו סברא כלל דלא יתיר המיתה כיון דליכא אלא איסור כאשה אלא דהאי גיטא הוא דרבנן בעלמא ונראה דמ"מ מודו התו' להא דסס"ה בהגה בגר שהניח עבדים קטנים ולא זכה בהם אדם עד שיגדלו דאין להם תקנה. כיון דלא הי' בכחם לקנות גופם בשעת מיתה אין שייך שיותרו במיתתו, ולכאור' יש לדמות זה להא דכ' שם הר"י בתי' הראשון אדרבינא דהתם הי' רשות הלוקחין עליהם כשמתו הבעלים הראשונים ולא הותרו במיתת הבעלים בכה"ג ע"ש אבל באמת אינו דומה דהתם כ"ז שהי' ביד הלוקחין העכו"ם הי' הגוף נקנה להבעלים הישראל לגמרי דעכו"ם לא קני לגופי' והפקר הא ג"כ לא הוה, מן הדין וא"כ בודאי הורישו הגוף ליורשיהם ומשו"ה כשכלו בתראי ונעשה הפקר שפיר יכולין לכתוב ג"ש כדין מפקיר עבדו. אבל כאן אף דאין העבד קטן זוכה בעצמו מ"מ אין עליו בעלים וא"כ אפשר דאח"כ כשגדל וזוכה בעצמו הותר מעיקרא כדברי הב"י וצ"ע:

סס"ז עבד שנשבה אם נתייאש רבו הפודה אותו לשם עבד ה"ה שלו. בש"ס אמרינן רבו שני ממאן קני לי' משבאי שבאי גופי' מי קני לי'. ומסיק דקני למע"י. וא"כ משמע דאינו כדין עבד כנעני אלא קנין למע"י בעלמא. וכ"כ שם התו' בפירוש לפי שי' דישתעבד לרבו שני דהיינו למע"י. וא"כ צ"ע סתימת הפו' בזה. דהרי משמע דה"ה כעבד גמור. ע"כ נראה בשי' הפו' דאע"ג דאי השבאי לא הוה קני לי' הי' זוכה העבד בעצמו והישראל הפודה אותו לא הי' עליו אלא חוב דמיו בעלמא. אבל כיון דהשבאי קני אותו א"כ העבד אינו זוכה בעצמו ואע"ג דאינו קונה אלא למע"י מ"מ נראה דלכאורה משמע דרשב"ג סבר דמפקיר עבדו צריך ג"ש דהא ת"ק דרשב"ג בכריתות (כ"ד) ס"ל דצריך ורשב"ג לא פליג אלא משום דסבר דכיון דאמר א"א זכו בהן יורשין אבל בהא דצריך ג"ש לא פליג וכן רבא דאוקמה מתני' לאחר יאוש משמע ביבמות נ"ח דדריש קרא דעבד איש כרשב"א ולי"ל קרא. לכדשמואל דאי"צ ג"ש. וכן בגיטין י"ג א"ר דהיינו דאמרי לי' מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ד"ז מישראל ולא אמר דאי בעי מפקיר לי' וע"כ דבהפקר הוה מעוכב ג"ש ואוכל בתרומה וכיון דקיי"ל דצריך ג"ש ע"כ לומר דלענין זכות זה, ע"כ אין כח ביד העבד להיות זוכה בעצמו אע"פ שהבעלים מפקירים. וא"כ א"ש דאע"פ שביד השבאי לא הי' אלא למע"י. מ"מ כשבא אח"כ ליד ישראל והבעלים הראשונים הרי הפקירו זה. ה"ז זוכה בו עכשיו הישראל השני לגמרי. וה"ה בזכותו כדין כל עבד כנעני. דהרי אם הי' השבאי יכול לקנותו תחילה לגמרי בודאי הי' זוכה בו. עכשיו נמי זוכה הישראל. ובאמת גבי אמתי' דמר שמואל שם משמע מדברי התו' שם גופי' דלרבא צריכה ג"ש מרבה שני. וש"מ דרבה שני ג"כ קונה אותה לגמרי כדין עבד. וגם מה שתלו זה התו' בדין אם לשני אם לראשון אינו מובן היטב לכאורה וע"כ צ"ל דס"ל דאפי' צריך ג"ש מ"מ הרי הזכות ביד הראשון ואע"ג דהפקירו דכן הוא הדין דע"כ ה"ה לזכות זה בידו והשני א"י לקנות זה. ואפשר דתלוי זה במחלוקת הר"י והרי"ף שכ' בסמוך דהר"י ס"ל דזה לא מוריש וכ"ש דא"י לצאת עוד לאחר. אבל הרי"ף והפו' שפסקו דהרי הוא יוצא לרשות היורש. ה"נ זוכה בו השני. ומשו"ה כ' בסתם דה"ה לשני ודוק שם ואם לא נתייאש כו' לשם ב"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום כ' הגר"א ראי' מדאמר שם אביי באוקימתא דלפני יאוש לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקי'. ולא אמר סתם דהא לפני יאוש. וכמו שדקדקו שם התו'. וע"כ דהיינו דאין חייבין לו הדמים ורשב"ג לא פליג אלא דמשתעבד. אבל ג"כ אין חייב לו לשלם. ולדידן דקיי"ל כרבא ס"ל דלפני יאוש דליכא פלוגתא קיי"ל כרשב"ג (והיינו כמש"כ שם התו' דלא מסתבר לרבא דפליג ת"ק בהא) ע"ש. ולכאורה יל"ד בזה דלכאורה נראה דהא בהא תלי דלת"ק דה"ה ב"ח כמו שהי' סבור הפודה אין לו על העבד כלום. אבל לרשב"ג כמו דפדאו לשם עבד צריך לשלם לו ה"נ לשם ב"ח כיון דהדין דחוזר לראשון למה לא ישלם לו אבל באמת דבריו מוכרחין דהא קיי"ל בחו"מ סרס"ד דשנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות עליו ועל חבירו צריך חבירו לשלם לו אבל אם הי' צריך אותה ההוצאה גם על עצמו לבד אין חבירו חייב כלום דחשוב זה נהנה וזה לא חסר וע' תו' ר"פ הכונס דעכו"ם שאנס בית של ישראל וקנאה חבירו ג"כ צריך לשלם לו וא"כ פשוט דה"נ כן דאם פדאו לשם עבד הוה כקנה ביתו דחייב כמש"כ התו' אבל פדאו לשם ב"ח דירד על דעת המצוה לפדותו וכיון דאנן קיי"ל דמצוה לפדות את העבדים מצוה דידי' עביד. ואע"ג דהדין דחוזר לבעליו וחבירו נהנה. מ"מ הא בשביל העבד גופו ג"כ הוה צריך כל ההוצאה אין זה חייב כלום כמו בהי' צריך ההוצאה בשביל עצמו בחו"מ הנ"ל והיינו דאמרינן דהא לשם ב"ח פרקי' ודוק ט"ז סקמ"ד משמע דבאומר זכי אי"צ מסירה לשליח אלא תיכף כשהגביה או שהוא כבר בידו מהני לפמש"כ בסמ"ה דעלי גיטך מע"ג קרקע ודאי ל"מ בשחרור צריך לפרש דכוונתו דהיינו דלא מסר לו בשעת אמירה אלא לאח"ז מסר לו ותיכף כשהגביה או שהוא כבר בידו מהני וז"ב סע"ח שכ"מ שכתב כו' ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם ב"ח. התו' בגיטין כ' דנראה דאם פירש בפירוש מהיום אם מתי דלא יצא לחירות. ונראה דמה שהשמיטו זה הפו' דס"ל דהוא דבר פשוט כיון דפירש דאינו משחררו אלא באופן זה מאי שייך יצא עליו שם ב"ח. דלא שייך אלא במתנת