חבל יוסף (חדרי דעה) רלג

הקשה ע"ז מסוגיא דמיפך והזמה דאמרינן דאביי דלא ס"ל הכחשה תחילת הזמה אם אמרו עדים שן ואח"כ עין ובאו עדים והכחישום עין ואח"ח שן ואח"כ הוזמו הראשונים דאין משלמין הראשונים דמי עין משום שכבר הוכחשו. ולשי' הכ"מ הא אע"ג דתרי ותרי הוא הא שי' הרמב"ם דאי תפס לא מפקינן מיני' וא"כ אכתי לא הוה הכחשה כלל דהא השתא נמי כשבאו האחרונים אי הוה תופס לא הוה מפקינן מיני' וא"כ הוה הזמה מעליא ע"ש. ולענ"ד אי משום הא יש ליישב בפשיטות דאע"ג דאם היו מעידין בתחילה על אופן זה דהוה החיוב אם תפס הוה מיחייבי. אבל השתא דבתחילה הוה מחייבין לגמרי (דלהתנא ודאי לא הוה ספק בדין זה וס"ל דהרב חייב בודאי לשלם דמי העין כדמפרש שם בסוגי') והשתא באו עידי הכחשה ול"מ אלא כשתפס א"כ כבר הוה ביטול העדות קודם הזמה ולאביי דהכחשה לאו תחילת הזמה וליכא בכה"ג דין הזמה גם כאן כבר הוה ביטול העדות ואין בזה דין הזמה ולק"מ. אבל לענ"ד הריטב"א בריש מכות סותר זה דכ' אהא דאמרינן שם דאין ע"ז משלמין את הכופר ומפרש הש"ס משום דס"ל דכופרא כפרה ומפרש הריטב"א דכיון דכפרה הוא א"כ אין ממשכנין כדאמרינן בב"ק וא"כ יאמרו העדים מי הכריח לך לשלם כיון דידעת שהוא שקר וכיון דאפי' כשהב"ד מחייבין אותו כיון שאין ממשכנין אותו ס"ל דליכא דין הזמה. כ"ש במקום שגם הב"ד אין מחייבין אותו אלא שזה יכול לתפוס ודאי דליכא דין הזמה. ולולי שאיני כדאי נראה דהא גם גוף הסוגיות סותרות דבגיטין מיבעיא לי' אי קרינן בי' אדון ובב"ק הא יליף מקרא דולא תחת עינו ושינו וזה לא הוה קשיא אי מה דמיבעיא בגיטין פשי' לי' בסוגי' דב"ק דזה מצינו בש"ס אבל הכא בעיקר הדרשות נחלקו. ולא אייתי כל סוגי' דרשא דאידך סוגי'. ע"כ נראה דהנה כ"כ בסמוך דאפי' האדון שחבל בעבדו ודאי חייב ברפואה וכן נראה ברור דהיוצא בשן ועין אין האדון חייב לרפאותו דהרי כבר קנסוהו בכל העבד וגם יש להביא ראי' לזה מפרק מרובה בסוגי' דמודה בקנס דבעי לחלק בין פוטר עצמו מכלום. למחייב עצמו. ופריך מהא דר"ג שסימא עין טבי עבדו דהא פוטר עצמו מכלום כו' ואי ס"ד דחייב ברפואה הרי גם ר"ג חייב עצמו ברפואה וע"פ דזה פטור גם מרפואה ואע"ג דאין אנו מאמינין לו וה"ה עבדו וא"כ הוא חייב ברפואה פשוט כיון דלפ"ד הוא פטור אין לחייבו וא"כ א"ש בפשי' דבסוגי' דב"ק גבי מיפך והזמה שקיל וטרי בהפיל את שינו וסימא את עינו לענין רפואתו דס"ד שם דכמו באבר אחד פטור מן הרפואה ה"נ בשניהם בב"א פטור. ויליף מקרא דחייב. ובכ"ז אינו ענין כלל לסוגיא דגיטין לענין נזק אי מעוכב ג"ש יש עדיין לרבו זכות בנזקין דאע"ג דבנזק ה"ה של רבו וכ"ש כשחבל בו הרב פטור. אבל רפואה הא אפי' בע"כ שלו חייב ובזה הוא דרשא דלא תחת שינו ועינו שחייב ברפואה. ובגיטין מיבע"ל לענין זכות הנזק ולא שייכא כלל לדב"ק. וא"כ ידוע דהרמב"ם מעתיק דין הש"ס כפשוטו. וכאשר יתפרש בש"ס יתפרשו דברי הרמב"ם. והא דה"ע היינו דין דב"ק לענין רפואה. והוא דין ברור. והא דהלכות חובל היינו לענין שאר החמשה דברים של חובל. ובזה הוה בעיא דלא איפשטא והוה ספיקא ולא מהני אלא אם תפס ובה"ע לענין הזמה העתיק ג"כ בריי' דב"ק לחייב את הזוממים והיינו לענין רפואה ודוק סמ"ה בששה דברים שוין שחרורי עבדים לגיטי נשים הנה בגיטין פ''ז גבי אין שתי נשים מתגרשות בגט אחר פריך בש"ס מגט אשחרור וא"כ משמע בפשי' דבכל מילי שוין וא"כ כמו דקיי"ל בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע ל"מ ה"נ בשחרור ומצאתי בבא"י חו"מ ס"א שהביא כן בשם חידושי הריטב"א קדושין כ"ג שכ"כ בהדיא ע"ש וא"כ קשה דלחשוב נמי הא. ובש"ס גיטין (ד"י) י"ל דהו"מ למיפרך אלא דפריך ממילי דמתני' וכי מסיק מלתא דאיתא בקידושין ל"ח ה"נ י"ל אהא אבל הרמב"ם דחשיב מחובר ולשמה הו"ל נמי למיחשב הך דטלי גיטך מע"ג קרקע ואפ"ל לפ"מ שכ' התוס' בר"פ הזורק גבי גיטא דשכ"מ דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח דלא חשבינן לה כטלי גיטך מעג"ק דכיון דמקום הגט בא מרשותו לראותה חשיב כנותן לה בידה. וא"כ י"ל דה"נ בעבד דכ"ז שלא נשתחרר ה"ה ברשות בעליו וכשזוכה אמרינן גיטו וידו באין כאחד וא"כ הכא נמי מקום הגט בא מרשות האדון לרשותו של העבד המקבל וא"כ אפי' נטלו מע"ג קרקע הוא חשוב לעולם כנותן לו הרב בידו ולא שייך בזה כלל טלי גיטך מעג"ק. דהא גם בגט אשה כשר כה"ג והוא נכון בסברא. ומ"מ אין הכרת כ"כ דהא יש להקשות ג"כ הא דלא חשיב הך דינא דאין שנים משתחררים בשטר אחד דסי"ט וצ"ע:

ט"ז סקי"ח ור"מ דס"ל ע"י עצמו ולא עי"א לא ס"ל הך ג"ש דהא באשה אפי' עי"א. הוא תמוה דהא רש"י כ' שם בפירוש ורבנן דראב"ש גמרי הכי הג"ש מה אשה מקבלת גיטה. אף עבד מקבל שחרורו. וגם ר"מ בכלל. הרי דגם הוא ס"ל הג"ש והא דלא עי"א היינו בע"כ דזה ל"מ גם בגט ע"ש:

ט"ז סקכ"ו אבל באמת לק"מ דודאי צריך שימסרם לאחר דמש"כ בכל שטר לפלוני ולפלוני אין להאחר זכות בו כו' דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו כו' לענ"ד הוא תמוה דלכאורה כיון דמזכה לשניהם כאחד נראה ודאי כמו דעל שחרורו של עצמו אמרינן גיטו וידו באין כאחד ה"נ זוכה לחבירו. אבל מט"א נראה דע"כ אין כאן קנין לחבירו דאם הי' בשטר זה שחרור לחבירו בחציו א"כ הרי אין שני עבדים משתחררים בשטר אחד וע"כ מש"כ לפלוני ופלוני. מה שהזכיר את השני אינו אלא לפרש דאינו שיור אצל עצמו (דל"מ בשטר שחרור). אלא דהשאר הוא נותן להשני. אבל ע"כ לא כיון לשחררו לשני בו דא"כ הדר פסול משום שנים בשטר א'. אלא דלשני נותן שטר אחר ג"כ כתוב כזה. ושיחרורו של השני הוא בשטר השני. ומש"כ בשטר הראשון שמו של השני הוא לפירוש שאינו שיור וזה אינו פוסל את השחרור הראשון. כיון דאינו משחרר להשני בזה השטר. לא הוה אלא כגט שכתוב בו שאילת שלום דמבואר בגיטין (פ"ז) דכשר. אבל כ"א אינו קונה אלא בשטרו וא"כ ע"כ בעי שימסרם לשני השטרות לאחר שיקנה לשניהם בב"א ובאמת הוא מפורש בש"ס דל"מ אלא בב"א ע"ש וז"ב:

שם סקכ"ז ומהתימא על הרב ב"י שעשה הסכמה בין הרמב"ם והר"ן כצ"ל עב"י ולענ"ד אין שום הכרח למחלוקת דבכתוב לפלוני ופלוני אע"פ שאין השני משתחרר בשטר זה אלא בהאחר כמש"כ בסמוך מ"מ כיון דמבואר ומפורש בשטר זה שנותן החצי להשני תו שפיר מיקרי לגבי נפשי' נפיק כולי' מבעלים בשטר זה. וגם הר"ן יודה דמהני בזה. וגם מש"כ בס"ס שמכר או נתן החצי להאחר כאחד מהני נראה פשוט דהיינו נמי בשטר אחד דבזה כ' גם הר"ן דודאי מהני ואין כאן מחלוקת:

סס"א הכותב לשפחתו הרי את ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין הרי את שפחה וולדך ב"ח לא אמר כלום. בתמורה (כ"ה) מסיק אהך דאת ב"ח וולדך עבד. דמשו"ה דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו. דאי ירך אמו הוה משתחרר גם הולד. כן משמעות הסוגי'. וא"כ למה בסיפא ל"מ דלמה לא יכול לשחרר את הולד לחוד. כ' הראב"ד הובא בט"ז לפי דא"י להקנות לכשיולד. או כיון דהיא שפחה א"י לקנות מיד רבה עבורו. דאין עבד מקבל ג"ש לחבירו מיד רבו שלו ובאמת לפ"מ דמשמע בפרק כיצד מערימין דיכול להקדיש עוברין לכאורה פשוט דיכול לשחרר עובר דבכ"ד מדמה להו הש"ס וכ"ש לשי' הפו' דבקה"ג מקדיש דבר שלא בא לעולם. ה"נ שחרור הוה קדה"ג. וכ"ש לשי' הרמב"ם דגם בקידושין ס"ל דבהוכר עוברה מקודשת. וגם מש"כ לפי שהשפחה אינה יכולה לזכות לפי סידור הדברים ברמב"ם משמע דמשום דא"י לשחרר חצי עבד הוא ואפי' בזוכה ע"י אחר ל"מ ובאמת בתו' ר"פ שור שנגח אה"פ משמע דהמסקנא בתמורה אינה עיקר דהא מעיקרא אסיק בתיובתא למ"ד עובר לאו ירך אמו וכ"כ הפו' דקיי"ל בכ"ד ירך אמו לבד מטריפות דיש לו חיות בפ"ע. וא"כ לכאו' גבי את ב"ח ולדך עבד הול"ל דולדה כמוה כריה"ג ולא כרבנן. והט"ז כ' דבאת ב"ח מפרשינן דבריו דה"ק הרי את ב"ח לכשתלד ולא שייך אז ירך אמו. ואין זה מובן דהא בכל שחרור מקשה ברי"פ הזורק דמה שקנה עבד קנה רבו ומסיק דגיטו וידו באין כאחד. וא"כ על לאחר שתלד ל"מ כלל דהרי עדיין