חבל יוסף (חדרי דעה) רלב

דוקא טבלה אח"כ אבל לא טבלה כלל בזה לכו"ע אינו נימול אלא לאחר. ומש"א הלשון בלקח ע"מ שלא להטבילה. היינו משום דהא בל"ה הרי אסור להשהותה בלא טבילה אבל בהתנה מותר וכמו במילה בהתנה שלא למול דמותר כמבואר, בס"ד בהגה. אבל עיקר החילוק של הש"ס הוא בין טבלה האם או לא טבלה כלל. ובודאי דלענין עיקר דין המילה אין חילוק כלל בין התנה או לא התנה ולא נקטה התנה אלא משום דבל"ה הוא אסור ודלא כהש"ך. ובזה א"ש בפשי' הא דפסק הרמב"ם דבילדה קודם שטבלה אינו דוחה את השבת ונדחקו בטעמו משום דמספקא לי' אי הלכה כת"ק או כר"ח ולפי"ז נראה לי דאפי' לת"ק גופיה אינו דוחה מילתו את השבת דאע"ג דהשתא כשכבר טבלה תו הוה יליד בית ונמול לת' מ"מ בשעת לידתו כיון דלא טבלה עדיין הי' יכול למולו תיכף כדין לא טבלה אמו וא"כ לענין דחיית שבת ודאי לא עדיף מכל מילה שלב"ז דאינו דוחה כיון דכבר הי' יכול למולו כמצוותו ולא מצינו שתדחה שבת בכה"ג וז"ב. ולפי"ז פשוט דאין מקום להשגת הראב"ד שהשיג דלמה כ' ביליד בית דהוה"ד במקנת כסף והב"י נדחק להעמיד דבמקנת כסף אין הדין כן ע"ש ופשוט דאזיל בתר איפכא דהרי הנחת הרמב"ם בדין יליד בית לח' ומקנת כסף לא' ע"ש. אבל לענ"ד ע"פ דברינו דלעיל פשוט דהוא רבותא דאפי' יליד בית אינו דוחה בכה"ג דילדה ואח"כ טבלה וכ"ש מקנת כסף ודוק:

ס"ד מגלגל עמו כל י"ב חודש. בש"ס מחלק בזה בין פסקי' למילתי' או לא. וכבר נתעורר הב"י מה שסתם הרמב"ם בזה וכאן העתיקו ג"כ סתם. ונראה דשי' הרמב"ם כפירש"י דפסקי' היינו שמודיעו דכך יגלגל עמו. וס"ל דזה הכוונה שיודיעו הוא מפורש בעצמו בלשון מגלגל. אלא דהש"ס לא ירד תחילה לחלק וחידש שהוא חילוק. אבל לענין פסק אין צריך להביא זה:

בהנה התנה בפירוש שלא למול כו' הרמב"ם ס"ל דדווקא במקום ובזמן שיש דין גר תושב וצ"ע להקל דלכאורה הוא ספיקא דאו':

ס"ט בהגה ומ"מ צריך לשלם דמיו. פשוט דהיינו כדין ישראל שנקנה בדין מלכות בסי"ד. דה"נ פשוט כמו דשם קונה גופו מדין מלכות ומהני אף בזה"ז דליכא דין ע"ע מד"ת. ה"נ הוה קנין הגוף מד"ת דהא אפי' עכו"ם הי' קונה ע"ע לגופו כדא"ר בב"ק קי"א ע"ע גופו קנוי לעכו"ם ולא הוה הפקעת הלוואתו ע"ש. וכ"ש שעכו"ם קונה העכו"ם גם עכשיו לגופו למע"י. וה"נ כשקנוהו ממנו ישראל קנוהו לגופו לענין מע"י. ואף עכשיו שנעשה ב"ח וה"ה כישראל זהו לענין קנין הגוף לגמרי בדין דע"כ אבל ודאי לא פקע קנין גופו למע"י כדין ע"ע וגם מש"כ הש"ך בסקי"ח דמהני כשאמר לו הקונה זיל ואי"צ ג"ש היינו נמי ג"ש להתירו בב"ח כדין ע"כ אבל על דמיו כדין ע"ע ודאי ל"מ זיל כדאמרינן בהדיא בקידושין גבי ע"ע וה"נ ודאי לא עדיף מע"ע. ולפי"ז מה דאמר ע"ז בש"ס שיחרור מפקיע מידי שעבוד נראה לפרש דודאי יש עליו שעבוד ע"ז גופא שיטבול לשם עבדות ויקנהו הישראל גם את הגוף וכן משמע בהדיא גבי מנימין עבדי' דר"א ע"ש. אלא הא דיכול לטבול לשם ב"ח הוא משום דשיחרור מפקיע מידי שעבוד. אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו והנ"י לא משמע כן וצע"ג:

שם ואם טבלו ב"ד או אחר לשם ב"ח צריך לשלם לו אם ידע שהוא עבד של זה. בבאוהגר"א כ' מהא דמידייכו קבעינא לי' ע"ש ופשוט דהתם ששעבדם לאחריות שמירה וע"כ אינו אלא בקבלת שמירה. ואם נאמר דיש על זה דין עבדים שאין בהם דין שמירה ע"כ נאמר דהי' בקנו מידם. או מילתא בעלמא א"ל. אבל הכא נראה דהוא מילתא אחריתי משום מזיק. והיינו דכיון דבשלא בפני הבעלים דווקא בפירש לשם ב"ח נעשה ב"ח. ונראה דהוה"ד דפירשו הטובלים והוא שתק נמי מהני. והיינו שכתב הרב דאם המטבילים הם הפורשים הם המזיקים חייבים לשלם. ומיהו נראה פשוט דהוה היזק שאינו ניכר. וכמו דמבואר בגיטין (ד"מ) לאוקימתא דעולא דשחררו רבו שני ע"ש. והיינו שכ' הרב ביודע דבלא ידע קיי"ל דהשאי"נ פטור בשוגג כמו המטמא והמדמע כו' אבל ההיא דיבמות בשומרים שם חייבים אפי' בקשאי"נ כמש"כ התוספות בב"ק ריש פרק הכונס (דנ"ו) ד"ה פשיטא ע''ש:

שם במחבר צריך להטיל עליו עבודה בעודו במים. לשון זה אינו מדוקדק דתיכף שמכניס ראשו ה"ה טבילה וכבר יכול לזכות בעצמו לשם ב"ח. ולשון הש"ס לתוקפו במים דהיינו ההכנסת הראש קודם גמר הטבילה יהי' בתקיפה לעבדות וכן בהא דארפו לי' וצמצמו לי' דמפרש ארפו לו כי היכי דלא להוי חציצה וצמצמו דלא לימא לשם ב"ח אני טובל. נראה דהיינו שצמצמו אצווארי' כמבואר שם שהוא קודם הכנסת הראש וכיון דכבר באו שם המים כשארפו. הוה כהדיח ידיו במים בסי' ק"כ דמהני אפי' יהדק אח"כ ומש"ה בשעת הכנסת הראש אח"כ כבר יוכלו לצמצם וז"ב:

ש"ך סקל"ה דמודה הרמב"ם באומר איני זן ואיני נעבד דאפשר שלא יברחו כו' לכאורה בלאו האי טעמא כיון דאינו נהנה מהם למה יתחייב בשמירתם של עבדי אשתו וצ"ע:

שם סקל"ז וכ"ש אם חבל בו האדון דפטור זה פשוט במשנה פרק החובל כו' ול"י למה כ' בשם רי"ו. לענ"ד פשוט דקאי אמזונות ורפואה בסמים חריפים דבעיקר הרפואה משמע דס"ל דגם האדון חייב כמש"כ התוס' בגיטין י"ב ד"ה רפואתו באי"נ. וכן משמע פשטות הש"ס דפריך רפואתו דידי' וכן מזונות משמע בב"ק נ"ט דחובל צריך ליתן מה שצריך למזונות יתירים בשביל החולי וזהו לבד השבת שהוא למזונות התדירים וזהו בכלל הרפואה. וג"ז שייך להעבד. וקמ"ל דהרב אי"צ לכל זה ואינו נותן לו מזונות כלל וגם מרפאו בסמים חריפים אף שמצערו דרשאי בכ"ז מן הדין אם לא משום מדת חסידות ודרכי חכמה כמבואר בסעיף י"ז:

ט"ז סק"י דנותן לעבד ל"מ אלא ע"מ שתצא בו לחירות. אבל מה שאתה נותן לתוך פיך ל"מ ע"ש. ולענ"ד לפמש"כ בתחילה בשם הרא"ש. דהא דל"מ ע"מ שאין לרבך רשות בו דהוה תנאי הסותר למעשה דתחילת הנתינה לעבד הוה כנותן לרבו. והוה כנותן לאדם ומתנה ע"מ שלא יהי' לך בו רשות ע"ש וא"כ במתנה ע"מ שאתה נותן לתוך פיך אפי' בנותן לרבו ע"מ שתתן לתוך פי העבד, לא הוה כלל סותר למעשה דהא אפי' קני ע"מ להקנות קיי"ל בסופ"ה דנדרים כר"נ דקני ואין זה תנאי ומעשה בד"א. וכ"כ בהדיא התוס' בפסחים (פ"ח) ד"ה ע"מ דלמ"ד דבעינן ע"מ שתצא בו לחירות. מהני כשא"ל ע"מ שתצא בו חובת פסח ע"ש וז"ב:

סכ"ג וחזקה הוא שישתמש בו להתיר לו מנעלו ע' פרק חה''ב דיליף מיני' דהוה"ד בקרקע דהציע מצעות בנכסי הגר קנה ונראה פשוט דהוה"ד דיליף עבד מקרקע וכמו בקרקע אם ייפה את הקרקע כ"ש קנאה. דזה הוה חזקה. ה"נ בעבד כשיפה כ"ש את העבד קנאו בחזקה. ובזה א"ש בב"ק י"ב דמוקי הא דהחזיק בעבד קנה מטלטלין דבעודן עליו וקונה בתורת חצר ובעבד כפות. וא"כ היכי ישמש להאדון שיהי' חזקה. ובזה י"ל דהחזיק בו ביפוי כגון שגלחו או חתך לו יבלת. ומיהו אפ"ל דהחזיק ל"ד וכמו בכ"ד בש"ס לך חזק וקני וע' ר"פ הספינה. וה"נ שקנה את העבד בשטר או כסף:

סכ"ז אבל חתך לשונו א"י לחירות. בפ"ת נסתפק בשם התפל"מ דאם נעשה אלם בשביל זה. אפשר דחשוב מום שבגלוי ואולי אשתמיטתיי' דברי התוס' בב"ק צ"ח ד"ה מתיב דהקשו גבי חרשו למה יוצא לחירות והא אינו מום שבגלוי ותי' בתי' הראשון דזה חשיב גלוי כיון דניכר שהוא חרש. ולפי"ז ה"נ בנעשה אלם. אבל בתי' השני כ' דאי"צ שיהי' הקלקול גלוי אלא שהאבר שהקלקול בו להוי גלוי. ומשמע דלפי"ז ס"ל דהחרשות לא מיקרי גלוי אלא לפי שהאבר בגלוי. וא"כ ה"נ האלמת לא חשוב גלוי והאבר כאן אינו גלוי וא"כ גם בכה"ג א"י לחירות ע"ש סל"ט הפיל שן עבדו וסימא את עינו כו' ואם תפס אין מוציאין כו' ובה"ע פסק הרמב"ם דמשלם דמי עין וכ' הכ"מ דהיינו נמי אם תפס ובהלכות עדות כ' הרמב"ם דהוזמו העדים משלמין דמי עין וכ' הכ"מ אע"ג דאינו משלם אלא א"כ תפס מ"מ שפיר חייבים הע"ז דבקל יכול לתפוס. ובקצוה"ח סל"ח