חבל יוסף (חדרי דעה) רלא

ה"ה דוקא בספק אבל בודאי הרי קיי"ל דלא מהלינן אע"ג דהוה מחתך בשר בעלמא וא"כ י"ל דדוקא בספק שהי' להם אבל ספק שלנו דאין אנו בקיאין לא חשוב לי' אפי' כספק דדילמא שלהם הי' ודאי ע"ש. ולענ"ד הוא דחוק מאוד לתלות ספק כזה להחמיר באיסור חותך בשר בעלמא ולבטל ספק מצות מילה וטפי הו"ל להחמיר בספק לקיים מצות מילה בספק דקיי"ל בשילהי רה"ש דספק מצוה דאו' דוחה אפי' ודאי מצוה של דבריהם כ"ש ספק טלטול בעלמא. ויותר נראה לענ"ד דכיון דאין דוחין בשבילו את השבת על פ"נ. א"כ היכי נמהיל אותו לכתחילה ונכניס אותו בידים בס"נ. מספק שמא חי הוא ובר מילה הוא. ואח"כ לא נוכל לעשות לו רפואה דאין מחללין את השבת לרפואתו כמש"כ הרב (ועמ"א סש"ל סקט"ו דתליא במחלוקת הרא"ש והרמב"ן) ועש"ך סק"ו דעכ"פ לכל הפו' בכה"ג אין מלין את התינוק והש"ס דלא משני הכי ומוקי למכשירי מילה ואליבא דר"א משום דבריי' קתני ערלתו ודאי ולא ספק בן ח' ומשמע דהוא משום המילה וכמש"כ הד"מ והוצרך לאוקי ע"כ כר"א והבריי' גופא כיון דס"ל כר"א תני לה בשביל המילה גופא ולדידן ודאי ג"כ אין מלין אותו בשביל ס"נ והא דרשב"ג בסתם תינוקות שפיר קאמר דמהלינן לי' בממ"נ דהתם לענין פ"נ ודאי ניזל בתר רובא לחלל עליו את השבת ונכון. ובק"נ כ' ליישב עפ"י דברי הרשב"א שהביא שי' דלפי המסקנא בסוגי' דכתנאי שם לר"י בר"י וראב"ש הוה בן ח' כטריפה וא"כ אית בי' משום חובל (כמבואר בפסחים גבי שחטו ונמצא טריפה ע"ש) ולענ"ד הוא תימה דאם הוא רק כטריפה לכאורה אית בי' מצות מילה בטריפה וכדמשמע בנדה כ"ד דאינו ממעט אלא מי שאינו ראוי לברית שמונה ופירש"י שאינו ראוי לחיות שמונה ימים ול"ד ח"י אלא דאינו חי כלל ואין חיותו חיות וכן בב"ק י"א גבי פדיון הבן בעי קרא למעט נטרף בתוך ל"י ופירשו התו' שנעשה טריפה ואע"ג דבנהרג בתוך ל"י פשי' דפטור בנעשה טריפה איצטריך מיעוטא ובמילה דליכא קרא משמע דפשי' דחייב ומיהו י"ל דהתם שאני משום דבסו"פ הקומץ רבי קרא דביש לו שני גולגולות חייב עשרה סלעים דבגולגולת תלי רחמנא אע"ג דהוא טריפה כמבואר שם ומ"מ גבי מילה משמע דטריפה חייב במילה וצע"ג:

ט"ז סק"י דאם היו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה לא היו מלין אותו בשבת וכ"כ הש"ך דכן משמע בבה"ע והטור ולכאורה צריך להבין דהא קיי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא ואפילו מומר שקידש אשה או גירש את אשתו הוא קידושין וגירושין מעליא ובודאי הוא חייב במילה ולמה לא דחינן שבת. ונראה ברור דאע"ג דהוא חייב במילה מ"מ חילול שבת הוא בשביל מ"ע דמילה בזמנה וכשהאב אינו יכול למוהלו רמי מצוה אב"ד ודחי שבת משום מצות ב"ד וכל ישראל אבל על רשע לא רמי מצוה עלינו כמו דאין מצווין להחיותו דלא עדיף מילתו מלהחיותו לגמרי וכה"ג יליף ביומא דמה מילה דוחה שבת כ"ש פ"נ וה"נ להיפוך מה בפ"נ אין אנו חייבין ק"ו במילתו וכיון דלא רמיא מצוה עלן לא דחינן שבת וז"ב:

סוהס"י בהגה ונראה דשרי למהול גם בשני מוהלין כמו בעבודה שכמה כהנים עובדים היינו כדתנן ביומא כ"ו דבשבת נעשה קרבן תמיד ע"י י"ב כהנים ע"ש. והגר"א דחה זה דעבודה היתר הוא בשבת ואינו דומה למילה דהיא דחוי' ובאמת יש לסייע דבריו מדברי התו' בריש חולין גבי הא דבעי מנלן דאזלינן בתר רובא וכ' התו' דלא ילפינן ממוספין דדחי שבת אע"ג דיש לחוש דלמא הוא טריפה די"ל דעבודה שרי אפי' מספק. כמו פ"נ דאפי' ספק דוחה שבת. והרי גבי מילה קיי"ל בהדיא דאין ספק דוחה שבת הרי דע"כ יש לחלק בין עבודה למילה. ומ"מ צ"ע כ"ז דהרי בריש יבמות לענין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת בעי למיעבד מה"צ מפסח ומילה ותמיד משמע בהדיא דשוין הן. וגם מוכח ע"כ דבכל הני אינו היתר דא"כ אין ללמוד מזה לענין דחי' וכעין שכ' שם התו' דלא שייך למילף מא"א דהוא היתר וכן יל"ד דבקרבנות ציבור אינו מתורת היתר לפ"מ שפירשו התו' בשבת דע"ב דלרבא נתכוין שהוא תלוש ונמצא מחובר פטור דלא איכוין למלאכה דאיסורא ע"ש. וא"כ קשה הא דתנן בפסחים דע"א דהשוחט את הפסח ונמצא טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב הא זה הוה כנתכוין לתלוש וע"כ דעבודה לא חשוב היתר אלא מלאכת איסור הדחוי' ואכמ"ל וצ"ע. וראיתי להש"א שכ' דאין מוהלין בשנים ולא משום החילוק שבין אדם זה לאחר אלא דכשפירש קיי"ל דהוה חלול אחר וא"כ כשעושה ע"י שנים ופירש הראשון הוה ג"כ חילול אחר ולמה לנו לגרום חלול שני ע"ש. ולולי ד"ק נראה דפירש אינו אלא בפירש ע"ד גמר. אבל באמצע ל"ח פירש. דאי ל"ה הרי ע"כ צריך להפסיק בין החיתוך והפריעה. וע"כ הוא פורש באמצע. אלא ע"כ דזה לא מיקרי פירש ואם כן אין נ"מ לענין זה בין הראשון להאחר ודוק:

ש"ך סוהס"י השיג על הרשב"ץ דאין מלין מילה שלב"ז ביום ה' משום חלול שבת דא"כ משכחת מילה ליום ט"ו וכגון שחלו ב' י"ט של רה"ש בג' וד' ואנן תנן לא יותר מי"ב ולכאורה כוונתו שנולד בה"ש של יום ב' לג' בשבוע שקודם רה"ש שהוא ביום ג' וד' ואין מלין אותו בב' דהוא ספק ז' וברה"ש הוה ספק עבר זמנו וביום ב' של רה"ש כבר ודאי עבר זמנו וביום ה' וששי משום שבת ואינו נמול עד אחר השבת דהוה י"ד (וט"ו ט"ס) והנה לכאורה בנולד בע"ש בה"ש בשבת שלפני שבת שקודם רה"ש שהוא בג' וד' הרי אין יכולין למולו ג"כ ביום א' וב' שלפני רה"ש משום ספק חילול יו"ט שה"ה כבר מילה שעבר זמנה. וגם זה נימול אחר שבת של אחר רה"ש וה"ה נימול לי"ז. ומדלא הקשה כן משמע דבזה גם הרשב"ץ מודה דלא חש אלא לשבת ולא ליו"ט וכן מצאתי בעיקרי הד"ט שכ"כ בפירוש דבלפני יו"ט כו"ע מודו ע"ש. וא"כ הך דאין מפליגין בספינה דלמד מינה לענין מילה שלב"ז. נמי דוקא בשבת ולא ביו"ט. וצ"ל דאע"ג דתנן בשילהי ביצה אין בין שבת ליו"ט אלא א"נ וכ' התו' דלענין שבותין מוקמי מ"מ הא אוקמה הש"ס כב"ש. ומתני' דמשילין דהיקל ביו"ט כב"ה וקיי"ל כהך מתני' וה"נ הא דבסו"פ מפנין מרחמין היינו ע"ג בהמה ביו"ט כ' הר"ח דדוקא ביו"ט ולא בשבת. וכן הרא"ש בשם הר"י נסתפק בזה שם אם מותר בשבת. וע"כ דאנן קיי"ל לחלק בזה בין יו"ט לשבת. וה"נ י"ל בהך דהכא. שוב ראיתי בטו"א מגילה ד"ז שכ' ג"כ דבהטבלה והשקה בביצה י"ז. וכן בריש תולין גבי נותנין למשמרת תלוי' הקלנו שם ביו"ט יותר משבת ע"ש:

הלכות עבדים סימן רסז ש"ך סק"א בשם הרמב"ם דמילת עבדים וטבילה צריך ג' היינו לפי שצריך קבלת עבדות מדעתו כמבואר בס"ה ובאמת כבר מוכח כן מדברי הרב בהגה ס"ט אם טבלו ב"ד כו' משמע דצריך ב"ד ומ"מ נראה לי דזה בעבד שקנה עכשיו. אבל ילדה לו שפחתו עובר זה כבר הוה עבד מלידתו ומילתו הוה ככל מצות מילה בישראל ואי"צ ב"ד ואע"ג דעבד מותר באמו דהוה כבהמה בעלמא מ"מ לענין זה דהוא עבד ודאי הוא דהיא אמו דבן שפחה ולדה כמותה. וכדאיתא בסו"פ האומר ממזר נשא שפחה הולד עבד ע"ש ופשוט:

שם סק"ג לקחה ועיברה וילדה נמול לח' משמע אע"פ שלא טבלה כו'. משמעות דברי הש"ך אע"פ שלא טבלה כלל וכן יל"ד לכאורה מדמסיק בע"מ שלא להטבילה נמול לאחד וכ' אח"כ דאם טבלה אחר שילדה נמול לח'. וא"כ משמע דהא לא התנה שלא להטבילה אפי' לא טבלה כלל ה"ה נמול לח'. אמנם לכאורה נראה דבלא טבלה כלל לעולם נמול לאחד. דבאמת הב"י נדחק מאוד בדברי הרמב"ם האלו דכ' אלקחה ע"מ שלא להטבילה דאם טבלה אח"כ נמול לח' דמנ"ל הא. והנה הרמב"ם בהלכות ק"פ פ"ה כ' דטבילת אמהות מעכבת בפסח והביא זה מהתו' ומשמע ביבמות ר"פ הערל דכל שאינה מצוה בדבר אינה מעכב וא"כ ע"כ דאסור ג"כ להשהות שפחה בלא טבילה. ובזה א"ש שי' הרמב"ם. דנראה פשוט דמפרש באוקימתא דהש"ס בלקח ע"מ שלא להטבילה דעיקר הכוונה היינו שלא טבלה כלל והיינו דע"כ ל"פ אר"ח אלא דס"ל שגה ילדה ואח"כ טבלה מהני אבל עכ"פ