חבל יוסף (חדרי דעה) רל

מתחילה אי"צ לחזור לברך כו' א"כ גם כשלא הי' דעתו הא מין א' הוא וכ"כ בסי' י"ט לעיל דמצוה שאני דבעי כוונה מפורטת בפירוש ואין זה דומה לברכת הנהנין וכן אפי' למצוה שאינה חיובי' כשחיטה והוכחתי זה שם בכמה הוכחות. ועוד נראה לי להוסיף כעת ראי' מהא דקיי"ל בשלהי פסחים דברך על הזבח לא פטר של פסח משום דשפיכה אינה בכלל זריקה. והרי ודאי דפסח הוא בכלל זבח דהרי אפי' מעשר בהמה אמרינן בר"פ כל התדיר דקודם לעופות דמין זבח עדיף אלא דברכת המצות בעי מפורשת ומבוררת:

ס"י ואם הוא שבת צריך שיהא מוכנים (העפר) מבעו"י עש"ך דכן כוונת הב"י בפירוש דברי העטור (ודלא כהפרישה שנטה מפשט דברי הב"י) ע"ש וכ' הש"ך דלשון גזירה לא משמע כן ופי' הש"ך דבריו דאפי' עפר מוכן אסור והב"י הזכיר זה ודחהו דהרי מותר לטלטל עפר מוכן ואולי כוונת הש"ך דלמצוה גזרו טפי משום טרדה וכמו דגזרו בלולב שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. וכן מפורש בתו' ביצה די"ח ד"ה נגזור ע"ש וי"ל דגם במילה דדוחה שבת מ"מ יש לגזור שיהי' בלא עפר כיון דאילו מעכב. ונראה ליישב לשון גזירה לפי דברי הב"י והמחבר שכוונתו כן שיהי' מוכן שם במקומו לשם מילה ולא יביא ממ"א אפי' מן המוכן. גזירה שמא יביא שלא מן המוכן ונכון:

ש"ך סקכ"ג והגהת מנהגים העתיק דברי הרמ"מ אלא שיש טעות בהעתקה ומזה נתפשט דהמוהל דוחה את האבל ואינו נכון ויש לתמוה על המג"א בסי' נ"ג סקכ"ד דהביא דברי הגמ"נ אלו דהמוהל דוחה את האבל. ולא הרגיש מש"כ בזה הש"ך כאן שהוא ט"ס וצע"ג ט"ז סקי"ג סמך למשתה שבליל שבת קודם המילה ממ"ר שיראה פני המטרוניא תחי'. ובפשי' י"ל ע"פ דברי הגמ"נ בש"ך סוהס"י שלא לחלוץ התפילין בשעת המילה שהם ג"כ אות. וה"נ שבת הוא אות והוא התחלה למצות המילה ומתחיל כבר בשמחה קצת סימן רסו ס"ב אבל שלא בזמנה אינה דוחה בפ"ת. סק''א תמה על הגרע"א שנסתפק במל בשבת מילה שלא בזמנה אי אמרינן אי עביד ל"מ וצריך להטיף ממנו דם ברית ובאר דאפי' למש"כ הפו' דבלא נתקן האיסור לא אמרינן ל"מ. מ"מ הכא הא הוה מקלקל אלא דתיקון המצוה חשוב תיקון. א"כ כי נימא דל"מ ולא עביד מצוה הוה מקלקל ואין כאן איסור והפ"ת תמה ע"ז דהרי בהדיא אמרינן בסו"פ ר"א דמילה דמל של ע"ש בשבת חשוב עביד מצוה הרי דהמילה כשירה. ולא אמרינן דל"מ ע"ש. ובאמת אין משם ראי' דהרי בכריתות די"ט משנינן הך משנה לר"ג דאמר דמתעסק פטור בשבת דהנח לתינוקות משום דמתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב ע"ש. הרי דע"כ ס"ל להך תנא דמקלקל בחבורה חייב. וא"כ א"א כלל לתקן האיסור דאפי' לא יצא הרי החבורה כבר נעשית וחלל שבת ועשה האיסור. וכל שא"א לתקן האיסור בודאי ל"א ל"מ ושפיר כשירה המילה והוה עביד מצוה. וע' שאג"א סוף סנ"א שכ"כ ע"פ דרכו שם:

שם על שאינן מעכבין אם פירש אינו חוזר. בש"א הקשה לשי' הרב בסרס"ד דבחול חוזר אפי' אם פירש א"כ למה לא יחזור גם בשבת דהרי מן הדין ה"ה מקלקל ולא הוה אלא איסור דרבנן והו"ל למימר דמצות מילה דרבנן דוחה איסור שבת דרבנן ואי דזה חשוב תיקון דהוה מצוה. אם מצוה היא תדחה שבת ע"ש. ולענ"ד י"ל דאע"ג דעל עיקר המילה אמרינן דה"ה מקלקל ולא הוה אלא תיקון המצוה זהו כ"ז שהוא ערל כברייתו ולולי המצוה הוה גברא מתקנא ככל הגוים. אבל כשכבר מל עיקר הערלה ונשארו ציצין. נראה פשוט דציצין שבמילה ל"ג מציצין שבאצבע דמבואר בסשכ"ח סל"א דנטל אותם בכלי חייב חטאת והוה איסור דאוריי' ועמג"א סוסש"ג דכ' בשם הריב"ש דהוא משום גוזז ואפי' אינו צריך להגיזה דגזיזת עורות אלים מאדמים נמי לא הוה בשביל הגיזה אלא בשביל העור. וה"נ זה הוה תיקון להאדם ע"ש. ודכוותה ציצי המילה ודאי חשוב תיקון והוה איסור דאוריי' בלא המצוה כלל אלא מצד תיקון גברא גופא. ול"ד כלל לעיקר המילה דחשוב מקלקל וז"ב. ועוי"ל דאפי' נימא דל"ח אלא איסור דרבנן משום תיקון דרבנן מ"מ אין בכח המצוה להתיר את האיסור שבת דרבנן דנראה דכיון דמדאוריי' הוא מהול גמור אע"ג דיש מצוה לתקן יותר משום זה אלי ואנוהו לא שייך ע"ז למיקרי מצות מילה בזמנה לדחות את השבת דדוקא בשביל עיקר המילה שיש בביטולה כרת קבעו לה זמן כמש"כ בסרס"א אבל על הציצין לא נקבע להן זמן ודוק:

שם בהגה ומותר לטלטל האיזמל להצניעו כו' דהא לא הוקצה בה"ש. הגר"א חולק על זה מהירו' דסו"פ לה"ג גבי לולב הניחו לארץ אסור לטלטלו. וכן כ' הק"נ פרק כל הכלים סק"כ (אמנם מש"כ בק"נ דזה כוונת הירו' בהא דמסיק אף בסכין, של מילה ומצה כן דהיינו אהאי דינא ל"נ כן. ונראה דזה קאי אהא דר"י דשכח והוציא לרה"ר וכ"ה בהדיא בירו' פר"א דמילה ע"ש וכן לא הביא כן הגר"א. אלא דמעצמנו יש לנו ללמוד כן מלולב דשפיר הוה מוקצה ול"א הך סברא דלא הוקצה בה"ש) אמנם מה שהחמיר עוד הגר"א דאפי' הוא בידו אסור לטלטלו דלא הותר זה אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה. לולי ד"ק לא משמע כן דהא לא נלמד אלא מלולב והרי גם בלולב תנן בהדיא בסו"פ לה"ג דמקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו במים בשבת וע"ש בש"ס דקמ"ל דלא נימא אשה הא לא מפקדא ובאמת משמע דזה כוונת המשנה דדוקא מיד בנה ובעלה דלא הניחו אותו לארץ הא בל"ה כיון דלא מיפקדא ואינה נוטלתו לשם מצוה אסורה באמת לטלטלו. אבל כ"ז שהוא בידם שרי גם היא ליטלו מידם להצניעו וכ"ש שהם עצמם מותרים לטלטלו להצניעו ולכאורה זה נכון:

ס"ז אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת. המרדכי למד זה מהא דכ"ח חדשים בביצה דאסור משום שצריך לבודקן ובאמת בשו"ע שם לא פסקינן כדעת המחמירים אמנם נראה כוונתו דזה ודאי דדוקא שם דודאי רוב כלים מתוקנים הם והוה אחזוקי ריעותא בעלמא כמבואר שם בש"ס. ודמי לה שם לעוף שנדרס ושהה מעל"ע דהוה ריעותא בעלמא. אבל במקום דהוה ספק גמור אסור וכ"כ ההג"א דבמקום ששכיח טריפות ככשירות אסור לשחוט ביו"ט והכי פסקינן בסתצ"ז ע"ש. וא"כ בלא מל מעולם כמו דקיי"ל לענין שחיטה דאינו מומחה לשחוט אע"פ שיודע הלכות שחי' לא ישחוט אלא בפני חכם ומומחה ובביאור הגר"א שם דקדק זה מלשון הש"ס דרוב מצוין א"ש מומחין הן היינו שכבר הוא רגיל אבל בלכתחי' ודאי אין לו רוב זה שישחוט יפה וא"כ ה"נ במילה בשבת הרי לכתחילה הוה ספק גמור ואסור לו לחלל שבת ק"ו מיו"ט דאסור בספק גמור וכוונתו דכמו שדימה הש"ס שחי' יו"ט לספק טריפות לענין ריעותא ה"נ הכא בספק גמור לכו"ע ומיהו יש לחלק קצת דהתם הוה מילי דרשות אבל הכא המילה מצוה היא אפשר דל"ג במקום מצוה ועכ"פ כשיש אחר דלא שייך מצוה ודאי יש לאסור. ועוד דביש אחר הא קיי"ל בסרמ"ד דבן אינו מקיז דם לאביו דשמא אתי לשגגת חנק ועש"ס פרק הנחנקין דפריך שם מהא דמחט של יד ליטול בה את הקוץ דילמא, עביד חבורה ומשני מאן שמעת לי' מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ס"ל מלאכה שאי"צ לגופה פטור. אבל הכא דחיישינן שיחתוך העור ושלא כמצוותו לגמרי כבר בארנו לעיל בסמוך דתיקון הוה ומצוה ליכא. וא"כ איכא חשש חלול שבת גמור. וכיון דאיכא אומן גמור דאין לנו להסתפק עליו ודאי יש לחוש לדילמא אתי לספק ח"ש וכמו בבן לאביו היכי דאיכא אחר וז"ב. וקרוב בעיני דזהו טעם משנתינו בסופ"ק דיומא דשבעה ימים קודם יה"כ כה"ג שוחט וזורק כדי שיתרגל בעבודה ובודאי שאין שם חשש הקלקול משום כפרת ישראל דהרי יכול לשחוט אחרת אלא משום חשש חילול יוה"כ וה"נ המוהל בשבת דמ"ש ודוק ט"ז סק"ז האריך בטעם הרי"ף והרא"ש דכ' דלא מוהלין ספק בן ח' בלא נגמרו שערו וצפרניו אע"ג דמסיק שם בש"ס דמוהלין ממנ"פ ולא נצרכה אלא למכשירי מילה אליבא דר"א וא"כ לדידן דלא ס"ל לדר"א לא הו"ל להם להביא זה. משום דזה דמוהלין