חבל יוסף (חדרי דעה) רכט

סימן רסג ס"א קטן שהוא ירוק כו' לשון הרמב"ם ירוק ביותר וכן באדום כ' ביותר. וראיתי מי שהבין דס"ל דווקא ירוק הרבה מאד וחקר בשיעורו. ולענ"ד לא נתכוין לזה הרמב"ם מעולם דמנין לו זה לחלק בדבר. אלא כוונתו יותר משאר קטנים שרגיל להיות בהן ירקות מעט וכל שהוא יותר מהרגילות לעולם זהו ירוק וז"ב:

ס"ג והוה"ד אם אשה מלה בנה ומת כו' וגם אחותה משמע דבתרתי הוה חזקה לרבי וס"ל דדיחויא דדילמא שלישית נמי הוה אמר קאי לפי המסקנא גם באחיות והא דאמר רבא גבי משפחת ניכפין והוא דאיתחזק תלתא זימני צ"ל דהא דלא הוה סכנה להבעל היקל כרשב"ג. אבל בחידושי הרשב"א כ' דאף לרבי צריך הכא דווקא ג' זימני דאין חזקה במשפחה פחות מג' פעמים וכ"נ דהוה גריס בש"ס אבל תרתי אימור איקראי בעלמא וכ"ה ברא"ש ומשמע דהש"ס חידש דהכא במשפחה אינו מתחזק אלא בג"פ וכ"כ גם הנ"י כסברא זו של הרשב"א והכי מצינו בנדה ס"ג דאמרינן לווסתות שנים ולמה שלא מנו חכמים שלשה. וכ' שם התוס' דאע"ג דס"ל כרבי למה שלא מנו חכמים דלא הוה וסת גמור מודה רבי דצריך שלשה פעמים (וכ"ה ביבמות שם בסמוך לענין מפלת בפחות מג"פ לא הוחזקו בנפלים וע"ש בנ"י ומיהו התוס' שם בשם הר"ש לא כתבו כן) ולפי"ז פשוט דלפ"מ דמסיק דילמא הא קמ"ל דאחיות מחזקות ודאי דווקא רביעית אבל שלישית לא לכו"ע וכ"נ לכאורה לדינא ואפשר דהמדפיסים חסרו פעם שני וגם אחותה וצ"ל דווקא ג"פ וצ"ע ס"ה בהגה אסור למהול עכו"ם שלא לשם גירות. העט"ז כ' הטעם דאסור להחתימו בחותם הברית והש"ך השיג עליו דבש"ס מבואר בצריך לרפואה משים לא מעלין. ולכאורה דברי העט"ז מוכרחין דהרי אפי' בציצית קיי"ל במנחות מ"ג דאין מוכרין לו טלית מצוייצת שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו וכ"ש חתימת ברית דאיכא למיחוש להכי. ובל"ה נראה דאיכא כאן איסור לפ"ע דהא ודאי העכו"ם אסור לו לחבול בעצמו. וע"כ דהש"ס קמ"ל דאפילו לרפואה דהו"ל להקל שלא לחוש להני טעמי. מ"מ זה גופא אסור דלא מעלין ומ"מ אפשר משום איבה יש להקל גם בזה אלא שצ"ע דיש כאן חשש לפ"ע דאו' ואפשר דאין בזה חובל גמור וצ"ע:

סימן רסד ס"א הכל כשירים למול כו' וקטן. ע' בסי' ק"כ כ' דל"ק דא"כ ליעביד מילה בשבת ע"י קטן וגם לענין הברכה אם יברכו ע"ש:

ס"ג חותכין את הערלה כו' עד שתתגלה העטרה. ואח"כ פורעין את הקרום כו'. ע' תוס' על מתני' דמל ולא פרע כאלו לא מל כ' דמאי איצטריך הא כבר אשמעינן דבשר החופה את רוב העטרה מעכב. וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה. ולכאורה אין הבנה לדבריהם דהתם על בשר העור הערלה העליונה וקמ"ל דלא נימא דסגי בחתיכת ראש הערלה בעלמא אלא דצריך לגלות כל העטרה ומתני' במל ולא פרע הא הוה מילתא אחריתא דצריך לפרוע גם את הקרום התחתון וכמש"כ בזה בשו"ע לפנינו. והי' נראה מדבריהם דמפרשי פריעת מילה כמו פריעת ביה"ש למ"ד בחולין דל"א דבעינן שחיטה מפורעת דהיינו גלוי' וה"נ היינו שיגלה את רוב העטרה. ואין מחלקין בין העורות כלל אלא דבעי לגלות את העטרה. והא דאמרינן לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו היינו נמי דלא הי' צריך לגלות את העטרה אלא בחתיכה בעלמא וא"כ שפיר הוה הא נמי בכלל דינא דרישא. אבל ביבמות ע"ב שם גבי לאקושי סוף מילה לתחילת מילה מאי ניהו ציצין המעכבין את המילה כו' דהקשו דהכא נפקא הא דציצין משוב ושנית ולקמן נפ"ל זה מהמול ימול. ותי' בשם ר"ת דהכא בציצין המעכבין את הפריעה. משמע דגם הם מפרשין דהוא עור אחר. וצריך לדחוק בכוונתם דמ"מ משמע להו גם ברישא דבשר החופה את רוב העטרה הוא כולל כל מה שחופה שיהי' העטרה עצמה גלוי' כמו שהוא בלא שום קרום. אבל כבר כ' דלר"ת ע"כ דנ"ל זה מתרי קראי. ובודאי דגם התנא הרי הוא צריך לפרשה בהדיא וצ"ע:

ס"ו אם בשעה שמתקשה נראה מהול אי"צ למול פעם ב' ומ"מ משום מ"ע מתקן הבשר. עט"ז דהיינו כפירוש הרב בהגה דהיינו לדחוק העור לאחוריו. וע"ש מה שהשיג לדחות דברי המהרא"י והנה"ך האריך ליישב ולהשוות דברי רש"י והרמב"ם. והנה בעיקר פירוש דנראה מהול דהיינו שיראה קצת מילה. ודאי משמע כן מלשון הש"ס שאמר נראה מהול ולא אמר הוא מהול וכן מדא"ש דבנראה מהול אי"צ למול ואי מילה כדינה פשי' דמה יתקן יותר וכן הרמב"ם דביאר דמ"מ יתקן הבשר ע"כ דעכשיו אינו כדינו ולציצין שאין מעכבין הרי שי' הרמב"ם דפירש אינו חוזר אף בחול. וע"כ היינו בנראה קצת מהול. ולענין הפירוש במתני' דרש"י פי' מתקן באיזמל והרמב"ם נקט מתקן שידחוק הבשר נראה דאין כאן מחלוקת דמתני' סתמא תני מתקנו ושמואל פי' דבנראה מהול אי"צ למול. וע"כ דבכה"ג הוה מתקנו דמתני' בדחיקת הבשר ובאינו נראה מהול מתקנו היינו באיזמל וזהו פירש"י. ורש"י רישא דמילתא נקט ואפשר דס"ל דבנראה אי"צ כלל וכן לא כ' זה הרא"ש ושאר פו' ורמב"ם משמע לי' דמתקנו היינו בכ"ג ודוק:

ש"ך סקי"ב בשם הספרדי דלא נאמר בדיקת קישוי אלא למסורבל שנמול כהלכתו אבל לא לשאר כו'. והקשה עליו מירו' דמפרש גם במתני' קישוי. לכאורה פשוט דהירו' קאי לענין לעכב בדיעבד. אבל הספרדי כ' אלכתחילה דמבואר דבנראה מהול בשעת קישוי אי"צ אפי' לכתחילה. דזה דווקא בנימול כבר כהלכתו אבל בתחילת המילה בודאי מעכב הכל לכתחילה כשלא פירש מיהו לכו"ע והרב פסק אפי' בפירש. ועב"י שהביא שם בשם הספרדי דכל שנשאר קצת ערלה יותר מהחריץ שבין ראש האבר להגיד ברוב היקף העטרה אע"פ שאינו רוב גובה ודאי מעכב בדיעבד דאף דא"ש רוב גובה כ"ש רוב היקף כפשטא דמתני' ותמהני שהשמיטו זה בשו"ע ואחרונים שהוא עיכוב מדאו' בדיעבד. ואפ"ל עפ"מ שכ' הפר"ח לעיל ס"ל גבי גולגולת שנחבסה ברובה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מפרשים שם בעיא דרוב גובה או רוב הקיפה היינו דאפשר דדווקא רוב גובה אבל לא רוב היקף וכן להיפוך ע"ש וא"כ גם כאן י"ל דכיון דרבינא מפרש רוב העטרה רוב גובה א"כ י"ל דדווקא רוב גובה ולא רוב ההיקף ולא פשי' להו כלל ברוב ההיקף וצע"ג:

סימן רסה ט"ז סק"א ונראה לי דהאב המל בנו כו' יברך להכניסו קודם החיתוך כו' כיון דהוא עצמו עושה המצוה הכ"מ דצריך להיות עובר לעשייתו לכאורה נ"ל דהעיקר תלוי בתקנת הברכה וכיון דהברכה נתקנה אפי' על עשיית אחר והוא ברכת השבח ותקנוהו לאח"כ שוב אין לחלק בין אם עושה אחר או הוא עצמו ולעולם יברך אח"כ וכן לטעם הר"ן דהוא הודאה שזכהו הקב"ה בבן למול ודאי אין לחלק מיהו לדידן ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן דלשי' נראה שאין מקום שיברך אחר ולא קיי"ל כן וע' רש"א פסחים ד"ז ודוק:

ש"ך סק"ה בשם הרמב"ם והבה"ג לומר צוה בפתח וצירי לשון בקשה ע"ש. וכן כ' הראנ"ח בדרושותיו אמנם העיטור כ' בשם רה"ג לומר ציוה בחירק וקמץ. והמבאר החדש כ' דאי הוה שמיעא לי' להש"ך הוה הדר בי'. ואינו מוכרח דהא גם העיטור כ' אח"כ דברי הבה"ג ונראה דהוא דרך פלוגתא ואף שכ' שם י"מ כו' אינו מוכרח דהוא פי' על הבה"ג ע"ש:

ס"ד מיהו בג' צומות שהיולדת אינה מתענה הנה הרדב"ז הוכיח מכאן דהא המוהל מחויב להתענות וכ"כ המג"א בסי' תקנ"ט. דע"כ הכי קיי"ל לדידן דהא אפי' בחנוכה ופורים קי"ל דמתענה ומשלים ולא הקילו אלא בט"ב שנדחה דכיון דנדחה לא חמיר ע"ש. ודברי הגר"א באו"ח סתרפ"ב שכ' דבשאר תעניתים אפי' אינן נדחין מותר לבעל ברית כדמוכח בתו' ר"ה לבד מט"ב דחמיר. ע' תו' עירובין שם דכ' בלשון זה כגון תשעה באב משמעות דבריהם בפירוש דהיינו כל הד' צומות ואינן מחלקין שם אלא בין תענית רשות לחובה וכן כ' עוד שם בפירוש דיש חילוק בין תענית רשות לט"ב ודברי הגר"א לא קאי שם אלא לענין תענית אסתר דלא עדיף כד' צומות ומוסיף דאפי' באינו נדחה וכ' זאת לפי שרבים טעו בד"ק:

ש''ך סקט"ו אבל על הרב קשיא כיון דס"ל דבהי' דעתו