חבל יוסף (חדרי דעה) כג

הוא מרודד אע"ג דמרודד בשביל חסרון דעלמא פסול. וע"כ דליכא הכא שום קולא ומשו"ה הוצרך להר"ן לפרש דאדרבה הוה הבעיא להחמיר דהכא גרע טפי ודו"ק:

ס"ו מחט שנמצא בכבד כו' פשוט דל"ב הכא ק"ד דבין לשי' רש"י דחיישינן שמא בא דרך הושט וניקב ובא לכבד ובין לשי' הרשב"א דהחשש שניקב את הסמפון בהליכתו עכ"פ אין המחט במקום הנקב וליכא מידי למסרך דקיי"ל דל"ב ק"ד ופשוט:

שם כלפי חוץ כשירה עש"ך דכ' דאם החוד כבר יצא חוץ לכבד חיישינן שמא ניקב את המעיים וער"ן שהקשה דלמה לא חיישינן אפילו באינו יוצא לפנינו שמא כבר יצא וניקב וחזר וכדחיישינן בריאה ותי' דדווקא גבי ריאה דבשיצא משהו לחוץ כבר נטרפה חיישינן אבל בכבד דאינה נטרפת בנקובתה אלא דניחוש שמא יצא כ"כ עד שניקבה המעיים לא חיישינן דאי יצאה כ"כ לא היתה חוזרת. ולפי"ז אפילו ביוצא כבר משהו ממש לחוץ עדיין אין לנו לחוש לנקובות המעיים. אבל לא נתברר לנו שיעורו. ועוד דאין קושי' מוכרחת לענ"ד דלפ"מ דמבואר לעיל סי' ל"ב בתולעת בחוטם דל"ח לנקובות קרום של מוח משום דהוה ס"ס שמא לא הגיע לקרום ושמא לא ניקב. ובארנו שם משום דזה הוה כספק על ספק לא על בספק דרוסה. וא"כ ה"נ לענין ריאה דהנקובה מטריף בשביל עצמותה. והוה ספק אחד אי ניקב אי לא מטרפינן. אבל כאן דאין הנקובה אלא באבר אחר א"כ כ"ז שלא יצא לחוץ לפנינו נראה ברור דהוה נמי ס"ס שמא לא יצא ושמא לא ניקב. וא"כ לפי"ז י"ל דכ"ז אינו אלא כשעדיין לא יצא כלל אבל ביצא משהו. בודאי יש לחוש כבר שניקבה המעיים. ועוד לא ידעתי דהרי לכאו' ל"ח ליצאה וחזרה אלא בושט דפעיא בי' וכן בריאה דמשמעת ג"כ קול וכמש"כ בסוסל"ו אבל בשאר איברים קיי"ל דל"ח כדמוכח בביה"כ שניקב מצ"א וער"ן גבי ביה"כ ודו"ק:

ס"ז מחט שנמצא בסימפון גדול שבכבד כו' עפמ"ג שכ' דאפילו כבר ניכנס בהסימפון שהוא בגוף הכבד כשר ויש לתמוה עליו דבהדיא מבואר בב"י דלמאי דקיי"ל דהסימפונות שבתוך הכבד אין נקב פוסל בהם ע"כ דהחשש הכא על הקנה שלא נכנס עדיין לתוך הכבד וע"כ כל שנכנס לתוך הכבד כבר יש עליו חשש ניקב. וע"כ לא הכשירו כאן אלא בהרחב הרבה ולא כשהוא מיצר כבר. ואפילו חוץ לכבד וכן משמע בהדיא בדברי הרשב"א וצע"ג:

ס"ח ניקב טרפש הכבד כו' נראה דס"ל להגאונים דכזית במקום שהיא חי' היינו במקום הטרפש. וא"כ ע"כ בניטל הטרפש היא טריפה. וכדפריך בש"ס גבי ניטל לחי התחתון והא איכא עיקור סימנים. וכיון דבניטל טריפה קיבלו דהוה"ד בניקב ולא חשיב לי' לטריפות בפ"ע משום דהוא בשביל הכבד. ועפ"ז נראה דאע"ג דמהני לי' סירכא לסתום את הנקב מ"מ זה דווקא סירכא אחריתי דהוא בריא ומחזיק את הכבד אבל סירכת הכבד עצמו ל"מ כיון דהוא צריך להחזיקו להכבד. א"כ אם אין בו כח בלא הכבד היאך יחזיק את עצמו. ועוד כיון דעיקר החיות במקום חיבור. א"כ אם נקוב שם אין הגנה על מקום חיותו. ואם נקוב במ"א ונסרך לכבד אינו כסדרו. ובודאי ל"מ וכ"כ הח"א ונראה דזה טעמו:

סימן מב ס"ו שתי מרות שבמקום דיבוק ברוחב אצבע היה כאחת כשירה עש"ך דאע"ג דלקמן גבי דקין בעינן שיוצאין כאחת גם למטה התם שאני שצריך המאכל לצאת. ועפ"ז נראה הא דס"ז וכ"נ דברי הרשב"א בב"י מקור הך דינא. ולכאו' היה נראה דכ"ז הרשב"א לשי' בתשו' שהביא הב"י בסמ"ו שלא קיבל עדות הטבחין על הוריד שבדקין סמוך לקיבה אבל לדידן דקיי"ל כחכמי לוני"ל שקבלו העדות שהוא האמת שבכל הבהמות יש להם וריד זה מן הכבד והמרה לדקין והביאם ב"י בסמ"ז ותימה על הב"י שלא הביאם יחד למחלוקת). ועכ"פ קיי"ל כחכמי לוניל וכ' שהוא לשפוך מותרות המרה לחוץ. א"כ גם המרה יש לה דרך לצאת ולא שייך טעם זה. אמנם נראה בלא"ה כיון דהרבה פוס' מכשירין לגמרי ביתרת מרה סמכינן הכא אמ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי דהא התם גבי דקין אינו אלא חומרא מספיקא וכשי' הר"ן שם שהסכימו עליו דלא בעי הדרי וערבי ע"ש:

ס"ז בהגה מרה הניכרת מעבר לעבר אי שפכו להדדי חדא היא וכשירה עש"ך בשם הד"מ דאע"ג דבועא הניכרת מעל"ע בריאה טריפה התם חיישינן לסימפונות, אבל בכבד אין חשש סימפונות ול"י למה הוצרכו לזה דא"כ לשי' הרמב"ם דס"ל דגם בסימפוני הכבד פוסל נקב גם בכאן יש להטריף. ולענ"ד בפשי' דדווקא בועא דהוא לקותא יש חשש סמפונות אבל מרה אין כאן לקותא ואורחה היא וליכא למיחוש למידי ודו"ק שם אי לא שפכו תרתי היא וטריפה לענ"ד דדווקא כ' בכה"ג דשני המרות הם בתוך הכבד בזה האחת ע"כ הוה יתרת. אבל כשהמרה תלוי' כהלכתה ויש בתוך הכבד כמין מרה הוי כשאר יתרת שלא במקומו דנוהגין להכשיר כמבואר בכ"ד וצ"ע:

ס"ט בהגה וכ"ש מחט או קוץ במרה דטריפה הנה שי' רש"י דלמאן דמכשיר בריאה מכשיר גם במרה וקו' התו' דא"כ למה מסיק בש"ס בפשי' אבל דזיתא בזע כיון דאנן קיי"ל להכשיר בריאה. מבואר בב"י בשם רי"ו ובע"ה. דהיינו בשאינה שלימה לפנינו דהוה כחתיכה דריאה דקיי"ל שם דטריפה אבל כשהיא שלימה לפנינו גם במרה דיינינן דין שלימה וכשירה בכה"ג כמו בריאה שלימה. וגם בשאינה שלימה אי קופה לגיו כשירה. וכ"ה בחתי' דריאה לשי' רש"י שם דפי' גם בחתי' דהוא משום חשש שמא אתי דרך ושט א"כ בקופה לגיו לא חיישינן ע"ש. והנה התו' חילקו דבזיתא שהוא גרעין חיישינן טפי דדחוק לה לבוא דרך הסימפון ולכאו' לפי דבריהם ג"כ במחט דלא שייך סברא זו דדחוק יש להכשיר ובקופא לגיו [ואע"ג דלשי' גם בריאה בחתיכה טריפה אפילו בקופא לגיו משום דחיישינן דנקבה כבר לחוץ וחזרה ויש לחוש כן גם במרה (ואפילו בשלימה לדידן דלא דיינינן במרה דין שלימה] יש לחלק דדווקא בריאה יש לחוש לחזרה וכמש"כ בסל"ו ע"ש]. וגם י"ל דהתו' ס"ל כשי' הר"ן דס"ל דבמרה הוה כסימפונא רבא דכבדא וא"כ במקום דליכא סברא דדחוק משמע דלשי' יש להכשיר בכ"ג. וכן הבין הרש"א ע"ש. וא"כ יש לצדד להקל בזה בקופא לגיו. אלא דעדיין יש לדון בזה דהנה הר"ן כתב לפרש מטעם אחר דבמרה מתוך שעורה דק חיישינן שמא נקבתה ע"ש. ולפי"ז הוא להיפך דכשקופה לגיו והחוד לצד העור. חיישינן שנקבתה. (ועט"ז סק"ה בשי' הרשב"א והרמב"ם). ובקופא לצד העור אין חשש וכשר. לשי'. ולשי' רש"י הוא להיפך כנ"ל. וא"כ לדידן דע"כ אנו צריכין לחוש לחומר שני השיטות. ע"כ יש להטריף בתרוייהו דבקופא לגיו והחוד לצד העור יש לחוש שמא נקבה דרך הליכתה דעורה דק וכסברת הר"ן. ובקופא לבר דהיינו לצד העור יש לחוש לדרך הושט כשי' רש"י. וא"כ לדידן ע"כ טריפה בכ"ג ועוד דקיי"ל דלא בקיאינן בין אלימתא לקטניתא. אלא א"כ היא כגרעין תמרה כמבואר בסמ"א:

וכשהקופה גדולה כ"כ תו יש חשש התו' דהמקום דחוק לה וטריפה בכ"ג ודו"ק סימן מג ס"ב ניקב ראשו העב טריפה התב"ש דקדק מלשון הרשב"א שכ' דלשי' הרמב"ן שני טחולין הדבוקון בסומכי' טריפה דכניטל מקום הדבוק דמי ומשמע אפילו דבוקין בכל הסומכי' דהוה כניטל כל הסומכי' טריפה. ש"מ דאפילו ניטל כל הסומכי' כולו ולא נשאר כלל אלא הקולשי' הוא טריפה ע"ש והנה מבואר מדברי' דס"ל דהא אם היה שני טחולין דבוקין בכל הטחול לגמרי זה כשר אפי' להרמב"ן דהוה כניטל כולו ולענ"ד נראה דלא שייך כניטל אלא על מקום הטריפות אבל במה שאין בו טריפות לא שייך כלל כל יתר כניטל וא"כ להרמב"ן דבשביל מקום דבוקו מטריף. אפילו דבוק בכולו טריפה דלעולם חשיב כניקב בסומכי' וטריפה. ומ"מ אינו אלא להרמב"ן דבשביל דבקותו של היתרת עושה את המקום שהוא דבוק בו אם יש באותו מקום דין טריפות כניטל והוה כניקב בסומכי' דטריפה. אבל לשי' רש"י דבאבר יתר הוה כניטל גם אבר השני שכנגדו. אין לנו להחמיר בו אלא לעשות זה כניטל כל האבר כולו. ובטחול דניטל אינו מטריף בו אלא א"כ ניקב. כשר זה. דזה הות כניטל כולו ודוק וא"כ בחסר כל הסומכי' שפיר י"ל דהוה כניטל כולו וכשר ודוק היטב:

ס"ג כל מה שדבוק לכרס קרוי עב כו' ע' ל"ח דהמונח ואינו דבוק כשר. וכן נראה לענ"ד כיון דדק שבעב כ' כל הפוס'