חבל יוסף (חדרי דעה) כב

הכבד שבפנים הכבד ג"כ טריפה ובריאה כבר הביא הב"י בסל"ו דברי הריב"ש דודאי מודה הרמב"ם למסקנת הש"ס דלא מיטרף בניקבו בפנים הריאה משום דריאה בשרה רך. והבשר סותם ול מיטרף אלא כשנתקלקל גם הבשר. אבל בשר הכבד הוא קשה ואינו סותם. וכמו בסימפון שניקב לחבירו ע"ש. והנה הלב שהוא קשה יותר מכבד ודאי ג"כ אינו סותם. ואפי' חלב הלב ס"ל להרמב"ם דאינו סותם כמבואר כאן בש"ך. וא"כ א"ש דבריאה לא הוה סופה לנקוב די"ל דתיכנס לבשר והבשר יסתום תיכף את הסימפון ובבשר תנוח שם ולא תנקוב כלל את הקרום לחוץ כנ"ל. אבל כאן בלב כיון שסופו לנקוב את הסימפון כבר נטרף דהרי אין לו סתימה כנ"ל. אבל עדיין קשה דמנלן לחדש זה דסופה לנקוב כיון דאין זה מוכרח כמש"כ דאפשר דפלטה לה. ע"כ נראה עיקר כמש"כ הט"ז דכ"ז אינו אלא מחשש שניקב כבר את הסימפון אלא דלא חיישינן לזה אלא כשסופה לנקוב דהיינו בחודה לפנים וכשיצאה כבר מסימפון גדול. אלא דמה של"ח אלא כשסופה לנקוב. נדחק משום דלב דהיא קרוב לקנה כריאה הוה כריאה ולא הוה לן לחוש לניקב. כמו דל"ח בריאה אלא משום דסופה לנקוב. וגם נדחק דלפ"ז הא גם ריאה ג"כ סופה לנקוב ומ"מ ל"ח שם וחילק דבריאה ל"מ טעם דסופה לנקוב משום שיש לה בדיקה ע"ש ולענ"ד אין הבנה לטעם זה דמאי עדיפות יש בזה וגם אין שום מקור לכל החילוקים האלו וכן הרשב"א לא כ' בזה אלא דריאה סימפונות שלה רחבין עי' ב"י בסי' הסמוך אבל א"ש הכל בפשי' לפמש"כ לעיל בסמוך וגם יתבאר מקורו דבאמת ס"ל לבה"ג בפירוש עיקר החילוק שבש"ס שבין כבד לריאה דבכבד טריפה בקופה לבר והוא משום נקובת הסימפונות [דמפרש בש"ס ג"כ כשנמצאת בתוך הסימפונות כמש"כ הב"י לשי' הרמב"ם בסי' הסמוך ע"ש] ובריאה הכשירו בכל ענין אפי' בחודה לפנים ולא חששו לנקיבת הסימפונות. וע' בזה מש"כ התו' לשי'. ומש"כ בסמוך בשם הרשב"א. והוא ס"ל בטעם החילוק כמש"כ בסמוך משום דבכבד סופה לנקוב את הסימפון ואין לו סתימה אבל בריאה שהיא רכה ותסתום ל"ח כנ"ל ומ"מ הכל משום חשש שניקבה כבר כמש"כ הט"ז. אלא דל"ח לזה אלא בשסופו לנקוב דווקא. ומשו"ה לא חששו בריאה דהתם אין סופו לנקוב כמש"כ בסמוך. וזה א"ש מאוד בלשון הש"ס שם הא איתא קמן ולא מינקבה כשירה והאר"נ סימפון שניקב טריפה כו' פי' מדלא חילק בין קופה לבר כו' ודו"ק. וא"כ לב נמי דאין לו סתימה להסימפון כנ"ל. ודאי דומה בזה לכבד ובחודה לצד הסימפון חיישינן שניקבה וטריפה. וא"כ מקורו פשוט מדברי הש"ס גבי כבד וריאה וזה נכון:

והנה הרשב"א כ' סתם דמחט בחלל הלב טריפה. וע' ב"י. ולענ"ד דהרשב"א ס"ל כיון דלא פי' בש"ס אלא דין ריאה ומרה וכבד וביה"כ. ולא איירי בלב י"ל דבלב אין דרכו כלל לבא בו דבר דרך פנים וא"כ יש להטריף בכה"ג כמו מחט בחלל הגוף ועוי"ל מדפריך שם בש"ס גבי כבד אלו אשתכח בבשרא כה"ג מי טרף מר ופרש"י משום דנקובת הכבד אינה טריפה משמע הא בלב דטריפה בנקובה שפיר יש להטריף בכה"ג ומסתימת דברי' נראה להחמיר בכה"ג אף בסימפונא רבא דלבא וצ"ע:

ש"ך סק"ז לולי קבלת ראבי"ה יש להתיר מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב ולשון הג"א וראה בעובי הלב קורט דם ולא בחללו ואסר. ומזה כתב המחבר דאצ"ל בחללו. וכבר תמה הש"ך בסמוך דהרי בחלל הלב דרכו בכך. ולענ"ד גם הלשון לא משמע כלל שהוא לרבותא. ולולי שאיני כדאי הי' נראה דאדרבה ה"ק שלא הי' הדם הרגיל להיות בחללו אלא ק"ד בעובי הלב ובזה הרי איכא ריעותא גם בחלל ומשו"ה הוא דאטריף אבל בליכא שום ריעותא בפנים באמת אין להטריף וצ"ע:

סימן מא ס"ב שיעור זה דכשני זיתים אפי' בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו לשון אפי' בשור הגדול משמע לכאו' דבכל בהמה שוה אפי' דקה שבדקה וא"כ גם בעוף הכל שוה וא"כ אין להקל אלא ערך עוף גדול לפי ערך בהמה דקה וצ"ע. וגם לקמן סמ"ג גבי טחול לכאו' לא משמע כן ועיין מה שכתבתי בסנ"ו וצ"ע:

ס"ג יבש הכבד עד שנפרך בצפורן כו' הא דהטריפו יבש גם בכבד אף דאין מדמין בטריפות ולא חששו בכל האיברים למראה וסירכא וכה"ג. נראה דהכא שאני לפי דגם הש"ס שם דמי לה גם למומי בכור. והקילו בכבד ג"כ עד שנפרך בצפורן משום דתלי לה הש"ס שם בשלט בה אוירה. וא"כ גם בכל האיברים שהטריפות פוסל בהם ג"כ יבש פוסל ודמי לנתמסמס דמטרפינן בכל האיברים [ובצומת הגידים י"ל דמיקרי שליט בהו אוירה ואפשר להחמיר בהו כמו באוזן בכור שם ועי' רי"פ גה"נ גבי ביעא דגדיא דקרי לי' שם לא שליט בהו אוירא. וברי"פ לולב הגזול גבי אתרוג משמע דבכה"ג קרי שליט בה אוירא וצע"ג] אבל צ"ע קצת דא"כ למה לא כללו גם יבש בכל האיברים כמו שכ' בסי' נ' גבי נתמסמס ע"ש:

שם בהגה אם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טריפה עש"ך הא דלא בעי לה הש"ס הכא כמו גבי גלודה דמיבעי לי' נטלו ראשי פרקים וכולו קיים משום דהכא פשיטא לי' דהוא טריפה. ונראה לענ"ד הטעם הא דפשי' לי' הכא משום דלמ"ד דכשר בנשתייר הימנו כלום פירש"י דטעמו משום דלא בעי כדי להעלות ארוכה דלא תלי בי' חיותא אלא דשיורא כ"ש בעינן מקום תליא דמרה. וכיון דאין טעם השיור כלל משום מעלה ארוכה. אלא דמקום זה הוא דיש עליו טריפות וכל השאר אינו תולה בו טריפות א"כ לא שייך כלל למיבעי דדווקא גבי עור דכולו תלוי בי' חיות אלא דכ"ז שנשתייר מקומות אלו מעלה ארוכה י"ל דבכולה קיים ג"כ אינו ניטרף אף שחסר במקומות הללו אבל כאן דהטריפות הוא רק בשביל מקום זה ודאי דלא שייך למיבעי כלל דודאי הכל תלוי בי' דווקא וא"כ ודאי דלמ"ד דמחמיר דבעי דווקא כזית לא ניקול טפי מלמ"ד כ"ש ובודאי גם לדידי' טריפה דודאי גם לדידי' משמע דעיקר החיות תלי במקומות הללו ודו"ק:

שם נימק הכבד טריפה אע"פ שנשתייר הב' זיתים. עט"ז שהאריך להשיג דבהש"ס גיטין מקשה עלה דאדרבה ריאה חמיר דהא תנן ריאה שניקבה או שחסרה ובכבד ניטל ולא נשתייר כלום ומשני כיון דמפומה קאתו אימור איתמוחי איתמח ופי' רש"י אף השני זיתים ע"ש משמע דווקא בשנימק השני זיתים הוא דטריפה ע"ש. ובאמת לולי ד"ק של רש"י לשון הש"ס איתמוחי איתמח לא משמע כן דא"כ הו"ל למימר דילמא כולי' איתמח. ע"כ נלענ"ד דבאמת יש להבין בקושי' הש"ס שם דמאי פריך הא מסקינן גבי כוליא דכשר בריאה פסול בכוליא מוגלא. פסול בריאה כשר בכוליא נקב. וא"כ לק"מ דשפיר י"ל ג"כ דנימוק גרע בכבד מבריאה אע"ג דבנקב ריאה חמיר. ע"כ נראה דמעיקרא הוה ס"ד דריעותא דדם שבא מכבד הוא רק משום חסרון והיינו דפריך דחסרון אדרבה פוסל בריאה יותר. דבריאה פוסל בחסרון כ"ד אבל כבד כשר בנשתייר כלום [ולפי"ז צ"ל דס"ל דחסרון דריאה היינו אפי' אינו חסר אלא מבפנים דליכא נקב ואין הטריפות כלל משום הקרום אלא משום החסרון בעצמו וי"ל דמכאן יצא לו להרמב"ם להטריף חסרון מבפנים בשניכר החסרון מבחוץ]. ומשני דהאי ריעותא דדם אינו כלל משום חסרון אלא משום דודאי איתמח וסופו לקלקל הכל. ובזה שפיר י"ל דכבד חמיר. ובכבד אמרינן דגם במקצת סופו להיות נימוק הכל. אבל ריאה שנימוקה אפי' נשפכה כקיתון קיי"ל דכשירה. וא"כ אי"צ כלל לפרש דאימור איתמחי איתמח דהיינו דכולו איתמח. אלא כוונת הש"ס כמש"כ דהטריפות מצד איתמח. ובזה שפיר כבד חמיר כנ"ל. וכן מוכת לענ"ד דפשטו' הש"ס דמכבדא אפי' מעט דם כבר לי"ל תקנתא בודאי ע"ש ודו"ק. וע' רשב"ם ב"ב דק"ל גבי אין מדמין בטריפות כ' כדאמרינן וחילופא בכבדא וכבר נדפס בצדו שלא נמצא. ולכאו' הי' נראה בכוונתו על סוגיא זו. ומפרש כדפירשתי. אמנם יש לומר דכוונתו על הא דחולין מ"ה גבי תלתא קני ר"ח מתני דכבדא כריאה. דריאה ככבדא ע"ש. ומש"כ ראי' מנפלה לאור דלא מטרפינן בכבד אלא כנגד ב"מ פשוט דאין מדמין בטריפות. וכ"ש דשי' המרדכי שם להטריף באמת בכולו וע' משכ"ש ודו"ק:

ס"ד התליע הכבד והש"ך החמיר כדברי הר"ן דהבעיא לא היה להקל אלא אדרבה דבעי להחמיר בזה דלא סגי אפילו נשתייר ב' זיתים ופשטו בזה להקל אבל השני זיתים בודאי בעינן לבד המתליע. ונראה דלפ"ז בעינן נמי שלא יהיה מרודד בשביל התולעת. דאי ל"ה עדיין הו"ל להר"ן למימר דמבע"ל היכי דהכזיתים