חבל יוסף (חדרי דעה) רכח

מע"ז כ"ז גבי פלוגתא דרב ור"י מנין במילה בעכו"ם שהיא פסולה אי ילפינן מקרא דואתה את בריתי תשמור או מקרא דהמול ימול המל ימול ומסיק דא"ב אשה דלמ"ד מואתה את בריתי תשמור אשה לאו בת שמירת ברית ואי מהמול ימול אשה כמאן דמהילה דמי ולמ"ל לחדושי באשה דכמאן דמהילה דמי לימא בפשי' בעבד מהול דמואתה את בריתי תשמור לאו בר שמירת ברית הוא ומהמול ימול ה"ה מהול ולפחות הול"ל אשה ועבד א"ב וע"כ דעבד בר שמירת ברית הוא וחייב למול את עצמו ודוק:

שם בהגה ואם אין יד האב משגת לשלם שכר למוהל ב"ד כופין את המוהל. לכאורה נראה דאם יד האב משגת והתנה לשלם לו הרבה לא מפקינן חיובי' כמבואר בסשל"ו גבי רופא ע"ש אמנם נראה לחלק בזה דהא באמת קיי"ל דהנוטל שכר להעיד עדותו בטילה להזות הזאתו פסולה דאסור ליקח שכר על המצוה ופסלו את המצוה. וא"כ ה"ז לא הבטיח לו שכר אלא בשביל המצוה ואם יתן לו שכר הרי אין כאן מצוה והיכי יתחייב לו שכר. והתם גבי רופא הרי לבד מצות רפואתו הרי הנהו ברפואתו וע"ז נתחייב לו שכרו ואין יכולין להפקיע מידו. אף שעשה שלא כדין שהי' אסור לו ליקח שכר ע"ש. אבל כאן כל השכר בשביל המצוה ואם יקבל שכר הרי המצוה פסולה ועל מה יתחייב בשכר. והא דמשמע דבשידו משגת מחויב ליתן. ע"כ היינו שכר טרחתו והליכתו דזה שרי לקבל. ומ"מ כשאין ידו משגת משמע דב"ד כופין אותו אף בלא שום שכר. דודאי אין ב"ד חייבין ליתן מכיסם. ואפשר במקום שיכולין לגבות מן הציבור כופין את הציבור אבל במקום שאין להשיג רמיא חיובא עליו דהוא יכול. וע"כ שעבדי' רחמנא. כמו ברואה חבירו שטובע. בנהר. דמחייב להצילו מוהשבותו לו. וכ"ש. חיי העולם. אבל כשפסק הרבה נראה פשוט דאין לו אלא שכרו כמו במעבורת וצ"ע:

סימן רסב ס"א בהגה מלו תוך ח' יצא עש"ך שהאריך להשיג ע"ז מסוגי' דקצירת העומר דפריך בש"ס אי ס"ד נקצר ביום כשר למה דוחה שבת וה"נ אי ס"ד דבתוך ח' יצא א"כ למה דוחה שבת. ובאמת לכאו' אינו מוכרח כלל. דבאמת גבי קדשים קיי"ל בכ"ד דבעי שנה עליו הכתוב לעכב וכ"ז דליכא קרא לעיכוב משמע דלא מגרע כלל כח המצוה. אבל בכל התורה הא לא בעי כלל לעכב. ואפי' נימא דהוא כשר מ"מ ודאי לא קיים המצוה של מילת שמיני דהוא מ"ע ושפיר דוחה שבת. אבל אחר העיון ל"נ כלל כוונת הרב דיצא שקיים המצוה דהא בהדיא אמרינן בשבת קל"ג דשמיני למעוטי שביעי. והכי קיי"ל בכ"מ דקודם זמן חיוב לא יצא ידי מצוה וכדאמרינן בריש מגילה (ד"ה) גבי חגיגה והקהל לא מקדימינן דאכתי לא מטי זמן חיובא וע' תוס' פסחים ד"ע גבי שלמים ששחטן מעיו"ט. וכן יש הוכחה מנולד ביה"ש דנימול לט' ואי ס"ד דקודם זמנו לא גרע מאח"ז א"כ בודאי הו"ל למהולי' בשמיני דאיכא מיהו ספק שהוא מקיים מצות מילה בזמנו אבל בתשיעי הרי ודאי עבר מצות שמיני. אלא ע"כ דקודם זמנו לא מקיים כלל מצות מילה. ומשו"ה א"א למולו בשמיני דשמא לא מטי זמנו והוא מבטל מצות מילה לגמרי ויותר טוב בתשיעי דעכ"פ מצות מילה מיהו מקיים אף דמבטל מצות מילה בזמנו וז"ב. ומש"כ כאן הרב דמלו בתוך ח' יצא פשוט דאינו אלא להא דאי"צ עוד להטיף דם ברית בח' והיינו לפי שכ' בד"מ דאפשר תוך ח' עדיף טפי מלילה והיינו הכל לענין צריך להטיף ד"ב. והנה לדינא הסכמת האחרונים דבכ"מ שלא נעשית כמצותה. צריך להטיף ד"ב וכמש"כ הגמי"י לענין מל בלילה והטור בשם סמ"ג במל עכו"ם וכ"ה לפי שי' ר"ח ברא"ש (פר"א דמילה) במה שחילק בין תינוק שנולד כשהוא מהול לגר שנתגייר כשהוא מהול דתינוק שלא הי' לו ערלה מעולם אי"צ. וגר שהי' לו ערלה ולא נימול כדין צריך. וא"כ ה"נ בתינוק שלא נימול כדין. אבל בשם הר"ש הוכיח מסוגי' דמל של שבת בע"ש דאמרינן דלא ניתן שבת לדחות אצלו. הרי דאי"צ להטיף ד"ב בשבת. ומה שחילק הש"ך דאינו דוחה שבת. כבר חלקו האחרונים דמוכח בר"פ הערל דדין הטפת ד"ב הוא דאו' ולמה לא לידחי שבת. אבל גם טעם הר"ש דכתב דדווקא בתינוק דאיכא מיעוטא דערלתו אבל בגר לא גלי לולי ד"ק קשה להבין דלמה נחלק בזה בלא טעם למה לא נימא דקרא לא גלי אלא בנולד מהול כדברי הר"י דלא הי' לו ערלה מעולם אבל בהי' לו ערלה ולא נימול כדינו צריך להטיף דם ברית גם בתינוק. ואולי ס"ל כיון דקיי"ל בנולד כשהוא מהול דחיישינן שמא ערלה כבושה. לא מסתבר לאוקמי מיעוטא דקרא בכה"ג ומשו"ה מסתבר טפי לאוקמא בניטל הערלה שלא כדינה לפנינו ודוחק. וגם החילוק מגר קשה להבין כיון דאינו אלא כגזיה"כ ואולי נאמר דחילוק הדבר [ואפשר די"ל כן גם בכוונת הר"ש] דהא עיקר הדבר דפסקינן בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להד"ב הוא כמש"כ התוס' ביבמות ובשבת משום דפסק ר' יוחנן הלכה כר"י דגר שבא להתגייר אין מטבילין אותו והיינו דצריך להד"ב לפנינו. וא"כ י"ל דאינו כלל משום מצות מילה אלא דר"י סבר דהגירות אינו מתקיים אלא בהטד"ב כמו שנכנסו אבותינו במילה וטבילה כמפורש ביבמות שם. וכן משמעות לשון התוס' שם בשני המקומות שכ' דמיהו בנכרת כל הגיד לא מסתבר שיעכב הגירות דהוה כנקיבה הרי דכל הספק בשביל הגירות. ואע"ג דביבמות דע"ב גבי פלוגתא דמילה שלא בזמנה אי נימול דוקא ביום נקט גר שנתגייר כשהוא מהול ומשמע ע"כ דהא אינו נימול שנתגייר. זה אצ"ל דהוה מילתו ביום. לפי שהוא מעכב הגירות וקיי"ל דגירות צריך ביום. דמשפט כתוב בי'. ומוכח ע"כ דהא בשנתגייר כשהוא מהול ס"ל דאינו מעכב הגירות אלא דצריך הד"ב בשביל מצות מילה מ"מ בטעמא דר"י י"ל דאינו בשביל המילה אלא בשביל הגירות. ויש פנים לדבר דבאמת ר' יוסי דס"ל בע"ז כ"ז דימול כותי ואע"פ שמל לשם הר גריזים דס"ל דלא בעינן מילה לשמה א"כ באמת גם מה שנימול כשהוא עכו"ם להוי מילה כשירה ומצאתי שהקשו כן הת"י (בד"ח) ביבמות שם וצריך להוסיף עוד דהא ר' יוסי ס"ל במנחות ס"ז דתורמין משל כותים על של עכו"ם. דכותים גירי אריות הן ועכו"ם הוא. וא"כ הכי בהדיא דס"ל דגם מילה בעכו"ם כשר. ובתוס' שם כ' לתרץ דדווקא בישראל עומד ע"ג כשר. והוא תמוה דבכותי דודאי אינו משגיח עלינו. והוא מל לשם הר גריזים מאי מהני מה שישראל עומד ע"ג. אלא דבאמת י"ל דלשי' שפיר הוה מילה כשירה אלא דאפי' הוא מהול כדין ס"ל דאין גירות אלא בהטד"ב. ומיהו נראה דאין זה מוכרח אלא דאע"ג דמילה כשירה שלא לשמה היינו דווקא, בישראל שמצווה על המילה אבל מה שמל עכו"ם כשאינו מצווה ולאו בר חיובא אינה מילה כלל. ומ"מ משמע קצת בסו"פ ר"א דמילה. דמילת הגרים משום הטד"ב לשם גירות. ושפיר י"ל דמשום מצות המילה גופא לא הוה צריך הטד"ב בנתגייר כשהוא מהול אלא משום הגירות וכמשמעות התוס' הנ"ל. והני תנאי ביבמות אפשר דס"ל דכולהו שלא נימול כהלכתו צריך הטד"ב. אבל לדידן דכולהו אי"צ כהוכחת הר"ש. י"ל דבגר הוא בשביל הגירות וא"ש:

ס"ב וממתינים לו מעת שנתרפא ז"י מעל"ע. בסי' שאח"ז גבי ירוק כ' אין מלין אותו עד שיפול בו דמו. וכן גבי אדום כ' עד שיבלע בו דמו. משמע דאי"צ להשהות ז"י, וכן בלשון הש"ס המתיני עד שיפול בו דמו. ואע"ג דכ' הרמב"ם שזה חולי הוא. אינו כדין חולה בכל גופו שצריך להשהות ז"י דזה רגיל הוא בילדות שמתאחר גמר יצירתן וכשנגמר ה"ה ככל הבריאים. אלא דלפי"ז. יל"ד ביבמות ע"ב דלא מוקי זכריו שלא היו בשעת עשי' והיו בשעת אכילה בכה"ג דנפל בו דמו לאחר עשי'. וצריך לומר דהוא בכלל דכאיב לי' עינא. שוב ראיתי לשון הגאון בבעל העטור ובחי' הרשב"א וקצת גם בב"י. שכ' דכל תינוק שמצטער אין מלין אותו כו' אי מחמת חולי כבר אמרו חלצתו חמה נותנין לו ז"י כו' אי מחמת דבר אחר כדאר"נ מעשה באשה אחת כו' הרי משמע בהדיא דזה לא חשוב לי' חולי אלא ד"א וכן דאי"צ בזה ז"י וצ"ע:

ס"ג אנדרוגינוס כו' ע' תוס' פסחים כ"ח כ' דמן, הסברא טומטום אינו חייב לקרוע שמא ימצא זכר ובאמת הוא תמוה קצת דבסוגי' דיבמות ע"ב הנ"ל מפרש הש"ס בהדיא זכריו שלא היו בשעת עשי' ואתנהו בשעת אכילה כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר. הרי בהדיא דלא הי' מחויב בשעת עשי' לקרוע. שוב ראיתי שהתו' בר"פ הערל כבר הרגישו בעצמם בראי' זו ע"ש ועכ''פ ז"ב לדינא: