חבל יוסף (חדרי דעה) רכז

ש"ך סק"ז הביא דברי, הב"ח לענין אם בע"ח גובה ס"ת ומסיק מחו"מ שגובה וע"ש דפירשו זה במתני' דסוף בכורים ובע"ח גובה כו' וס"ת דהיינו דגובה ס"ת. וראיתי מי שהקשה דלמ"ד דפריעת בע"ח מצוה. א"כ מאי עדיף מצוה זו ממצות ס"ת. ולפ"ד גם לכתחילה מי שיש לו מעות לפריעת חובו יהי' יכול לכתוב בהן ס"ת. וכ"ש לישא אשה דקיי"ל דמוכרין ס"ת לישא. וגם לדידן לשי' רו"פ דבמטלטלין ליכא שעבוד נכסים ואינו אלא מפב"ח. ופשוט דזה דבר בטל ולא נתן להאמר. והטעם פשוט דאין שום מצוה שצריך הוצאות ממון חיוב על האדם כ"א לעשות ממה שיש לו. וגם לא ביותר מחומש כמבואר באו"ח סתרנ"ו. וכ"ש שאינו יכול לתת ממה שבידו של חבירו והוא בכלל בוצע ברך ולא הוצרכתי לכותבו אלא משום שיצא שגגה מפי שליט:

שם סק"י כ' בשי' המרדכי שכ' גבי נר דבעי דוקא נשתמש בהן כו' דאיירי בשהבעלים מסכימים ע"ש. וצ"ל הא דלא הוה כנשתקע שם הבעלים דמותר לשנות אפי' לדבר הרשות ואפי' נשתמשו בהן כבר הרבה. דהתם שכבר נמסר לרבים. שוב אמרינן דהוה ע"ד רבים. ובדעת רבים הרי אפי' ביהכ"נ גמור יכולין להפקיע וע' ב"י או"ח סי' קנ"ג בשם הרמב"ן דזה הוה ככבר עבר מצוותן. אבל יחיד שהקדיש דבר לתשמיש כ"ז שראוי למצוותו אסור. ולענ"ד יש סעד לדברי המרדכי מדתני בבריי' שהתנדב נר כו' לביהכ"נ אסור לשנותה ולא תני בא ליד גבאי כדתני בבריי' קמייתא ש"מ דהכא ל"מ בא ליד גבאי אלא כשנשתמש כבר בביהכ"נ ומיהו לפמש"כ הב"י או"ח שם דבליבני חדתי דאמרינן דלא הוה אלא הזמנה. דאיירי התם בשלא גבאן גבאי דבזה לא חשיב לאוסרן אלא בהשתמש בהן. א"כ י"ל דה"נ לא איירי אלא בשינוי דללוותן וכיון דתני דהתנדב דלא הוה בגבאי משו"ה הוא דבעי נשתמש. ולו"מ הי' נראה להוסיף על דברי ב"י דבכל הני לא שייך כלל גבאי. דלא שייך גבאי אלא בצדקה שהוא מחלקה לפי דעתו. אבל בכל הני שמשתמשין בהן בעינייהו. א"כ כ"א שוה בהם ולא שייך כלל בא ליד גבאי וצ"ע:

ש"ך סקי"א ונראה דס"ל למהרי"ק דמעות שגבו לביהכ"נ לא עדיף מתשמישי מצוה כו' כצ"ל פי' וא"כ ע"כ ס"ל להרא"ש דגם בתשמישי מצוה אין מורידין וכ"כ הב"י או"ח שם בשם הרמב"ן בהדיא דגם ביהכ"נ אינו אלא תשמישי מצוה ועמג"א שם שכ' ג"כ דאינו אלא אכחושי מצוה ע"ש וע"כ דהך דמותר לשנותה דהכא היינו דוקא בדספק ודלא כהב"ח:

ש"ך סקי"ד וגם דברי הגמ"ר תמוה דאייתי ראי' דספק צדקה לחומרא מהא דספק לקט והא רבא מפרש משום דקמה בחזקת חיוב כו'. הנה הסכמת כל הפו' באינו יודע אם פרעתי היכי דלא הו"ל למידע פטור. וא"כ ע"כ דל"מ חזקת חיוב להוציא ממון. והא דמהני הכא לחייבו ע"כ משום קרא דצדק משלך ותן לו. וכן מוכרח ע"כ מדבעי האי קרא ש"מ דאינו מן הדין. אלא דרבא חידש דהאי קרא לא קאי בכ"ג רק במקום דאיכא חזקת חיוב. וכשנעמיק עוד הרי אין שייך חזקת חיוב גמור דהרי אין עליו חיוב לעשות לקט וכן אין אנו מסופקין אם יצא ידי חובת לקט אלא על השבולת אם נעשית לקט. והרי הוא אדרבה בחזקת חולין. אלא כוונתו ע"כ כיון דמסתבר דודאי הי' שבולת לקט בודאי לקחו הנמלים גם מהלקט ואינו אלא בגדר איקבע איסורא ובכה"ג מחמרינן בספק צדקה. וקרוב בעיני דכל הפו' דכ' להחמיר דהוה ספק איסורא כוונתם דהחמירה בה תורה כספק איסורא וכעין דברי הגמ"ר. וכ"ז בספק דאיקבע לפנינו. והנה כיון דזה הכל מקרא דצדק משלך ותן לו. נראה כמו דאמרינן בריבית וחי אחיך עמך לדידי' אזהר רחמנא דאהדר לו כי היכי דנחי בהדך לברי' לא אזהר רחמנא. ה"נ בהך דהכא נראה דדוקא לדידי' אזהר רחמנא ולא לברי' ומשו"ה יפה פסק הרב בהגה בספק אצל יורשים פטור. והש"ך השיג עליו מדברי הרשב"א שאינו מחלק בכך וברור די"ל דהרב פסק כן לכו"ע דס"ל דבכה"ג לכו"ע, פטור ועוד יש ליישב זה גם בדברי הרשב"א ודוק. ועוד אפשר דלא מקילינן גבי יורשים אלא בספק שנולד מכוונת האב להיורשים. וכעין הא דשבועת ה' תהי' בין שניהם. ולא בין היורשים. דאמרינן בשילהי שבועות ה"ד אילימא חמשין אית לך וחמשין לי"ל מה לי אבוה מה לי איהו. אלא חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאין היורשין יכולין לידע וה"נ בכה"ג פטרינן הכא יורשין. אבל היכי שכבר נתחייב האב מספק גם היורשין חייבין. ואף דבריבית פטורין יורשין לגמרי התם אין מצוה אלא עליו וכשמת אין מי לחייבו. אבל בצדקה קיי"ל דהוה שעבוד נכסים וצ"ע, ולפ"ד נראה ליישב מה שפסק הרב במצא אצלו כיס וכתוב עליו צדקה דה"ה צדקה והקשה הגר"א דהאר"י ביבמות קט"ז דאמרינן שמא פינן (וכוונתו כדברי התו' שם דלאפוקי ממונא הו"ל למיתלי לקולא לכו"ע). די"ל דכל זה חשיב כספק דאיקבע איסורא דמחמרינן בצדקה. אמנם במחבר באו"ח סקנ"ג כ' ג"כ לענין יורשין דאם מצאו כ' שהקדיש כלים מחויבין היורשין לתת להקדש. ותמה המג"א דנאמר שלא להשביע. ולדברינו ביורשין ודאי הו"ל להקל ככל ספק ממון. מיהו המחבר פסק בסרנ"ח גם גבי נודר לצדקה וא"י כמה דהולכין להחמיר משמע בפשי' דפוסק בכל ספק צדקה להחמיר וצע"ג:

שם בהגה הולכין אחר הרוב. וצ"ע דהא גם בש"ס בסוגי' דספק לקט הוה נמי ודאי הרוב חולין. ואפ"ה מחמרינן בספק וכ"כ שם המרדכי דצדק משלך משמע אפי' ברוב. ולתי' השני שם במרדכי שכ' דודאי יש שבולת אחת גם מהלקט והוה קבוע דלא שייך זה אלא שם בחורי הנמלים. מ"מ גם כאן בנמצא ביד גנב ישראל דהוה הספק כלקחו מן הקבוע הו"ל להחמיר. וכעין שכ' הרב בחו"מ סרצ"ב ולמה סתם כאן בזה וצ"ע:

שם ואם נמצא בגומא גם בתשמיש בזה א"ז הולכין אחר הרוב נראה פשוט דבזה אזלינן אחר רוב תשמישין שנשתמש שם מעולם. וכמו מעות שנמצאו בהר הבית דהולכין אחר הרוב שבכל השנה בריש פסחים ע"ש:

הלכות מילה סימן רסא ס"א אם לא מלוהו חייב למול עצמו. ע' חידושי הגרע"א בסרס"ז לענין עבד שלא מלו הרב אם יש עליו חיוב למול את עצמו כיון שהוא חייב במצות והביא שם מש"מ ב"ק גבי מה לאשה שכן אינה במילה דאין עבד חייב למול בנו ובאמת מזה אין ראי' דהתם ה"ט דעבד אין בנו חשוב כבנו לכ"ד. ואין הבן חייב על מכתו ואינו יורשו ועבד מותר באמו. ולענ"ד יש לדקדק מדברי רש"י פסחים כ"ח דפירש בערל דגבי פסח במתו אחיו מחמת מילה וכוונתו מבואר בנימוקיו בחומש דאי ל"ה ה"ה עובר על לאו דערלות וה"ה ב"נ דשי' דבכל ל"ת ה"ה ב"נ דלא כהרמב"ם דדוקא בעובד עכו"ם. והנה התו' הקשו עליו דהא בערל לפני זמנו מיבעיא ביבמות אי חשוב ערלה כיון דאינו מצוה למולו וע"ש שנדחקו לחלק דבשלא בזמנו לכל אדם לא הוה ערלה. אבל היכי דזה לבד אינו מחויב שפיר חשוב ערלה. ובאמת יש לדקדק על החילוק הזה דהא מקנת כסף נימול לאחד א"כ מצינו דלפני שמונה נמי הוה ערלה. ואפשר דמ"מ שאני הכא דלרוב בני אדם זה לא הוה ערלה ועכ"פ הוא דוחק. ואי איתא דהעבד גופי' אינו מוזהר כלל למה לא פירשו בעבד שלא מל אותו רבו דאיכא עליו מצות מילה ומ"מ הוא עצמו אינו ב"נ דהרי הוא גופי' לא מוזהר. וש"מ דס"ל לרש"י דגם העבד עצמו מוזהר ואולי יש לדחות דבעבד לי"ל דלא צריך קרא להכי כיון דקיי"ל דמעכב את רבו מפסח כ"ש שהוא עצמו אסור בפסח וכה"ג אמרינן בריש הערל מי איכא מידי דערלות דגופו לא מעכב ערלות דאחריני מעכב ע"ש ובישראל ל"ק למ"ל קרא דהא מילת זכריו מעכבין דהתם דוקא ביכול למולו כמבואר שם ביבמות. והכא צריך קרא במתו אחיו מחמת מילה כנ"ל. ונראה ראי' לכונה מרס"ז ס"ב דפסק דמילת עבד שנמול לשמונה דוחה את השבת ע"ש. והרי בריש יבמות אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. והא דמילה דוחה שבת היינו טעמא דיש גם צד כרת בעשה דמילה דכשיגדל ולא ימול יהי' על עצמו כרת ע"ש. ואי ס"ד דבעבד אין עליו חיוב כלל למול עצמו א"כ אין במילתו צד כרת והיכי דחי שבת וע"כ דגם על העבד יש חיוב למול וה"ה בכרת. עוד נראה לי