חבל יוסף (חדרי דעה) רכו

האחרונים דאין מתירין אלא בפתח. זה דווקא בזה"ב דקאי לגבוה אבל בזה"ז דלא חזי למידי וירקבו. לא עדיפי משאר נדרים ומתירין בחרטה וכעין דאמרינן בערכין (דכ"ט) דרשאי בזה"ז לכתחילה לחלל שוה מנה אשוה פרוטה ע"ש. ודברי הש"ך סק"ד בשם תשו' ר"ב לא שייך לכאן אלא לס"ו לנדרי צדקה וע' מש"כ בזה בסוסרכ"ח:

ס"ד בהגה ואם רגיל בשתיהן יתן לשתיהן עש"ך דהיינו דחולקין ומשמע דחולקין בשוה. ואע"ג דבסק"ז הביא תשו' הרמב"ן בראובן שקנה מטובי העיר גן הסמוך לבהכ"נ והתנו שיתן קיתון שמן לביהכ"נ. ונחלקו בזה אם יתן לביהכ"נ זה שהגן סמוך לו. או לביהכ"נ הגדולה. ופסק הרמב"ן דיתן לשניהם לפי ערך ולא חלוקה בשוה נראה לענ"ד דהנה הד"מ הקשה בשם דלמה לא אמרינן גם שם דיתן לרגיל והש"ך תי' דאיירי ברגיל בשניהם. ול"נ דלא הזכיר זה כלל ע"כ נראה פשוט דל"ד כלל דעד כאן לא תלי ברגיל אלא בנותן מעצמו ובנדבת לבו דתלי בדעתו. ואמדינן דעתו דכוונתו לאותה שרגיל בה. אבל כאן דבני העיר התנו עמו. ודאי תלי בדעתן. ודעתא דידהו ודאי די"ל דכוונתן לזה שהי' הגן סמוך לו והי' לתשמישו ויש לו זכות בו. וגם יש סברא דמסתמא לא יניחו ביהכ"נ הגדולה. וע"כ פסק הרמב"ן דודאי כוונתן על שניהן והנה בחו"מ סרמ"ז גבי תנו לפלוני ולפלוני ולבני פלוני פסקינן דהוה כמו לאהרן ובניו דמחצה לאהרן ומחצה לבניו. וע"ש בב"י בשי' הרמב"ן דלעולם נוטלין הכלל כאחד מן הנפרעין. דאזלינן בתר חלוקת דבריו. וא"כ הוא מבואר יפה. דלשי' הרמב"ן הנ"ל אם היו מפרשים את התנאי בפירוש שיתן קיתון שמן שיהי' לביהכ"נ זה שהגן סמוך לו ולביהכ"נ הגדולה הי' הדין דיחלוקו בשוה זה כנגד זה. אבל כיון דהזכירום כאחת ודאי כוונתן דעשאום כאחת ונותנין להם לפי ערך גדלם. וכ"ז חשוב כחלוקה ודאית. אבל בנותן מדעתו סתם לביהכ"נ. ודאי זה כיון לאחת. וברגיל באחד תלינן דכוונתו להרגיל בה. וברגיל בשתיהן זה הוה ספיקא לאיזה מהן כוונתו. והוה ממון המוטל בספק בין שניהם ומשו"ה לעולם חולקין בשוה ודוק ס"ה בהנה מי שהקדיש שיהי' אפי' לעניי עיר אחרת אין הגבאי יכול לכוף לקיים אע"ג דעובר וגוזל את העניים. מ"מ הוה ממון שאין לו תובעים. פירוש לענין דין ממון לא הוה כממון שיש לו בעלים. אבל ודאי עובר על בל תאחר תיכף כמש"כ הש"ך בסרי"ז סק"ח בשם המרדכי פרק קמא דב"ב דכיון דקיימו עניים תיכף עבר אב"ת. וב"ד בודאי היו כופין אותו מדין כפי' על ב"ת אבל לא מדין תביעת ממון:

ס"ח זכה בה הגבאי במעמד שלשתן כו' ואסור לשנותה עב"י דהמרדכי חולק בזה. ונראה בסברתו דבאמת צריך להבין כאן מהו דאסור לשנותה דהא הצדקה לא עדיף מגברא דאתי מחמתי' ולא הי' עליו אלא חוב. וה"נ אין להצדקה אלא חוב ומה שייך אסור לשנותה וצ"ל דהכוונה דאין הגבאי רשאי לפטור את הלוה מחוב של הצדקה. כשימסור הלוה למלוה את החוב בתורת הלוואה. ויהי' החוב על המלוה. דזה חשוב כבא ליד גבאי דאסור לשנותה. ולפי"ז לשי' הפו' בחו"מ סקכ"ו ע"ש בש"ך. דבמעמ"ש יכול המלוה למחול להלוה ופשוט דקנין צדקה לא עדיף מהדיוט בזה וא"כ המלוה יכול למחול לו החוב של עצמו בעצמו. ואי"צ לגבאי ולרשות של הצדקה. א"כ לא שייך כלל לומר כאן אסור לשנותה דהפטור עושה בעצמו מכחו. והסלע הרי אינו מבורר שיתפוס בקדושת צדקה וז"ב:

ס"י נדר אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה חייב ליתן בנה"ך הקשה דבאו"ח סתקס"ח פסק דלדבר הרשות הוה אסמכתא וכן הקשה במג"א שם. ולענ"ד המעיין בב"י דברי הרי"ו בעל דין זה דשם, דעשה ג' חלוקות דלד"מ לא הוה אסמכתא ולדבר הרשות הוה אסמכתא. ובנודר אם יצילני ה' או יצליח דרכי נמי לא הוה אסמכתא והיינו דלד"מ חשוב בודאי בידו ולא גזים דליכא אסמכתא וכף אם יצליח דרכי הוה כמגו דבעי למיקני גמר ומקנה או אפי' עדיף טפי דהוה כפסיקת קנין ושכירות. ולדבר הרשות חשוב לי' כבידו ואין בידו. או דהוה גזים והיינו דאמדינן דעתי' דלא כיון אלא לזרוזי נפשי' וכמו בהדיוט דאמרינן דלא עביד אלא להסמיך חבירו. והנה פשוט אם הוא יודע בלבו שגמר בדעתו לשם נדר גמור שאם יעבור יתן כך לצדקה פשי' דהרי הוא נדר מן הדין דהרי פיו ולבו שוין לשם נדר. ובהדיוט כיון דדינו דהוה אסמכתא אפי' כיון בלבו לקנין מ"מ אינו קנין כיון שמן הסתם דברים אלו לאסמכתא. דברים שבלב לא הוה דברים. אבל בצדקה ודאי כבר הוה נדר דהא יש פו' דאפי' בלב נמי חייב אלא דחולקין ע"ז דבעי דוקא מוצא פיו והרי יש כאן גם מוצא פיו. כיון דהוא בעצמו יודע שאמר לשם נדר גמור. ולפי"ז אין כאן סתירה דבאמת הוה אסמכתא אם לא גמר בלבו. אבל כאן כ' לשון נדר לצדקה. דהיינו היכי שהוא יודע שכיון לנדר בזה ודאי הרי הוא חייב לקיים נדרו. וכן מדוקדק לשון חייב ליתן ולא כ' סתם ה"ז נדר דהיינו הוא בעצמו שיודע שכיון לנדור חייב וצ"ע:

ט"ז סק"י ומ"מ הביא הד"מ בשם תשובת הרשב"א סרפ"א באחד שאמר אם אשחוק אתן להקדש כך וכך ולמלך כך וכך הואיל דהוה אסמכתא למלך דדינו בזה כהדיוט הוה אסמכתא גם להקדש. חפשתי תשו' זו ולא מצאתי ובב"י חו"מ סר"ז מחוסמ"ו הביא בשם הרשב"א באחד שהתפיס משכון לאומני העיר שאם יעבור יתן כך וכך לבנין העיר וכך וכך לחבירו שהואיל דלבנין ע"כ יקחו שלהם ולא כיון לאסמכתא גם לחבירו לא הוה אסמכתא ע"ש הרי שכ' להיפך ולשי' הול"ל גם כאן מתוך שלצדקה לא הוה אסמכתא. גם להדיוט לא הוה אסמכתא. שוב ראיתי שתשו' זו שהביא הט"ז הוא בריב"ש סרפ"א והמעיין שם יראה שיש לפרש הדברים באו"א ואפי' לפי פירושו נראה דהיינו בגוונא דמבואר שם דהמלך ודאי לא יסכים לקבל הקנס. וע"כ בשעת אמירתו דידע זה שלא יקובל. הוה הקנס ע"כ אסמכתא. ובכה"ג ודאי שפיר אית לן לומר להיפוך כיון דבזה הוה אסמכתא. גם להצדקה הוה אסמכתא. וכמו שכ' הרשב"א דכיון דהם יקחו חלקם גם של חבירו לא הוה אסמכתא. וה"נ להיפך כיון דאידך ע"כ הוה אסמכתא גם הצדקה ע"כ הוה אסמכתא. ונראה דדברי הט"ז סובבים אהא דסי"א דקבלו קנסות להתגרש ונתפייסו דפטורים. והביא הש"ך סקי"א בשם העט"ז הטעם ע"ז דכיון דבטל הקנין לענין הגירושין דאין קנין חל עליו בטל גם על הקנס לצדקה. והש"ך תמה דמאי הוה דבטל הקנין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והט"ז כיון ליישב זה ע"פ דברי הריב"ש דבכה"ג אמרינן כיון דבקנין אחד הוא ואינו מתקיים כלל על הגירושין, ע"כ בטל לגמרי גם לענין הצדקה ואמרינן דהוא אסמכתא בעלמא ואין בזה גם דין אמירה וכמפורש שם בריב"ש ע"ש. ולולי דברי הש"ך נראה עוד בישוב דברי העט"ז ע"פ מה דמבואר בסרל"ב דנשבע ע"ד לפי שהוא סבור שהוא איסור גדול ואינו איסור כ"כ השבועה בטילה וה"נ י"ל בפשיטות דלא נתחייב לצדקה אלא לפי שהוא סבור שהוא מתחייב להתגרש בשביל הקנין אבל כיון דהוא בטל לענין הגירושין ואין עליו חיוב גם נדר הצדקה בטל. וכה"ג קיי"ל בחו"מ סס"ז דנשבע לפרוע לחבירו ועברה עליו שמיטה פטור גם מהשבועה ע"ש סימן רנט ס"א בהגה הקדיש יכול למוכרם לפני ג' בקיאים כו' משמע דהכא רשאי לעכב לעצמו ואינו כהא דסרנ"ז ס"ב גבי גבאים דמוכרים לאחרים דוקא והטעם מבואר בתוס' פסחים י"ג ד"ה מאי כו' גבי מחזיר אבידה דרשאי ליקח לעצמו וליכא חשדא כיון שמחזיר אבידה וכ"ש הכא שמקדיש משלו ועפ"ת ופשוט דכוונת הרב דמסתמא אינו ראוי כ"כ לעניים כדברי המרדכי ע"ש:

ס"ב צדקות שהתנדבו לבהכ"נ יכולין לשנותו לביהמ"ד ולת"ת אבל לא מת"ת לביהכ"נ עט"ז סק"ה וש"ך סק"ה וסקי"א ולא ידעתי דדברי הרא"ש הם סוגי' ערוכה דמגילה וציינו הגר"א וככל הסוגי' דרפ"ב שם דלחמור שרי ולא לקל. ובהא דרשאים בני העיר לשנות כדין זט"ה במעמד בני העיר לא איירי כלל וכמו דלא איירי הסוגי' דשם בזה. ומה דמשמע בריש ערכין דגם לד"מ פחותה מותר לשנות ומשמע אפי' החזן כעובדא דשעזרק טעייא ע"כ כמש"כ מהרי"ק דאיירי באי"צ למצוה הראשונה וא"כ הרי אינה חמורה עוד אבל בל"ה למה נרד הקדושה וכ"ז ברור