חבל יוסף (חדרי דעה) רכה

ליכא היכי דשייך ד"ש דהא מבואר בסי' קנ"א דמבקרין חוליהן ובסי' קנ"ח דמרפאו בשכר וגם בחנם היכי דליכא לאישתמוטי. וכן משמע בש"ס שם גבי ולא מעלין גופא ע"ש. וה"נ יש להתיר פ"ש משום ד"ש אלא דג"ד הוה דווקא שם משום דא"ל בפירוש למצוה רבה דווקא ואין זה מ"ר. אבל בל"ה היכי דאמר סתם ודאי פודין. ובל"ה נראה דיותר שייך בזה לא מעלין לענין הנותנין גופיי' דביבוש קצירה ודוק:

שם סק"ה ובתשובת מבי"ט נראה דצדקה לעניים והקדש לבה"כ מקבלין מן המומר וקרבנות שאני וכ"נ לענ"ד בהדיא מריש ב"ב גבי הורדוס דאקשי אבבא ב"ב היכי אסבי לי' עצה לבנין בהמק"ד והא דניאל נענש דאסבי' עצה לנ"נ ומשני שאני עבד דחייב במצות. ומדפריך עליו מנ"נ. ש"מ דחשוב לי' בודאי כעכו"ם וכמומר. ולא חילק שם אלא משום דחייב במצות וא"כ כ"ש ישראל גמור מומר סימן רנו ס"ג ותמחוי אינה נגבת אלא בשלשה לפי שאינו דבר קצוב. הגר"א כ' דמהירושלמי משמע כפירש"י דמפרש שהוא על אתר. ולענ"ד דהנה סעיף ד' דהוא סיפא דבריי' דמפרש תמחוי בכל יום ותמחוי לעניי עולם הוא טעמא להדדי דמשו"ה תמחוי בכ"י לפי שהוא לעניי עולם ולא נודע קצבתו לכל השבוע. ונגבית בכ"י לפי מה שהם צריכין. וא"כ גם בירו' ה"פ לפי שהוא על אתר כפ"מ שהוא צורך בדבר ואינו קצוב כדברי המחבר והפו' והני בבי דסיפא מפרשי ג"כ לרישא דמשו"ה הוה תמחוי בג' לפי שהיא לעניי עולם בכ"י. ס"ד ואם הי' במדינה חכם גדול והכל נותנין ע"ד כו' יכול לשנות כפ"מ שיראה לצורך ציבור. לפי שי' זו דמפרשים הסוגי' דאפי' לדבר הרשות משמע בסוגי' דב"ב מהא דר"א שם דחכם ג"כ הוה כצבור דיכול לשנות אפי' לדבר הרשות וא"כ הא דפריך בסוגי' דערכין אר"י דיזיף ופרע. אע"ג דודאי יהיבי אדעתא דידי' צריך לומר דמ"מ אינו רשאי אלא לצורך ציבור וכלשון המחבר ולא ללוות לצורך עצמו וע' ב"ח סרנ"ט שכ' דמהרי"ף משמע דלא התירו הכי אלא לר"י ולא לאחר ואולי י"ל דהרי"ף ס"ל כשי' הר"י מגש תלמידו דדווקא לד"מ אבל לדידן דלכל צורך ציבור ה"נ כל שי"ל שהיא טובה לעניים ודאי מותר והרמב"ם והמחבר בסרנ''ט לשי':

ס"ו אם הי' רבים כו' מביאים אותה עמהם לכאו' משמעות הסוגי' דרבים היינו רוב בני עיר ושיעור עיר נראה דאינו כהא דעירובין נ"ה שלש חצירות של שני בתים דמאי שייכא הבא אלא עיר שיש בה תמיד קופה של צדקה (ולא נתבאר לי כעת שיעור עיר לב"ד כגון הא דחו"מ סי' קס"ג כופין בני העיר זה את זה כו' וכן לענין נדרים דנודר מן העיר כמה שיעורה וע' או"ח סנ"ג והרמב"ם בפ"ד דע"ז ה"ב גבי עיר הנדחת פסק דפחות ממאה לא מיקרי עיר אלא ה"ה ככפר קטן ע"ש והוא כר"י בסופ"ק דסנהדרין ולכאו' נראה דה"נ להני דיני דהכא וצ"ע) ועכ"פ בהא דהכא נראה כמש"כ. שוב ראיתי ברדב"ז על הרמב"ם הנדפס מחדש דכ' דיש להסתפק ברבים דהכא אי רוב בני העיר או ג' נראה דדמי לה לההיא דסקמ"א רבים לא חשידי דמבואר שם דהוא ג' ולכאו' אין ענינה לכאן וצ"ע:

שם בהגה מי שיש לו מעות למחצית שכר עש"ך דהסכים דצריך למסור חלקו של בעה"מ' לבעלים ובד"ח נדפס לה''ר מאריס שתרם על חלקו של בעה"ב ע"ש ואין זה כלום דהתם אינו אלא. על מעשה ההרמה עצמה שלא ברשות. אבל הטובת הנאה של חלק הבעלים. היכי ס"ד להפקיע כחו וז"פ:

סימן רנז ס"ג ואם אחר עובר בבל תאחר ע' ביאורי הגר"א דלפי שי' זו צ"ל דהא דקתני צדקה גבי שלש רגלים ל"ד וע' תו' רה"ש שם דכ' דיש לתמוה דל"ח בבריי' דבל תאחר שם תרומה ובכורים וכ' דבכורים י"ל לפי שאינו תלוי ברגלים דעד החנוכה מביא ואינו קורא פירוש דבריהם דלאחר החנוכה אינו מביא וכמש"כ רש"י בפסחים (דל"ו) בשם הספרי וע"ש וא"כ כבר עובר תיכף בב"ת ולא הוה דומיא דכולהו דחשיב שם דתלוים ברגלים והיינו דהתו' לשי' שם שכ' בדה''ק שם דגם צדקה תלויה ברגלים בליכא עניים דחייב לאהדורי ע"ש אבל לפמש"כ הפו' כאן דאינו חייב לאהדורי ע"כ דתני גם הני דלא תלי ברגלים וא"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דליכא ב"ת בבכורים ג"כ. ובאמת הוא מוכרת גם לשי' התוס' דלפ"ד דתי' אבכורים ולא אתרומה. אכתי אין לאמור דבכורים איכא ב"ת ולא בתרומה דא"כ ביבמות ע"ג דהוכיח הש"ס במתני' דתני דיש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה דתני ושייר דאיכא דאסורין לבער בטומאה כו'. ולמה לא חשיב ב"ת דיש במעשר ובכורים וליכא בתרומה. דבמעשר ודאי הוה ב"ת כדחשיב שם בהדיא בבריי'. וע"כ לאמור דלא תני לה משום דביכורים ליכא בהו ב"ת:

ס"ה בהגה הלוה לעני משלו כו' אם מת או נתעשר אין מפרישין עליו. צ"ע לענ"ד במחבר דהגבאי צדקה צריך להלוות אם אין בכיס של צדקה ממה יפרע ע"כ כשיהי' בהכיס של צדקה וא"כ ההלואה לגוף הצדקה. ופשוט דשם לא שייך שיפסיד הגבאי כשימות העני וע"כ משום דגוף הצדקה מתחייב לו. וה"נ כ"א בשלו למה גרע מגבאי ולמה יפסיד כשמת. ולולי שאיני כדאי לחדש כ"כ הי' נראה דדברי הרב אינן אלא כעין סוגי' דגיטין מקור כל דבריו דהתם במ"ע דאיכא מצוה על הפירות בעצמן שהם טבל ואח"כ נתפסו הפירות בקדושת מ"ע שיש מצוה על הפירות עצמן ליתנן לעניים ולא שייך שיחול עליהן חוב מלוה אלא דהעני הוא מזכה לו מחלקו ובעי דווקא שיכול הוא לזכות בהן. וה"נ איירי בכה"ג והיינו דהא ודאי דרשאי העני להוזיל הרבה וכדאיתא בסוגי' שם ואין בו משום ריבית ע"ש. וה"נ איירי הכא שהעני הוזיל לו מחלקו. ואינו יכול לבא אלא מכחו. אבל כל שאינו מקבל אלא כמה שנתן א"כ הצדקה גופא היא מחויבת לשלם והוה. כגבאי וא"כ יכול לגבות לעולם ואפי' מת העני או נתעשר וצ"ע למעשה ש"ך סקט"ז אם לא אמר בשעה שסלקוהו אלא לאחר זמן אי"נ. אבל לשון אף אחר שסלקוהו בסתם משמע דבכ"ע נאמן וצ"ע. ולכאורה לא עדיף מדין פועל במה שבידו דחשוב כבעלים לענין נאמנות באיסורין ברסקכ"ז דמבואר בהדיא דאי"נ אלא בפעם ראשון שראה הבעלים לאחר שנסתלק אבל אשכחי' ולא א"ל אי"נ. וכ"ש הכא להוציא ממון מן הבעלים וצ"ע:

ש"ך סקי"ח ע' לעיל סוסרנ"ב. כוונתו דמבואר שם דקרוב קרוב קודם והיינו טעמא דהכא דאין הגבאי מחויב לפרנסו דהחיוב מוטל על הקרובים. וא"כ פשי' דהא דהכא אינו אלא לענין שאנו מחייבין תחילה את הקרוב אבל כשא"א לכוף את הקרוב. ודאי מחויב הגבאי לפרנסו. וגם הקרוב עצמו כשאין ידו משגת ליתן לו לבדו ודאי דיכול ליתן לו מה שקצוב עליו ליתן לכיס של צדקה:

ט"ז סק"ו משמע הטעם ע"פ מש"א כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו כו'. וז"א דהמהרי"ק כ' כו'. ובלבוש כ' הטעם דת"ח הוא טרוד כו'. באמת אף שדברי המהרי"ק הם כמש"כ הע"ז אבל ודאי דברי הרב ע"פ פירוש הלבוש נכונים דבת"ח אפי' לא השליטו אלא על הפירות ידע דלא יעסוק בזה בעצמו וכ"ה בחו"מ בסרצ"א גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע בנתן בע"ש בה"ש דמבואר שם בהגה דבנותן לת"ח אינו פשיעה אלא עד אחר הבדלה וע' מש"כ שם בחיבורי. וה"נ לענין זה הוה כרועה דמסר לברזילי' בר"פ הכונס דנכנס תחתיו ובאמת ל"ד לאשתו וכמש"כ הנה"ך:

סימן רנח ס"א המתפיס בצדקה ה"ז כמתפיס בנדר לפי שי' הרמב"ם בפ"ב משבועות ופ"ג דנדרים דמתפיס בשבועה אינה כשבועה ומבואר הטעם דשבועה אין האיסור אלא על האדם ולא על החפץ יש מקום עיון דא"כ צדקה נמי לא שייך על החפץ וכמש"כ הרמב"ם בפ"ח ממ"ע ה"ה שאין הצדקה כהקדש לאסור בהנאה והובא בסרנ"ט ס"א ע"ש וא"כ ה"נ צ"ע מנין דיש התפסה וסוגי' דריש נדרים שבס"ב אינה אלא לידות וצריך עיון שם בהג"ה מיהו אם אמר שכוונתו להקדיש ממש כו' מתירין לו בחרטה כשאר נדר. נראה דכוונתו דהיינו דאע"ג דמבואר בסר"ג דנדרי הקדש אין נשאלין אלא. מדוחק ובארו