חבל יוסף (חדרי דעה) רכד

חמור ועפי"ז אינו מספיק כל מה שכ' הט"ז והדרישה ליישב זה אלא א"כ נדחה דמ"מ היקל משום חשש נפשות ועכ"פ צריך ישוב למעשה:

סימן רנב ס"א בהגה הנודר לצדקה אין פ"ש בכלל, המהרי"ק למד זה מהא דר"י יזיף ופרע דניחא להו לעניים דמעשה ומייתי ואי פ"ש בכלל ודאי בשבוים לא ניחא להו ועיין אחרונים ולכאו' ודאי איך ראי' מוכרחת דהרי התם לא לקח אלא מעות העניים שהיו רגילים ליתן להם דודאי אף אם פ"ש בכלל אינו מן הדין שלא יתך להעניים דקיימי ולשמור אולי יהיו שבוים וא"כ כמו שרשאי ליתן להם ה"נ רשאי לעשות כל דבר שהוא לטובתם וזהו טובתם ועוד דהא ר"י הוה חבר עיר והכל ניתן על דעתו ואף דבכל מקום גם פ"ש בכלל הכא לא הי' דעת ר"י ע"ז. ומיהו אפשר שהדין נכון משום הא דרבא בסרנ"ז ס"ג דמחייב ליתן לעניים דקיימי וכיון דל"ש פ"ש ודאי אינו בכלל וכשיבואו שבוים דל"ש הוה כמשנה לד"א וכשאפשר אין משנין. אבל אם היו השבוים בשעת נתינה של זה ודאי דגם פ"ש בכלל צדקה ולא הוה משנה כלל ובמקום דלא אפשר פשי' דנוטלם לפ"ש וע' מש"כ בסרנ"ג בס"ד:

ס"ח בהגה הצלת האיש קודם. במשנה שם מבואר דגם להשבת אבידה האיש קודם והביא זאת הש"ך בסי' הקודם. וע' רמב"ם הלכות תו"מ פ"ט דגם מנחת האיש קודם לשל אשה והוא מהתוספתא ונראה דגם לכל מצוה האיש קודם וכן משמע בהדיא ביבמות ד"ק דגם דין האיש הי' קודם לאשה משום שחייב במצות אי לאו משום סברא דחיישינן לזילותה של האשה ע"ש:

ס"י איש ואשתו שבוים היא קודמת לפדותה מנכסי' ע' הג"מ דיליף לה מהא דס"ט דאמו קודמת לכולן אפי' כנגד עצמו, אלמא כיון שהוא חייב בפדיונה היא קודמת לעצמו. ה"נ האיש שהוא חייב בפדיון אשתו. ולפי"ז כמש"כ שם הש"ך דבסכנת נפשות חייו קודמין לכולם. ה"נ פשוט דבמקום סכנה. הוא קודם. וכן משמע מדין סידור בע"ח דמשמע דאפי' לא יהי' גם למלוה אפי' כדי סידור. אין הלוה מחויב ליתן מה שמסדרין. דאין מצות פריעת חוב במקום סכנת נפשות. וא"כ ה"נ חיוב פדיון אשתו לא עדיף משאר חוב. דבמקום סכנה חייו קודמין. וכן בלוה ומלוה שהולכין בדרך ואין רק ביד הלוה אלא כדי לאחד חייו קודמין, אף שהוא חייב למלוה ובחיבורי על ח"מ סר"ח כ' להסתפק בזה לענין החזרת ריבית ע"ש ולפי"ז נראה דהוא פשוט אפי' בחוב דעלמא:

סימן רנג ט"ז סק"א דיש חילוק בין שולחן שלהם בזמן התלמוד שהי' שולחן לכל אחד כו' אבל עכשיו ששולחן אחד לכל בני הבית ודאי מחויב למכור נראה בכוונתו דכיון דעכשיו השולחן אינו מיוחד לו לעצמו לא שייך כלל לא מיקבל עלואי ואפי' לעצמו אין קונין לו דלא מקרי בכה"ג כלי תשמישו שלו וכמו שאינו יכול לומר על תשמישי ב"ב לא מיקבל עלואי שישתמשו כך ה"נ א"י לומר על דברים שמשתמשין יחד:

ס"א בהגה בני עשיר אסור ליתן להם לבניו שסמוכין על שולחנו פשוט דאם בניו צריכין לדבר שאין אביהן נותן להם רשאי ליתן להם לפחות ע"מ שאין לאביהן רשות בהן דבכה"ג ודאי לא הוה כנותן לעשיר ומ"מ בדבר שהיה ראוי האב ליתן להם יש לדמות למאי דמבואר בסרנ"ז ס"ח:

ס"ג מי שהו' לו קרקעות ואם ימכרם בימות הגשמים הוא בזול מאכילין אותו מ"ע עד חצי דמיהן כו' עש"ך סק"ה בשם הר"י דאין נותנין אלא כל יום לפרנסת היום. ונראה דהוא מוכרח לשי' זו של הרמב"ם דמשמעות דבריו דאין משגיחין כמה הוזל אלא דמ"מ נותנין לו עד חצי דמיהן. וכיון דלשי' איירי בעשיר. אלא שאין מחייבין אותו להוזיל. והוה כעני באותה שעה. ועכ"פ הרי ודאי אין ליתן לו יותר ממה שחסר לו לשויין והיכי אמרינן סתם עד חצי דמיהן. וע"כ משום שאין נותנין לו אלא כ"י מה שחסר לו פרנסת יומו וכ"י רשאי לקבל משום שצריך להוזיל ולמחר הרי הוא ג"כ כדת היום. אבל אם איתא שנותנין לו בב"א הא ע"כ א"א ליתן לו יותר מכמה שהוזל בלבד ולמה יתנו לו יותר. וע"כ דבב"א לא יהבינן לי' והנה השיעור דחצי דמיהן אמרינן בש"ס דעד הכי אורחא למיזל טפי לא אורחא ולשי' התו' שהוא הי"א בהג"ה א"ש דכל שלא זל אלא החצי אין נותנין לו דהא עשיר הוא אלא כשהוזל יותר מהחצי שאין מדרך העולם הקילו עליו לחושבו כעני באותה שעה ולשי' הרמב"ם דלעיל ע"כ צריך לפרש להיפוך דעד חצי שוין דאורחא למיזל עשו תקנה להקל וביותר לא חששו לתקן למחשבי' כעני באותה שעה ומחשב עשיר ולא עשו לו תקנה יותר ולפי"ז פשוט לענ"ד לשי' באידך בבא בהוזלו נכסיו מפני דוחקו דבזה אין השיעור של מחצה כמבואר בש"ס דאוכל והולך עד שיכול למכור בשויו מ"מ ודאי אין נותנין לו יותר משיעור מה שהוזלו נכסיו יותר משל האחרים. וכיון שכבר קבל כ"ז למה לא נחשבנו כעשיר כמו התם במחצה. דאין חילוק משם אלא לענין שיעור החצי משום דהתם אורחא בהכי אבל הכא לא שייך זה ואם הוזלו אף יותר ממחצה נותנין לו אבל עכ"פ אין נותנין יותר ממה שהוזל ואף שלא נתנו לו בב"א כנ"ל מ"מ מצטרף הכל ביחד וכמו שצרפו שם בעד מחצה כל מה שנתנו לו להשלמת קרנו למה לא נחשוב כן גם כאן. ובאמת כ"כ הנ"י אלא שהש"ך סק"ח השיג עליו דלא משמע כן מהרמב"ם וטו"מ ובאמת לשי' התו' ודאי די"ל דכאן הוה לעולם כלא יוכל למכור בחצי דמיהן. דלשי' גם שם נותנין לו תמיד. אבל לשי' הרמב"ם שם דאין נותנין לו אלא עד מחצה. ודאי מוכרח גם כאן כדברי הנ"י דודאי לעולם אין ליתן יותר ממה שחסר לו ומצרפינן ביחד דמ"ש ודוק:

ס"ד בעה"ב ההולך בדרך וכלו מעותיו יכול ליטול וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם. בספר קדושת יו"ט הביא בשם הגר"א דאם יכול ללוות מחייב ללוות ולפי"ז צ"ל בטעמא דרבנן דס"ל דאינו חייב לשלם כנ"ל ולא אמרינן הרי הוא יכול שילוה מהצדקה ומ"ש מלוה מאחר דודאי יתחייב לשלם. משום דהתם בלקט שכחה ופיאה דהוה ממון שאין לו תובעים. וכל שנטל בהיתר שוב אינו חייב להחזיר אפי' לצאת יד"ש. ולפי"ז נראה דבזמנינו כל שנטל מהגבאי דהוה יש לו תובעים. ודאי אינו רשאי אלא ליקח בדרך הלוואה וחייב לשלם. וכן כ"ז שיכול השיג הלוואה אצל גבאי ודאי אסור ליטול מיחיד בדרך צדקה:

ס"ו עני שגבו לו כו' המותר שלו כו' גבו לשבוים סתם והותירו המותר לשבוים אחרים כו' ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה בדבר הרשות בידם עב"י סרנ"ו וש"ך שם סק"ז שנדחקו בפירוש זה ומדברי תשו' הרא"ש שהביא הב"י בסי' זה משמע בהדיא דלא קאי בגוונא שגבו לעני ידוע וזכה בו דהא פלפל הרבה דלא זכתה שם השבוי'. וע"ז מסיק דטוב הי' שיהי' לשבוים אלא דבירושלמי אמר דאין מוחין לפרנסים כשראו צורך שעה. וא"כ היינו נמי כשלא גבו לעני ידוע וזכה בו. וכן משמע בהדיא בתשו' שני' שם. ובאמת לפי הגירסא. בירושלמי שלנו משמע קצת דקאי גם על עני ידוע. אבל כיון שזכה בו ודאי קשה לגוזלו ואולי אין הגירסא נכונה וצ"ע. וע"ש עוד בש"ך דלפ"ש מותר ולפמש"כ בלעני ידוע אף שהי' מותר לפודה ליקח של העני לפדות את השבוי כמש"כ הרא"ש בפ"ו דב"ק דרשאי לגזול את של חבירו להציל נפשות אבל חייב הוא או בני העיר לשלם להעני אבל מותר עניים סתם אפי' אין הפודה מן הפרנסים כיון דהי' רשאי לקחהו משום פ"נ א"כ יגבה זה בשביל מה שנתחייבו בפדיונו והפרנסים רשות בידם או לגבות פ"א או לשנותה לזה ודוק:

סי"ב אין בע"ח יכולים להפרע מזה שקבל צדקה לכאו' משמע בב"מ ע"ח דלא קיי"ל כר"א דאין העני רשאי לשנות מדעתו של בעה"ב ע"ש. וא"כ ודאי כשהוא ישלם מדעתו ודאי רשאי. אבל צ"ע להבין הא פריעת בע"ח מצוה וכיון דיש לו לשלם מזה למה אינו מחויב. וצ"ל דמ"מ כיון דנתנו לו על דעת פרנסתו אף שרשאי גם לשנות. מ"מ אנן לא מצינן לחייבו לשלם חובו מזה כמו שבתחילה אינו מחויב לילך לבקש צדקה לשלם חובותיו:

ה"נ לא נחייבנו לשנות דהוה כמקבל צדקה עכשיו בתחילה וע' נה"מ ספ"ו שלא כ"כ וצ"ע:

סימן רנד ש"ך סק"ג והב"ח פסק דאסור לפדות שבויי עכו"ם משום גניבת דעת ומשום לא מעלין כו' נראה שהבין ברש"י דהג"ד הוה משום שאין פודין שבויי עכו''ם משום לא מעלין כו' ואסור לעולם ולולי ד"ק לא נראה כן דמשום לא מעלין