חבל יוסף (חדרי דעה) רכג

ורשאי לכופו אף שאין כופין בלאחשבינהו כמש"כ בסק"ה. כאן כופין אף דלא הוה אלא ספק אי קרי יש לה קצבה גם מספק יש להחמיר כיון דאין חשש איסור בדיעבד. וכה"ג בכתובות נ"א גבי יתום ויתומה דא"ר העלו ליתום בשביל יתומה. דאע"ג דאין גובה למזוני ממטלטלי אלו רצה לשמשו מי לא יהבינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי ע"ש:

ס"ה בהגה ואפי' נו"נ בתוך הבית היינו בגוונא דלית בי משום תקנת השוק וכן משמע בתשובת הרא"ש שם:

ש"ך סקי"א דא"כ פשי' בלא טעמא דהו"ל לאסוקי אדעתי' הוה כהודאה. באמת גם טעם דהו"ל לאסוקי אדעתא. היינו דהוא הודאה. אלא דלא הו"ל לנקוט לשון דהו"ל לאסוקי אדעתא. אלא סתם דהוה הודאה וכלשון הרב בסשל"ו שם. אלא דאיירי אפי' בלא פירש בהדיא שהוא ישלם אפ"ה הו"ל לאסוקי אדעתא:

ס"ו בן האוכל אצל אביו כו' נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו כו'. עב"י מש"כ אההיא דגה"נ אין אורחים רשאין ליתן לבנו כו'. דהתם ענין אחר לא משום גזל אלא שמא אין בידו ד"א. פירוש דבריו לא משום גזל אותו דבר גופא אלא שמא אין בידו ד"א וכיון דאסור ממילא ה"ה גם גזל ומ"מ נ"מ דהיינו דווקא באורחים שאינו יודע מהו אצל בעה"ב. אבל בבן בית שיודע ליכא קפידא בזה:

סימן רמט ס"א בהגה ואל יבזבז יותר מחומש בפי' המשניות ריש פיאה מבואר דאפי' לפדיון שבוים אינו חייב ליתן יותר ומשמע אפי' אין שם אחר שיתן. ולכאורה יש להקשות דהא מבואר בסקנ"ה בלעבור על ל"ת מחויב ליתן כל ממונו והרי בפ"ש יש ל"ת דלא תעמוד על דם רעך כמבואר בסרנ"ב ס"ד. ולדברי הפמ"ג באו"ח סתרנ"ו דל"ת שאין בה מעשה אינו מחויב א"ש. אבל יותר נראה דעיקר המצוה שיתן ממונו עבור חבירו אינה ביותר מחומש. ובדברי הרמב"ם שם משמע דאין גירסתו כגי' שלנו אלא דעד חומש הוה חיובא. וביותר ממדת חסידות. ואולי דכוונתו דווקא לפ"ש וצ"ע:

סי"ג בהגה ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא מענישין אותו עליו. צ"ע דהא בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור. ובפסחים פריך מהא. אשמא תאבד לו מחט. וא"כ ה"נ למה גרע להתפאר משאר שלא לשמה. צ"ל דהכא איירי בלקנטר דאסור בכל המצות. או היכי שיתבייש העני בזה. וכהא דריש חגיגה מוטב דלא יהבית לי' ולא לכסוף:

סט"ז מצות בהכ"נ עדיף ממצות צדקה כבר כ' הגר"א דאינו מוכרח ובאמת צ"ע דהא הוכיח הש"ך לקמן בסרנ"ב דהציבור מוכרין אפי' ס"ת שלהם להשיא יתום. וכ"ש שמוכרין בהכ"נ. ואף לפמש"כ שם דלהפקיע קדושת בה"כ לא. מ"מ מלבנות בתחילה ודאי דלהשיא עדיף. ולכאורה כ"ש שאר צדקה דלהאכיל רעיבים ולהלביש ערומים שהם קודמים. ומש"כ בסט"ו דגבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו יתומות. פשוט דהיינו שנותר בידם מצורך עניים. וכן משמעות הלשון בהדיא. דזה קודם מלהשיא וכיון דלהשיא קודם מביהכ"נ כ"ש צדקה. וכן משמע לשון המחבר ר"ס רנ"ב דקנו עצים ואבנים והקצום לצורך ביהכ"נ אסור למוכרם לצורך מצוה אחרת. אבל המעות לחוד משמע דשרי לצורך מצוה אחרת ומשמע דזה עדיף מביהכ"נ וצ"ע:

סימן רנ ס"א מטה נותנין לו מטה בטור הגירסא מעה נותנין לו מעה היינו מטבע וכן נכון לפי סידור הלשון:

שם בהגה אבל היחיד אינו מחויב ליתן די מחסורו. ובש"ך בשם הב"ה דאף היחיד מחויב וראי' מהלל שלקח סוס לרכוב לעני בן טובים. ולכאורה פשוט לענ"ד בנדרים ס"ה דבכל עני אינו מחויב היחיד לבד ליתן לו הכל. אלא הציבור ביחד. אלא דקרובו מחויב ליתן לבדו קודם לאחר ע"ש. וא"כ הא דהלל י"ל בקרובו:

סימן רנא ס"א מי שהוא עבריין במזיד כו' אינו חייב להחיותו כו' וכבר כ' הגר"א דהעיקר כדברי התו' בע"ז דחייבין להחיותו. ומה שדקדק הב"י מדברי הרמב"ם דמ"ע דאין חיוב אינו מוכרח. וכ"נ ע"כ מכח קושי' הט"ז מדברי הרמב"ם דפ"ד דרוצח דאוכל נבילות אסור לעמוד על דמו. וישוב הט"ז ע"פ דברי הכ"מ דהכא באינו עובר תמיד לולי ד"ק נראה דלא ירד לאמיתת כוונתו דהרי כ' אוכל נבילות ודאי דהיינו במומר לכך. אלא כוונתו לחלק מרועי ב"ד דהתם אין מצילין אותו היינו לפי שזה כל עסקו ומחייתו בכך וכעין שכ' התו' בר"פ הגוזל אהא דהגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהם. דהיינו באותן שעיקר עסקם ומחייתם בכך וכן מורה בהדיא לשון הרמב"ם שהולכים באוולתם ושוגים בה תמיד ע"ש ובזה מיישב קושי' התו' בע"ז דמ"ש רועי ב"ד מכל הגזלנין כו' ע"ש. אבל שאר מומרין ודאי אין עומדין על דמן וע' ספרי ראה פיסקא פ"ט גבי מסית דיליף מלא תאבה לו כו' דלית בי' משום ואהבת לרעך ואח"כ יליף מלא תשמע אליו דלית בי' משום עזוב תעזוב. ואח"כ יליף מלא תחוס עינך עליו דלית בי' משום לא תעמוד על דם רעך. ומשמע דכ"ז דוקא במסית אבל בשאר ח"מ לא. אע"ג דאמרינן בסופ"ב דחולין כיון דקבל עליו התראה אין לך מומר גדול מזה משמע דבכל מומרין חוץ ממסית כ"ז שאינו אלא לתיאבון מצווין אנו להחיותו ואע"ג דבראה בו ד"ע ודאי כבר לית בי' משום ואהבת לרעך וא"כ ע"כ דהכא גבי מסית קאי קרא לחדושי שהוא איסורא וא"כ גם בזה אין ראי' אלא דבכל מומרין ליכא איסורא להחיותו אבל לא לחיובא אבל גוף הדרשות עצמן מוכיחין דיש בזה חיובא דהרי משמעות הספרי בהדיא דאפי' למאן דלית בי' ואהבת לרעך דהיינו ראה בו ד"ע מ"מ אית בי' עזוב תעזוב והיינו כדכתיב קרא חמור שונאך ומוקמינן בפרק ע"פ בראה בו ד"ע דמותר לשנאותו ולית בי' משום ואהבת ואפי' הכי אית בי' משום עזוב. ומשו"ה צריך יתורא גבי מסית דלית בי' משום עזוב. וא"כ מוכח נמי מדרשא שני' דאפי' למאן דלית ביה עזוב תעזוב אית בי' משום לא תעמוד על דם רעך. ונראה דהיינו לפי דבעזוב תעזוב לא איתרבי אלא ראה בו ד"ע ולא מומר. דבמומר ס"ל דלית בי' מצות פריקה וטעינה וכן משמעות הש"ס דע"פ דלא מרבינן אלא ראה בו ד"ע בעלמא (ואע"ג דלפי"ז לא דמיא פו"ט לאבידה דהא באבידה מרבינן מלכל אבידת אחיך אפי' מומר הרי באמת בב"מ (דל"א) עביד הש"ס צריכותא מפו"ט לאבידה שפיר י"ל דבאבידה דליתא למרה לגבה חמור טפי ואיתא אפי' במומר) ובלא תעמוד ס"ל דגם במומר והיינו כמש"כ התו' שם דלכל אבידת אחיך אתרבי מומר להשבת גופו ג"כ ודוק. וע' ש"ך סק"א דאפי' לשי' המחבר דוקא במומר אבל בעבר פ"א לא וכ"כ הט"ז דבפ"א לא נעשה מומר. ובאמת מבואר לקמן סש"מ בשם המהר"מ ר"ב דקורעין על מיתתו. וא"כ כ"ש דאסור לעמוד על דמו. וכבר הבאתי בסמוך סוגי' דפרק ע"פ דאע"ג דמותר לשנאותו כשראה בו ד"ע אבל חייבין עליו במצות פריקה וטעינה והוא קודם לאוהב אפי' אוהב לפרוק ושונא לטעון כדי לכוף ליצרו. ובב"מ ע"ג גבי אינשי דלא מעלי אע"ג דרשאי להשתעבד בו מ"מ יליף לו מקרא ובאחיכם כו' הרי דמ"מ אחיו הוא ובודאי אית בי' משום וחי אחיך עמך וז"ב וע' עוד שם סק"ג דבלהכעיס אפי' בפ"א אמנם בחיבורי על חו"מ סתכ"ה ל' דמדברי התו' דע"ז מוכח דאפי' להכעיס בפ"א אינו אלא כמומר דמחויבין להחיותו ע"ש והוא כדעת הפרי' ולא כש"ך וט"ז ומה שמוכיח הט"ז מדברי הרמב"ם והכ"מ כל זה אינו אלא לפי הבנתו בדבריהם אבל כ"כ דאין הפירוש כן ואין סתירה על הפרישה וצ"ע:

פ"ת סק"ג בשם תשו' ש"צ דבן עירו אפי' ע"ה קודם לת"ח בן עיר אחרת ולכאורה צ"ע דהא בחו"מ סי' קע"ה ובסרנ"ג קיי"ל דת"ח קודם אפי' לשכן וכ"ש לבן עירו ומיהו ע"כ צ"ל דיש חילוק דהכא קרוב קודם והתם שכן קודם ומ"מ צ"ע ש"ך סקט"ז אבל בזה"ז שאין ת"ח כו' כ"ש דאין לדחות פ"נ מפניו. ל"ד פ"נ ממש דזה אפי' במקום ת"ח מבואר במחבר סי"א דאם ימות ברעב מחויבין ליתן לו. אלא פרנסה בעלמא קרי לי' פ"נ ובזה"ז שאין ת"ח אין לדחות גם פרנסה:

סי"ד יכולים לשנות אפי' מת"ת לצורך שלשים פשיטים כו' לפי שהוא הצלת נפשות נראה פשוט דלא איירי אם א"א בענין אחר דזה פשי' דאין דבר שעומד בפני פ"נ. וע"כ דאפי' אפשר, מ"מ הוא כדין משנה לדבר חמור בסרנ"ט וע"ז שפיר הקשה רש"ל דהא קיי"ל דת"ת גדול מהצלת נפשות וא"כ הרי זה אינו לדבר