חבל יוסף (חדרי דעה) רכב

סכ"ב בהגה רב בעיר כו' ובא חכם אחר יכול ללמוד אע"פ שמקפח קצת פרנסת הראשון. לכאורה נראה דהוא נלמד מדין המחבר במלמד תנוקות דמושיבין סופר בצד סופר משום קנאת סופרים. ובודאי נטל זה שכרו. מ"מ משום קנאת סופרים שרי. ועוד י"ל משום דעיקר השכר אינו אלא שכר בטילה או שכר שימור. וזה שכ' המהרא"י על עיקר השכר אנו בושין כו' אבל לפי"ז הי' לנו לומר דאפי' להורידו במקום גדול ממנו וכמו במלמד בסי"ח. ובאמת כ"כ המג"א בסוסנ"ג דכתר תורה הוא הפקר לכל הקודם. והכי משמע קצת בסוף הוריות גבי רשב"ג דלא גלי עוקצין ע"ש. וצ"ל בדברי הרמ"א שכ' שאפי' בנו קודם לכ"א. היינו בראוי עכ"פ להיות פרנס על הציבור כדאמרינן בשבת קי"ד וכן בכ"ז לפי הדור. ובזה יש בו משום מעלין בקודש ואין מורידין ולא שייך זה במלמד וצ"ע. ובתשו' ח"ס או"ח סי"ב כ' דהוא משום מנהג ע"ש:

הלכות ת"ת סימן רמו ס"א ובשעת הדחק אפי' לא קרא רק ק"ש כו' הגר"א כ' דמדברי הר"ן ריש נדרים לא נראה כן ואולי סובר דהוא רק מדבריו דר"י ונראה כוונתו דאנן ע"כ לא קיי"ל כר"י דהא בשבת קל"ג גבי ציצין שאין מעכבין דאמרינן פי' אינו חוזר הוא רבנן דר"י. ופסקו הפו' כהך בריי' בסרס"ו ס"ב. ונראה לי ראי' מריש יומא גבי ציץ אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי ניים כו' הרי דזה אינו תמיד. ובאמת צ"ע קצת דעת הרב שפסק כאן כר"י. ונראה לי דעיקר הטעם כדאמרינן ברי"פ כ"מ דהנהג בהן מנהג דרך ארץ. ולא היקל אלא בשעת הדחק דעכ"פ הרי ע"כ קרא ק"ש. וא"כ אפשר דכו"ע מודו הכא בהאי יומם ולילה כר"י. ולולי ד"ק נראה בכוונת הר"ן דושננתם הוה חיובא אחרינא שיהא יודע דיני התורה על בוריו ובודאי לא יצא חיוב זה בפרק אחד שחרית. אלא דאפי' כבר יודע היטב מ"מ יש עליו חיוב ללמוד יום ולילה. בזה יוצא בפרק אחד שחרית וערבית ואין זה ענין כלל להא דושננתם:

ס"ה אם הוא שכר בטילה דמוכח שרי הפו' למדו זה מר"פ שני ד"ג גבי דיין ולענ"ד הוא מפורש בגיטין סו"פ הנזקין, גבי אביי ור"ש דא"ל אביי דאית לי מיא לאשקויי וא"ל ר"ש אנא אידלי למר וא"ל לחיי ע"ש:

סי"ג אין שואלין מעומד ובהגה די"א דהשואל צריך לעמוד הנה נראה שהבין הרב דהמחבר כיון דהשואל אינו רשאי לעמוד ולולי ד"ק נראה ברמב"ם ותוספתא דאין שואלין כשהרב מעומד דהנשאל צריך ישוב הדעת וכן כשהוא משיב. אבל השואל ס"ל ג"כ דצריך לעמוד וצ"ע:

סט"ו בהגה ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה במשנה סוף הוריות ממזר קודם לנתין נתין קודם לגר גר לעבד משוחרר אימתי כששניהן שוין אבל ממזר ת"ח קודם לכה"ג עה"א וכן לקמן בסרנ"א ע"ש ומדלא אמר סתם אבל ת"ח כולם קודמין לכה"ג כו' משמע בהדיא דדוקא ממזר דהוא מישראל אבל אינך לא אפי' הוא ת"ח. וכן נראה מסתימת הפו' בכאן ובסרנ"א אבל צ"ע דהא מפורש ביומא סו"פ בא לו דשמעי' ואבטליון שהיו בני, גרים קודמים לכה"ג. (אע"ג דהם עצמם ודאי הוה אמם מישראל דאי ל"ה פסולי לדין כמבואר בסרס"ט מ"מ מלשון בני עממין שם משמע בהדיא דהוה"ד גרים ממש קודמין ע"ש) ונראה דבאמת הוא מחלוקת דאמרינן בסנהדרין נ"ט רמ"א דעכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככה"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו' וע' תו' ב"ק רפ"ד דבישראל אמרינן יקרה היא מכה"ג הנכנס לפני ולפנים ובעכו"ם ה"ה ככה"ג. ולפ"ד נראה ברור כיון דאפי' עכו"ם ה"ה ככה"ג. א"כ גר דודאי עדיף מעכו"ם ה"ה בכלל ישראל לענין זה והוא ג"כ קודם לכה"ג. אבל רש"י כ' בסנהדרין שם דהך דרשא הנ"ל פליג אר"ש ביבמות דס"ל דעכו"ם לא איקרי אדם ע"ש. וא"כ לר"ש לא אמרינן כלל דאפי' עכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככה"ג וא"כ ודאי י"ל דדרשא דיקרה היא מפנינים. דהוא קודם לכה"ג. דלא קאי אלא בישראל דוקא. ולא בגרים. וא"כ י"ל דמתני' דהוריות דגר ת"ח אינו קודם הוא כר"ש. וסוגי' דיומא דאפי' גרים כנ"ל. היינו כר"מ דסנהדרין. ולדינא מבואר לקמן סשע"ב דדעת הרב לדינא כר"ש ומשו"ה פסק כאן גם כן דוקא ממזר:

הלכות צדקה סימן רמז ס"ד ואסור לנסות את הקב"ה כ"א בצדקה וי"א דוקא במעשר לכאורה דברי הי"א שהוא הב"י ודאי נכונין דהא קראי לא כתיבי אלא במעשר. ונראה בסברת הטור דהא האי קרא דובחנוני בבית שני כתיב. וא"כ למ"ד לא קדשה לעתיד לבא א"כ מדאו' לא מיחייבי כלל במעשר וכדאמרינן במדרש וירו' הביאו התו' ביבמות פ"ב ובריש חולין מאליהן נתחייבו במעשר ואפ"ה הבטיחם הקב"ה ובחנוני וא"כ ודאי ל"ג צדקה מינה. אלא דצ"ע לפי"ז הא דמחלק ברה"ש גבי צדקה בשביל שיחיה בני כו' בין או"ה לישראל ופירשו התו' דאו"ה הם תוהין. והא בזה דאיכא הבטחה לנסויי גם בתוהין יש להתיר וכ"כ האחרונים בהדיא. ובודאי אין לחלק בין להתעשר לשיחי' בני. דהא סתמא כתיב והריקותי לכם ברכה. אבל אי קרא דוקא במעשר י"ל דבצדקה לא שרי בתוהה ומשו"ה באו"ה שהוא תוהה אסור ועוד אי דוקא במעשר י"ל דזה גופא ג"כ דוקא בישראל שחייב במעשרות. אבל אם הוא גם במעשר שלא נתחייב וגם בצדקה. ודאי דלא שייך לחלק בין ישראל לעכו"ם. ואפי' נימא דתלי בפלוגתא זו גופא דקדשה לעת"ל. ונאמר דלמ"ד קדשה ודאי נחלק דדוקא מעשר א"כ תיקשי דהא הטור פסק בהדיא בסשל"א דתרו"מ בזמן בית שני דאו' ואין לו ראי' דגם על צדקה. ועוד הא בב"ב ד"י מחלק הש"ס בהדיא גם אליבא דר"א ור"י בין ישראל לאו"ה בזה. וכבר הוכיחו התו' ביבמות שם דלדידהו תרו"מ בזה"ז דרבנן ותיקשי כנ"ל. ואולי נפרש החילוק שבין ישראל לאו"ה שלא כדברי התו' אלא דדוקא לישראל נאמר מקרא זה ואע"פ שאינו מחויב. ולא לעכו"ם דלדידהו לא הבטיחם ע"ז וכיון שהם תוהין אסור וצ"ע:

סימן רמח ס"א אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שנתנו לו עש"ך סקא"ב דהקשה דמבואר בסרנ"א דפרנסתו קודם. וגם בדרישה סרנ"ג הקשה הא דנקט שם בעני שנתן פרוטה מקבלין ממנו פשי' דהא מבואר כאן דחייב ומש"כ הש"ך דהכא בשיש לו פרנסתו בלא"ה [וכוונתו בלא אותה הפרוטה ואין נ"מ בזה בין זמן הש"ס לזמנינו ודברי הנ"ל בזה אין לו שחר] הוא קשה. דהא לשון המחבר ממה שיתנו לו. אבל לענ"ד פשוט דודאי לא שייך לחייב ליתן למי שמקבל דא"כ למה יקבל לא יקבל ולא יתן. אלא דכוונת הש"ס כגון עני שיש לו פרנסתו מצדקה לצרכיו. ורואה לפעמים עני אחד לשעתו שאין לו כלל מה יאכל ידחוק עצמו משלו לרחם על חבירו להחיותו והוא יסתפק בדוחק אף שבתחילה נתנו לו כפי צרכו כדין צדקה. אבל ליתן לקופה פשי' דלא שייך לחייבו כלל. וזה שכתב בסרנ"ג דאם נתן מכל מקום מקבלין ממנו:

ש"ך סק"ה אבל אם אפטרופוס של היתומים אינו חפץ אין כופין נראה דאורחא דמילתא נקט והיינו שגם היתומים אינם רוצים. אבל בל"ה מה כח לו לאפטרופוס לעמוד כנגד ב"ד ואומדנא דחז"ל דהוא תקנת היתומים ס"ד בהגה צדקה שיש לה קצבה שהי' להם עניים קרובים שהי' להם קצבה מאביהם כו' והי' להם גנאי ליתומים כו' עש"ך דלמ"ל טעם דקצבה תיפוק לי' משום גנאי ונדחק דגנאי לא הוה כלאחשבינהו. והוא דחוק. וגם לא באר להיפך דלמ"ל טעם דגנאי דת"ל משום קצבה. ולכאורה נראה פשוט דהמהר"מ לא פשי' לי' האי טעמא דיש לקרוא בזה מצוה שיש לה קצבה די"ל כיון דעיקר מצות צדקה אין לה קצבה לא שייך לחלק בזה. וכמו שאין עושין בסתם קצבה לצדקה כמש"כ בעצמו בסק"ח. אלא דכוונתו דכיון דמשום גנאי שרי לקבל מהם. דזה ס"ל דהוה כלאחשבינהו דלא כהש"ך תו יש להחמיר מספק דבכה"ג קרי יש לה קצבה